מפגן הזדהות עם ישראל בבואנוס איירס / צילום: רויטרס
אנחנו עומדים ערב השנה המאה למסעם הגדול האחרון של יהודי מזרח אירופה: מנוסתם של המונים משדות הקטל של מערב רוסיה. מיעוטם יצאו לארץ ישראל במה שנודעה כ"עלייה השלישית". רובם הפליגו אל מעבר לים, והתיישבו ביבשת אמריקה. רבבות הגיעו לארגנטינה. אחדים הצליחו להידחף ברגע האחרון לארצות הברית, ששעריה עמדו להיסגר כמעט הרמטית.
בנובמבר 1918 תמה מלחמת העולם הראשונה והקיץ הקץ על הסדר הישן. אוסטריה התפרקה מיד לגורמיה, ופה ושם גם לגורמי-גורמיה. גרמניה השילה שטחי כיבוש עצומים, בייחוד במזרח אירופה. שם התגוררו הרוב הגדול של יהודי העולם, בערך שישה מיליון בני אדם.
ההתמוטטות האוסטרית, ובעיקר ההתקפלות הגרמנית, הצמיחו כנפיים קצרות-מועד לאוסף של תנועות לאומיות. ממשלות ריבוניות הוכרזו במקומות שבקושי צוינו על המפה. מלחמות קטנות וגדולות השתוללו בין נהר הדנייפר במזרח לנהר הוויסטולה במערב, בין חוף הים השחור בדרום לחוף הים הבלטי בצפון.
במערב האימפריה הרוסית ניסו לקום אוקראינה ופולין. שני שמות הילכו אימים על היהודים. באוקראינה בקעה הקריאה "פטליורה"; ובמזרח פולין בקעה הקריאה "באלאחוביץ". הראשון היה מנהיג הממשלה קצרת הימים של אוקראינה העצמאית. הוא היה סוציאליסט, ובאופן אישי לא היה אנטישמי. אבל המיליציות שסרו למרותו דילגו מתחנת רכבת אחת למשניה, וניקו את העיירות הסמוכות מיהודיהן. בתוך פחות משנה, בין מאי 1919 לתחילת 1920, התחוללו יותר מאלף פוגרומים. ההערכה המפליגה ביותר מעמידה את מספר הקורבנות על 200 אלף; הערכות זהירות יותר מדברות על 30 עד 60 אלף.
באלאחוביץ היה גנרל פולני, שהמיליציות שלו השתוללו במשך חודשים ארוכים בדרום בלארוס של ימינו, באזורים בעלי האוכלוסייה היהודית הצפופה ביותר בעולם. בחג הסוכות של שנת תרפ"א (1920), ה"באלאחובצי" (זה היה כינויים ברוסית) תקפו את הכפר פלוטניצה, בלב אזור הביצות של נהר הפריפייט. הטבח ההוא תועד במידה מפתיעה של דיוק, כולל שמו של יהודי שהפורעים "קטעו את גפיו בעודם פושטים את עורו". אחר הועלה באש בעודו בחיים. שלישי, שבני משפחתו נשחטו לעיניו, "נתקף טירוף, התחיל לרקוד, ונורה". הקברן בן ה-70 של פלוטניצה נגרר אל בית הכנסת, ונתלה מתקרתו. זה האחרון היה יוסף פיבובוז, סבה של סבתי. סבא וסבתא עצמם נמלטו מבעוד מועד.
מנוסה משפחתית אחרת התרחשה בקיץ 1919, מאות קילומטרים דרומה משם, בכפר ששמו סטאנציה אוראטובה, בחצי הדרך מוויניצה לאומאן, באזור שהיה ערשה של התנועה החסידית. לפי מסורת משפחתית, אנשי פטליורה היו רחוקים כדי חמש שעות, כאשר ניתנה ההזהרה ליהודים לשאת את רגליהם ולהימלט. כך נמלטו בעור שיניהן משפחות מדובר וקרסניינסקי, שמחלציהן יצאתי. סבא תכנן להצטרף אל הגל הגדול דרומה, אל ארגנטינה. בן דודו, חלוץ ציוני בפלשתינה, דיבר על לבו לעלות לארץ. שמו של בן הדוד היה לוי שקולניק. לימים שינה את שמו לאשכול. הוא היה ראש הממשלה השלישי.
