ניו יורק / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב
אי שם בשנות התשעים אביו של יבגני "ג'ין" פרידמן הוריש לו 60 מדליוני מוניות בניו יורק. עד לאותו הרגע ג'ין לא גילה שום עניין בעסקי המוניות של אביו, אבל החוש היזמי שפעם בתוכו הצליח להפוך את החברה המשפחתית הקטנה לאימפריית תחבורה ציבורית.
פרידמן פשוט לא הפסיק לקנות מדליונים, אותן לוחיות מתכת עם מספר סידורי שניתנות בידי העירייה ומותיר למונית לפעול. בשיאו היו לו 800 כאלה, והכנסה שנתית של 120 מיליון דולר. לכל מדליון הוא נתן שם והיה סיפור, שהוא התגאה לשלוף מהזיכרון בראיונות. הוא הפך לתופעה תרבותית, וקיבל מהרחוב תואר אצולה - מלך המוניות (The Taxi King).
המדליונים האלו לא היו זולים: העירייה הגבילה את מספר המוניות בעיר ל-13,587 בעוד הביקוש להן רק עלה, כך שהמחירים הגיעו ליותר ממיליון דולר ללוחית בודדת. אז פרידמן גייס חוב, והרבה. הבנקים שמחו לתת לו את כל האשראי שהוא רק היה צריך כי הם חשבו שזה נכס בטוח, מטיל זהב. אבל אז, ב-2011, אובר הגיעה לניו יורק.
זה לקח קצת יותר משנתיים עד שמפעילי המוניות בניו יורק נפגעו ברצינות מאפליקציית שיתוף הנסיעות. אבל ברגע שזה התחיל, זו הייתה צלילה קשה. שיטת המכסות והמדליונים נמחתה לגמרי, ואת הרחובות הציפו נהגים חדשים מאובר, ליפט או ויה. מ-13 אלף מוניות מורשות, יש היום 80 אלף כלי רכב שמעניקים שירותי הסעה. מחירי המדליונים צללו לשפל של כ-160 אלף דולר, וכל מי שהשקיע בהם ספג מפלה. את המוניות של ה"מלך" עיקלו, והוא נאלץ למכור נכסים ולהכריז על פשיטת רגל.
ג'ין פרידמן הפך בעיני רבים לדוגמה לטייקון מוניות שנפל בגלל כלכלה שיתופית בריאה. אלא שמסביבו היו אלפי נהגים אלמונים, שהנפילה שלהם הייתה יותר מכלכלית. בשבעת החודשים האחרונים שישה נהגי מוניות התאבדו בניו יורק לאחר שנכנסו לחובות, ובארגון הנהגים מציינים את התחרות עם חברות שיתוף הנסיעות כגורם שדחף אותם לתהום. ראש העיר דה בלאזיו כינה את המקרים "טרגדיה אנושית", והבטיח לתקן.
המאבק הזה הסתיים ממש החודש, כשניו יורק העבירה חקיקה ראשונה מסוגה שמחייבת לשלם שכר מינימום לנהגים - גם של אובר וליפט - וקבעה מכסת רישיונות לשנה הקרובה. היו ערים אחרות שנכנסו למאבק כזה או אחר עם חברות שיתוף הנסיעות, ומדינות כמו ישראל שבהן המודל שלהן אינו חוקי, אך עדיין לא הייתה עיר כל כך גדולה שביצעה רגולציה כל כך מהותית. ניו יורק הכריזה בפני העולם: רוצים לשבש? תעשו את זה בתנאים שלנו.
פעלתנות רגולטורית יוצאת דופן
זו אינה הפעם הראשונה שניו יורק מתייצבת מול חברות הטכנולוגיה. העיר הייתה הראשונה לשים מעצורים על הדפסת כלי נשק במדפסות תלת-ממד, עוד ב-2013. רק שנה מאוחר יותר, והרבה לפני טרפת הקריפטו, העבירה מועצת העיר שורת חוקים ותקנות בנוגע לביטקוין ושאר המטבעות הדיגיטליים, שנגעו למסחר, מיסוי וגיוס מימון. המהלך הזה הפך אותה לאחד האזורים העוינים ביותר לתחום.
