1. שמחה לאיד
קולות צהלה פרצו אתמול (ג') מפי כמה גברים בכירים (אין מה לעשות, רובם ככולם גברים... אולי גם כמה נשים, ספורות), מכובדים, שמות מוכרים, שצברו הון, קשרים, כוח וחשיפה לקריירה בזכות שרי אריסון-בנק הפועלים. חלקם השתוקקו להישאר סמוכים אליה, וזה לא הלך. את חלקם היא הובילה החוצה בשקט בלי לומר עליהם מילה רעה. חלק התאוו לעבוד איתה - היא לא רצתה. חלקם כן עבדו אבל כשלו - ומאשימים אותה. היום הם מלקקים שפתיים בתאווה מגחכת ובשמחה לאידה. שמותיהם, שזורים בחיי המשק, הבנקאות, הפיננסים, בעיקר מאז נכנסה אריסון לבנק ב-1999.
2. מורשת האב
אביה תד אריסון המנוח לא חשב שהיא צריכה להיות אשת עסקים ולא לנהל את עסקיו. לא בכלל ולא בישראל. את אחיה מיקי אריסון מינה עוד בחייו לנהל את הנכס הכי גדול והכי יקר של המשפחה: קרניבל קרוז (CARNIVAL) שנסחרת בבורסת ניו יורק בשווי שוק של מעל 36 מיליארד דולר. לכל בני משפחת אריסון יש החזקה ניכרת במניות קרניבל. אחרי שעלה אביה לארץ, למעשה חזר לארץ לאחר שוויתר על אזרחותו האמריקאית, גם כדי להימנע ממסי הירושה שהונהגו אז, הוא שם עינו על שני נכסים שבמהותם היו ונשארו אז הסתדרותיים: בנק הפועלים ושיכון ובינוי. ראשון רכש ב-1996 את שיכון ובינוי החזקות (איחוד שיכון ובינוי וסולל בונה) מההסתדרות שהייתה במשבר כספי כבד. המכירה נעשה בהליך שנקרא אז "מכירה לעובדי החברה ולאריסון". מי שהוביל אותה אז, תחת ביקורת קשה שהגיעה לימים לבית המשפט וגם לעליון שדחה אותה, היו המנכ"ל עוזי ורדיזר והיו"ר דאז פרופ' אפרים צדקה (ב-2010, התמודד צדקה על תפקיד יו"ר לאומי, והשנה, 2018, כשהוא ככל הנראה נתמך על ידי משה כחלון, מוזכר שמו כמועמד לנגיד בנק ישראל).
אריסון שם עין גם על הפועלים שהיה אז הבנק הגדול בשליטת המדינה. כזכור, במשבר הבנקים של 83' עמדו הפועלים, לאומי, דיסקונט, מזרחי, בפני פשיטת רגל, המדינה הזרימה עשרות מיליארדים והלאימה את הבנקים. ב-1997 בהליך מכרזי נרכש הבנק על ידי קבוצה בראשות אריסון. האב תכנן להשאיר את נכסיו בישראל בניהול נאמנות אחרים, ושביתו וילדיה יהנו מהפירות. היא התנגדה, קשות. בחודשים האחרונים לחייו הוא שינה את צוואתו והשאיר בידיה את כל עסקי ישראל. מאז - היא לא התערבה לאחיה במיאמי והוא לא התערב במעשיה כאן.
האם טעתה שרי אריסון כשעמדה על דעתה לא להיות אישה אמידה בעלת צבר פיננסי של מיליארדי דולרים - אלא דווקא אשת עסקים פעילה? אולי כן ואולי לא. האם היא מתחרטת? אולי כן ואולי לא. שני דברים בטוחים: האחד - מי שלא יכול לעמוד בחום המטבח, עדיף שלא יכנס אליו בכלל. היא נכנסה בכוח למטבח הכי לוהט בארץ, דיברה על "רוחניות" ודי נשרפה. השני - דבש היא לא ליקקה כאן. בקושי כסף. ישראל לא הייתה מסוגלת לקבל יורשת עשירה, ולא זיכתה אותה בטיפת צ'אנס ואורך-רוח. נהפוך הוא - שמה הפך למקור רווח פוליטי.
ב-2002 בנק הפועלים, עם אלי יונס מנכ"ל ושלמה נחמה יו"ר, נכנס להליכי התייעלות ודיבר על פרישה ופיטורים של 800 עובדים. עמיר פרץ, אז יו"ר ההסתדרות, בדרך לכנסת, הסתער עליה עם חבריו, כשלצידו ראשי ועדים ואיגודים מקצועיים שסיפרו בבוז על "מצקת הזהב" שגדלה עליה. כשהתראיינה - תקפו אותה. כשלא התראיינה - תקפו אותה.