פיני ואלד לשלטון
בין 1895 ל-1930 מספר היהודים בארגנטינה גדל פי 20; הוא כמעט הוכפל בין 1915 ל-1930, התקרב ל-200 אלף, או אפילו עבר אותם (אין לי כאן המקום לציין מקורות). חלק מסוים של הבאים היו ספרדים, בייחוד ממרוקו, אבל הרוב המכריע היו אשכנזים מן האימפריה הרוסית. המקומיים קראו להם "הרוסים", ועיקמו את חוטמיהם.
אומנם ארגנטינה הייתה ב"עולם החדש", אבל לאנטישמיות שהתפתחה בה במהירות היו ניחוחות מובהקים של "העולם הישן", כולל תיאוריות קונספירציה מסמרות-שיער. היהודים הואשמו בהפצת נגיפיה של המהפכה הבולשביקית.
בינואר 1919, במהלך "השבוע הטראגי", ריחפה סכנת מוות על יהודי ארגנטינה. השבוע התחיל בשביתה כללית של האיגודים המקצועיים, שהשלטונות ייחסו לתעמלנים יהודיים. הם האשימו, שהשובתים מתכוונים לכונן דיקטטורה בנוסח סובייטי, ולהעמיד בראשה עיתונאי יהודי ששמו היה פיני ואלד. יהודים הוכו ברחובות, ורכושם הועלה באש לעיני המשטרה. בסופו של דבר, פנייה נרגשת של הארגונים היהודיים אל נשיא הרפובליקה שמה קץ לפוגרום-שבדרך. צריך להגיד שהנשיא לא היה מרוצה מן הפנייה הקולקטיבית בשם כל היהודים. הוא היה מעדיף שהם יפנו אליו כארגנטינים.
לא כל "הרוסים" היו אינטלקטואלים שמאליים. אלבום תמונות של משטרת בואנוס איירס מ-1894 הכיל 80 צילומים של סרסורים, כמעט כולם יהודים. כיוצא בזה, חלק ניכר של פרוצות העיר היו מנשי שלומנו. ערגתו המפורסמת של ביאליק אל חיים יהודיים נורמליים בתל אביב, עם גנבים ועם פרוצות, הקדימה להתממש בארגנטינה. כמובן, זו אנקדוטה בלבד. יהודי ארגנטינה עשו חיל בלתי רגיל בשורה של תחומים, ותרמו לחייה, לכלכלתה, לפוליטיקה שלה ולתרבותה.
השערים נטרקו
שערי דרום אמריקה התחילו להיסגר באמצע שנות ה-20. גם שערי צפון אמריקה נטרקו. בין 1880 ל-1923 הספיקו 2 מיליון יהודים מזרח אירופיים להיכנס לארצות הברית. אין קושי לשער מה היה קורה אלמלא נכנסו: שואת יהודי אירופה הייתה מחסלת כעבור רבע מאה הרבה יותר משליש העם היהודי. במובן מסוים, השואה הקטנה של 1920-1919 עשתה חסד עם מאות אלפים שלא המתינו להיטלר.
כמובן, בני הזמן ההוא לא התענגו על החסד. הם חשבו אותה לחורבן. בעיני הציונים היא מימשה את תחזיתו הפסימית של הרצל על חיסול היהודים "בתוך 50 שנה". היא הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שבה יהודים נרצחו ללא אבחנה, באופן שיטתי, בכוונה לשים קץ לקיומם הפיזי. היסטוריונים אחדים טענו שמהגרים רוסים אנטי-קומוניסטיים נשאו את בשורת הפתרון הסופי מערבות אוקראינה אל רחובות מינכן, שנים אחדות אחר כך, והשפיעו במישרים על תוכניות הנאצים.
כך או כך, לפני מאה שנה בדיוק התחיל להיוודע ליהודים שאירופה לא תוכל עוד להכיל אותם.