שביתות הנכים מרגיזות אך צודקות
לפני כחודש הגיעה מחאת הנכים לנתב"ג העמוס בתנועת טסים וחוזרים מנופש ומטיולים. ב"טרמינל 3" עברו ביום המחאה כ-92 אלף איש, וההפגנה יצרה עיכובים ואי-נוחות רבים. הנכים כבר חסמו את הרכבת בתל-אביב, את נתיבי איילון, ובקרוב יחסמו את קריית הממשלה ההומה מול מגדלי עזריאלי בתל-אביב. המחאות נועדו ליצור לחץ על הממשלה, להעלות את קצבאות הנכים לשכר המינימום - 5,300 שקל.
בטרם אמשיך, גילוי נאות: בני גיא הוא אוטיסט, והוא נכה 100%.
בתחילת 2018 הגיעה הממשלה להסכם עם חלק מארגוני הנכים, להעלאת הקצבאות ליותר מ-4,000 שקל לחודש, במספר פעימות, עד 2022. אחרי ההסכם, נותר עדיין מטה מאבק פעיל, שדורש להשוות את הקצבאות לשכר המינימום, (5,300 שקל), מהלך שעלותו הכספית כפולה מההסכם עם הממשלה.
העלאת הקצבאות ההדרגתית שבה החלה הממשלה השנה, רלבנטית לכרבע מיליון מקבלי קצבת נכות כללית, ולעוד כמאה אלף נכים מבוגרים, הזכאים לגמלת זיקנה. היום קצבת הנכות היא 3,270 שקל. לאורך כל שנת 2017 התכתשו ארגוני הנכים מול הממשלה, כולל פנייה לבג"ץ מצד הכנסת, שבה נטען שהנכים לא הוכיחו שקיצבה של 2,342 שקל בחודש אינה מאפשרת חיים בכבוד.
ברור היה לממשלה, שנכה הנזקק לעזרה, תרופות, ציוד רפואי, למגורים, אינו יכול לחיות מ-2,342 שקל וגם לא מ-3,270 שקל. לאורך שנים, מדיניות הממשלה נבנתה על סיוע כלכלי משפחתי לנכים בסכומים גבוהים, כדי שישלימו את הקצבאות הדלות. נכים שלא נעזרו במשפחתם, נדונו לחיי עוני ולהזנחה אם נזקקו לשלם עבור דיור או עבור טיפולים רפואיים מיוחדים. חלקם נמנעו מטיפולי שיניים, מרכישת מכשירי שמיעה, משקפיים חדשים, תרופות יקרות, ומעוד צרכים, בהיעדר תקציב. הסיוע המשפחתי לנכים גרם לנטל כספי על המשפחה, ובמקרים רבים הביא לפגיעה באיכות החיים של משפחות הנכים.
המושג "חיים בכבוד" הפך בחברה הישראלית לנושא למחלוקת. רבים חשבו, ש"חיים בכבוד" כוללים יותר מקורת-גג, מזון, ומטיפול רפואי, אלא גם ממרכיבים נוספים, כמו פעילות תרבותית והקלות בתעסוקה. התאחדות התעשיינים הציגה תוכנית בשם "מזדקנים בכבוד", שהכינו פרופ' איתן ששינסקי, אפרים צדקה, עודד שריג ונוספים, שלפיה הסכום שנדרש למחיה בכבוד הוא 4,668 שקל ליחיד בחודש, ללא סיוע לזכאים בדיור.
סכום כזה לפחות נדרש גם לנכים כדי לחיות בכבוד, ורבים סבורים שהסכום צריך להיות אף גבוה משמעותית, בשל בעיות הנכות. מעבר למחיה בכבוד, בחברה הישראלית ישנה בעיית התייחסות לנתח הכלכלי שצריך לתת בתקציב לנכים. רבים בארץ אינם מתייחסים לבני גיא - שנמצא על הרצף - בכבוד, והם רואים בו נטל. חלקנו נרתעים מנכים כאילו מדובר במגפה, ואם מדובר בנכים קשישים, ההתעלמות מהם הפכה להתנהגות כמעט טבעית.
הנכים הם בני-אדם כמונו - ששפר מזלנו לא להיות נכים - והם זקוקים לסיוע חברתי וכלכלי ולהתייחסות עניינית למצבם. לצערנו, הדרך להעיר את הציבור האדיש בחלקו לנכים, היא לחסום כבישים, ולהפגין. צר לי על הפקקים הארוכים בכבישים, אני מבין שהטסים יתרגזו על העיכובים, אבל אם לאחר שימריאו יקדישו דקות בודדות למחשבה ולהזדהות עם מר גורלם של הנכים, הכעס אולי יתחלף במעט הבנה.
בסוף התהליך, עוד שנה או שנתיים, גם הממשלה תבין שנכה אינו צריך לסבול גם מעוני מחפיר.
■ הכותב הוא אב לבן נכה, מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים-מל"א.