ואז היא התחילה להקיף עצמה בחומות הגנה עשויות בטון. אפרת פלד הפכה לשרי אריסון בפועל. מי שרוצה לדבר, להתלונן, לחשוף, לדווח - בא לאפרת. היא מחליטה, מנהלת, ממנה, מפטרת, מאשרת ושוללת, ואז - מדווחת ל"בוסית". איך מדווחת? כנראה כמו שמנכ"ל בנק מדווח ליו"ר שלו. מלמעלה. חומר צף. בקלות. אריסון הקיפה עצמה בדוברים, יחצ"נים, יועצי תקשורת, מאמנים-קואצ'רים רוחניים וניהוליים. והם התחלפו מדי פעם.
החומות היו כל-כך גבוהות אטומות, שהיא לא ידעה מה קורה מחוץ לארמון. ומה שידעה - קיבלה מסונן. למעשה, היא אפשרה לעצמה לא לדעת מה שלא רצתה לדעת. כך קרה שאת מעללי האהבים וההטרדות המיניות בבנק - ידעה רק כשהתפוצצו לה בפנים. על הגידול בפריסת שיכון ובינוי באמצעות שוחד, לכאורה, שמעה כשהמנהלים שלה כבר היו בחקירות, לפני שהיא ופלד נקראו אליהן. התירוץ הקבוע שלה היה: אני ממנה מנהלים טובים, נותנת להם חבל ארוך, אם הם כושלים - הם הולכים. אני נותנת לחיות. רק שהאמירה היפה הזו לא עבדה. מתחת למעטה החופש והרוחניות - אריסון כשלה. עכשיו היא רוצה לזרוק הכל מאחוריה. את אנשיה ואת עסקיה.
3. אף אחד לא רוצה לקנות בנק
אריסון רכש את בנק הפועלים עם כמה חברים שלו, אז אנשי עסקים יהודים אמריקאים מוכרים ומצליחים. לו רניירי, מייקל שטיינהרדט, סקוט שאי, לן אברמסון, צ'רלס שוסטרמן. הם עזבו בזה אחר זה. שרי אריסון ניסתה תקופה ארוכה למכור חלק מהשליטה או את כל גרעין השליטה. אף אחד לא באמת רצה לקנות. לא את הפועלים גם לא את לאומי או דיסקונט, אפילו לא את איגוד. ימי הזוהר של הבנקים והבנקאים - נמוגו. בנקאי הפך לכינוי לא טוב. הרגולציה דורשת חשיפה שמונעת אפשרות ליהנות מהפירות בשקט, הציבור שונא בנקים ובנקאים והפוליטיקאים, בדרך לרצות את הבוחרים, "מחפשים" אותם בקולניות בכל פינה אפשרית.
כך קורה שמערכת הבנקאות הופכת ברובה ללא גרעין שליטה. ב-2012 אישרה הכנסת את "חוק מראני" - שמסדיר ומקבע את מכלול הוראות בנק ישראל לניהול בנק שאין בו "בעל בית" מוגדר. בפועל זה הביא ל"שלטון מנהלים". הרבה סמכויות, אפס אחריות, הרבה כוח וכסף (עד לחוק הגבלת השכר) - בלי חובת עמידה ומתן דין. מנהלי בנקים יצאו עם הון ענק ואחריהם המבול. כך גליה מאור ואיתן רף אחרי שהבנק נדרש לקנס של 400 מיליון דולר בארה"ב על התקופה שבניהולם, אחרי שקיבלו מהבנק עשרות מיליוני שקלים שכר ובונוסים ואחרי משפטים ותביעות - נקנסו ב-5 מיליון שקל כל אחד על מעלליהם באותו עשור. כך יקרה גם עם בנקאי העבר של מזרחי טפחות והפועלים, שהניהול שלהם נחקר ממש עכשיו בארצות הברית (חלילה לא בישראל!).
מה שעוד קרה כתוצאה מהחוק - זו מערכת ממלכתית שממנה דירקטורים מטעם הציבור שהם אילמים, מפוחדים, לא יעילים, זללנים ובעיקר חברים באותו מילייה של הצוות הבוחר. דירקטורים "טובים" ( למנהלים) עוברים מקדנציה לקדנציה ומבנק לבנק. מסקנה: מודל בנק ללא גרעין שליטה - זה הכיוון אליו הולכת הארץ הזו. אבל - כדי שלא תהיה פה בוקה ומבולקה, את חוק מראני חייבים לתקן בהקדם. ללמוד מהנסיון הרע שנצבר ב-6 השנים ולשנות לעתיד. זה תפקיד הנגידות החדשה והפיקוח על הבנקים.