במהלך השנה שעברה החליטו בעיר להעניק הגנות משפטיות להמוני העובדים העצמאיים בעסקים כמו אובר, ליפט, Airbnb ו-Fiverr, שאינם זוכים להכרה כעובדים מן המניין. בתקנה שזכתה לכינוי "פרילנס זה לא בחינם" (Freelance Isn’t Free) קיבלו העובדים הגנות משפטיות כדי להבטיח קיום חוזים ותשלומים. אתר העירייה אף מסביר כי "סטארט-אפים בניו יורק צריכים להיזהר במיוחד, משום שניו יורק חוקרת באגרסיביות את הנושא".
עיריית ניו יורק אפילו בלמה השנה סטארט-אפ מתוק לכאורה בשם Dog Parker, שהציב מלונות מחוץ לחנויות כדי שבעלי כלבים יוכלו להשאיר אותם שם בזמן הקניות. היא הורתה לו לפנות את כל המלונות שהציבה על המדרכות, כיוון שהן רכוש ציבורי, או שתעשה זאת במקומה. המיזם, שב"ניו יורק טיימס" כינו "מבריק", נלחם בתקנות המקומיות וכבר איים לקחת את עסקיו למקום אחר.
זוהי פעלתנות רגולטורית יוצאת דופן בעולם שרובו נלהב מכל גילוי של חדשנות או שיבוש טכנולוגי. מציאות שבה ערים מתחרות על אירוח חברות טק ומתחנפות אליהן, מתגאות בחממות טכנולוגיות ומוותרות על מסים. ניו יורק בטוחה בעצמה מספיק כדי לשגר לחברות הללו מסר הפוך: אתם צריכים אותנו יותר ממה שאנחנו צריכים אתכן.
בעד המלונות או האזרח הקטן?
לא מעט השוואות נערכו בין סצנת ההייטק בניו יורק לזו שבעמק הסיליקון, בעיקר סביב השאלה היכן כדאי לפתוח משרדים . אלא שניו יורק לא רוצה להיות עמק הסיליקון. במקום זאת היא מטפחת תדמית של מטרופולין מכיל, רב-גוני והטרוגני. היא בהחלט פועלת לעודד חדשנות, אבל לא במטרה לשבור דברים, אלא בדרך שתגן על מרקם החיים. זה קול שונה וכמעט מתריס, שחושף את הבעייתיות מאחורי ההילה של עמק הסיליקון, את ראיית המנהרה שלו ואת הנטייה לתעדף גברים לבנים ועשירים. לא במקרה ניו יורק היא המקום עם שיעור היזמיות הגבוה בעולם.
המאבק מול Airbnb, חברה הרבה יותר אהודה מאובר, הוא דוגמה טובה לכך. מועצת העיר העבירה הצעת חוק שתאלץ כל עסק, כולל Airbnb, למסור את הנתונים על המארחים מדי חודש. הנתונים, כך אומרים בעירייה, יאפשרו לה לאתר שחקנים לא טובים שהופכים דירות לחדרי מלון לטווח ארוך, ומוציאים אותן מהשוק.
מה לא עשו ב-Airbnb כדי למנוע מהחוק הזה לעבור. הם ארגנו הפגנות ועצומות, יצאו בקמפיין פרסומי וקידמו בפייסבוק מודעות בתשלום. החברה אפילו מימנה תביעה אזרחית נגד העירייה, כל זאת בטענה שניו יורק מחרבת את פרנסתו של האזרח הפשוט ומייצגת את האינטרסים של המלונות. במועצת העיר לא השתכנעו: 45 הצביעו בעד ההצעה, אפס התנגדו. "חברי המועצה הם לא יותר מאשר נערי שירות עבור רשתות המלונות הגדולות", הגיב בייאוש אחראי יחסי הציבור של Airbnb במסיבת עיתונאים.
אפשר להבין מדוע פלטפורמת השכרת הדירות מגיבה בבהלה. ניו יורק היא מגנט תיירים, ואחד השוקים הגדולים של החברה עם יותר מ-50 אלף הצעות להתארח. מחקרים מעריכים שלפחות חצי מההצעות האלה אינן חוקיות בעיר, ומחקר מאוניברסיטת מק'גיל אף מצא כי שני שליש מההכנסות Airbnb בניו יורק ב-2017 הגיעו מדירות שעברו על תקנות ההשכרה - לדוגמה, השכרת דירה לתקופת זמן קצרה מחודש כאשר המארח אינו נמצא בה.
מצד שני, אפשר גם להבין מדוע בניו יורק כל כך לחוצים. הם מתקשים לאכוף את התקנות שנועדו להגן על שוק הדיור האגרסיבי בעיר, למתן את עיוותי המחירים ודירות הרפאים. מחקרים שהזמינה העירייה אף טוענים ש-Airbnb אחראית לעלייה של 9% בשכר הדירה מאז שהגיעה לעיר. בשכונת וויליאמסבורג לבדה השוכרים, לטענת ניו יורק, משלמים בגללה 100 דולר יותר מדי חודש.
המדרכות צפופות מספיק גם ככה
במקרים כמו של אובר ו-Airbnb, ניו יורק ניהלה קרב מאסף. סטארט-אפ חדש כבש את התושבים והעירייה ניסתה להסדיר את פעילותו, לעתים בניגוד לדעת הקהל. מאז אימצה העיר גישה פרו-אקטיבית חדשה.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא סערת הקורקינטים החשמליים. השיגעון החדש שכבש את החוף המערבי בסערה קיבל תגובות מעורבות - חלק התלהבו, חלק גילו סלידה. אלא שניו יורק לא הייתה אפילו מוכנה לשמוע על האפשרות שהקורקינטים יגיעו גם אליה: הצפיפות הגבוהה על המדרכות, כמו גם היעדר יכולת לפקח מי ישתמש בכלים הללו ואיך, העמיד את העירייה על הרגליים האחוריות. היא הודיעה מראש שקורקינטים חשמליים הם לא חוקיים בעיר, ושאין כל כוונה לשנות את ההגדרה. מי שבכל זאת יבחר לנסוע צפוי לספוג קנס של 500 דולר, והקורקינט שלו יוחרם לעד.
חברות הקורקינטים, כמו Bird ו-Lime, הבינו את המסר: כניסה לניו יורק דורשת תהליך ארוך ומורכב יותר של בחינה ומשא ומתן. במקום להציף את הרחובות במאות כלים ולראות איך העירייה מתמודדת, הן ערכו אירועי הדגמה ושכרו לוביסטים שידברו בשמם במסדרונות המועצה. זה מאמץ ייחודי ששום עיר אחרת בארה"ב או בעולם לא זכתה לו, אבל זו השקעה הגיונית: ניו יורק היא עיר עצומה ושטוחה, עם שבילי אופניים מוגבלים ומרחקים משמעותיים בין תחנות הרכבת התחתית.
וזו בעצם מהות הסיפור. למרות כל המגבלות, חברות ההייטק לא רוצות לוותר על ניו יורק. היא שוק חשוב ומכריע מדי, שיכול להניב הכנסות משמעותיות למי שיחזיק במוצר מנצח שגם עומד בדרישות הרגולציה. יש בה אוכלוסיות חזקות, תיירות ענפה, נטייה לאמץ חדשנות ויכולת להפוך מוצרים טכנולוגיים לתופעות תרבות. העיר יודעת את כל זה, וכך היא יכולה לבסס דומיננטיות רגולטורית, שמגדירה סטנדרטים חדשים ליחסים שבין חברות הטכנולוגיה לכלל התושבים.
במציאות כזו, ההנפקות המתוכננות של אובר, ליפט ו-Airbnb חשובות מתמיד. שלושתן חברות ששוות עשרות מיליארדי דולרים, כל אחת, לפחות על הנייר, ויש להן יכולות גיוס הון מפעימות. אלא שכולן פועלות בסביבה של חוסר ודאות רגולטורית, שרק תגבר אם ערים נוספות יאמצו את הגישה הניו יורקית. הנפקה, במצב כזה, תאותת למשקיעים שהן חברות בוגרות ולגיטימיות, שיכולות לשחק לפי הכללים, גם כשהם קשוחים.