פורטפוליו - יהודה זיסאפל / צילום: איל יצהר
משפחה 1: משפחתה של אמא, שהיה לה עסק גדול לעיבוד עורות בוורשה, החליטה לעלות לארץ לפני המלחמה כשאמא הייתה בת 18. הם השאירו מאחור את אחת הבנות כדי לשמור על העסק. היא ושאר בני המשפחה הגדולה נרצחו בשואה.
משפחה 2: הצד של אבא, חקלאים, גרו בכפר קטן בפולין. אבא נשאר לטפל באביו הזקן אחרי שאחיו ואחיותיו עזבו וחלקם עלו לארץ. בגיל 13 הוא הגיע לישראל, למד מסחר בבית ספר מקצועי וגר לסירוגין אצל אחיותיו בתל אביב ובירושלים.
הורים: הכירו בתל אביב, התחתנו והולידו את זוהר ואותי. אבא פתח חנות נעליים ואמא עזרה לו. הייתי מגיע לשם מבית הספר, אוכל צהריים, משחק עם הילדים ברחוב הרצל ואז הולכים הביתה.
ילדות: תל אביב. ביליתי הרבה בים, עד היום יש לי בעיות מהשהייה הארוכה בשמש. גרנו בבן יהודה, שנחשב אז לצפון הרחוק. למדתי במגמה ריאלית בעירוני ד' ושיחקתי הרבה כדורסל. מכיתה ג' ניגנתי בכינור. כשלמדתי לבגרות גיליתי שנושא החשמל מעניין אותי, כי התרחש בו משהו מסתורי שלא רואים.
נאווה: רעייתי. פרופסור למדעי המוח באונ' ת"א, המייסדת והמנהלת בחברה שהקימה, "נעורים", המתמקדת בתרופה להפרעות שינה לבני 55 ומעלה. נפגשנו בחוף פרישמן והתחתנו אחרי עשרה חודשים. יש לנו שלושה ילדים ושישה נכדים, שאני לוקח לבלות איתי פעם בשבוע.
לימודים: אחרי שנה בטכני של חיל האוויר התחלתי לשרת כטכנאי קשר. תוך כדי התחלתי ללמוד הנדסת חשמל בטכניון. המשכתי עם זה אחרי השחרור ותוך כדי הלימודים עבדתי בתור מורה למתמטיקה בחצי משרה. כשסיימתי את התואר לא הייתה בארץ עבודה לבני המחזור שלי - או שהפכו למורים או שנסעו לחו"ל. התראיינתי בהרבה מקומות ובסופו של דבר הפכתי לאזרח עובד צה"ל, עד שפרצה מלחמת ששת הימים ומצאתי את עצמי חייל קרבי בחטיבת הראל. נפצעתי במלחמה, הייתי שלושה שבועות בבית חולים ושלושה שבועות בשיקום ועד היום יש לי רסיסים בגוף, בין היתר ליד הריאות. המלחמה טלטלה אותי.
כינור: חזרתי אליו כשהוזמנתי לפסטיבל "קשת איילון" ומשום מה החלטתי לקחת את הכינור שלי איתי. נחשפתי שם לשיעורים והתחלתי לנגן. זה היה קטסטרופה, כי 35 שנים לא נגעתי בכינור, אבל לא ויתרתי ובמשך 11 השנים האחרונות אני מנגן לבד, בלי מורה.
הלחנה: יום אחד פגשתי מלחינה שרצתה שאתרום לניצולי שואה ששרדו בזכות הנגינה. אמרתי לה שפעם רציתי להיות מלחין והיא אמרה, בוא נתכתב - אתה תכתוב משהו ותשלח לי ואני לך. כשהיה לה יום הולדת שלחתי לה קטע ואיכשהו היא הפכה למורה שלי לקומפוזיציה. היום אני לומד אצל יוסף ברדנשווילי. בין היתר כתבתי מוזיקה ל"הרופא וגרושתו" של עגנון ול"הנסיך הקטן", והעליתי מופע עם בתי כרמי בפסטיבל ישראל. המופע הזה יעלה שוב ב-25 בספטמבר בצוותא בתל אביב. היא שרה והאומנית אילנה יהב עושה על הבמה ציורי חול בזמן אמת.
פועם בלב: סדרה של מוזיקה ישראלית במוזיאון תל אביב, שמתקיימת זו השנה השלישית, ובשנה שעברה ביצעו בה גם מוזיקה שלי. אני גם משאיל כינורות מהאוסף שלי לכנרים מצטיינים, שידם אינה משגת לקנות כינור משובח. המוזיקה הישראלית יכולה להגיע לפסגה העולמית.
צעדים ראשונים: עבדתי במוטורולה חמש שנים ואז החלטתי להתעסק בתחום אינטגרציה של מערכות, כשאלביט ומוטורולה היו בחיתוליהן. הקמתי את ביטקום סוכנויות, ששיווקה מוצרי תקשורת. היה לי שותף כמה שנים ואז הצעתי לזוהר שיצטרף אליי.
זוהר: ניסינו כמה שנים קודם להקים משהו יחד, עשינו סיעור מוחות ולא הצלחנו לגבש רעיון וכשנוצרה ההזדמנות זה היה טבעי. אנחנו מאוד שונים, מודעים להבדלים בינינו ומשתדלים לצמצם חיכוכים ולהגיע להסכמות. למרות השמועות, אף פעם לא נפרדנו. לכל אחד מאיתנו יש אחריות על נושאים מסוימים. אחרי כל-כך הרבה שנים, אנחנו יודעים באיזו רמה צריך לשתף ולהתייעץ ועל מה לא חייבים לקבל החלטה משותפת. תמיד היה לנו מבנה מבוזר.
רד: מפתחת, מייצאת ומשווקת מוצרי תקשורת בארץ ובעולם, ומייצרת ציוד גישה לתקשורת נתונים. בעצם היא בית חרושת לסטארט-אפים מהסיד ועד לבורסה או לאקזיט. רדווין ורדוויר הן בין חברות הבנות.
בינת: מובילה בארץ בפתרונות ושירותי אינטגרציה מקצה לקצה, שירותי ענן, טלפוניה, אבטחת מידע, סייבר, ניהול רשתות, וידיאו ארגוני, פתרונות דאטה סנטר וניידות. במסגרתה אנחנו מעורבים בניהול עיר הבה"דים, מוקד 100 של המשטרה ופרויקט פלטפורמה מתקדמת לתקשורת במשרדי הממשלה.
נדל"ן: עם הזמן התחלנו לבנות בניינים ברמת החייל וירושלים.
הדור הבא: בעולם ההייטק התחרותי, גם כשאתה לא בעבודה, אתה כל הזמן עסוק בה. גם לאשתי הייתה קריירה תובענית: היא לימדה, חקרה, הקימה חברה. בסוף, זאת לא כמות הזמן עם הילדים, אלא האיכות. רציתי שהילדים ימשיכו את דרכי. רועי ברדוור, עדי ב"נעורים" וכרמי סיימה ללמוד הנדסת אלקטרוניקה, עובדת בתחום וגם זמרת. אנחנו שותפים בפרויקט מוזיקלי.
הנפקות בחו"ל: רוב ההנפקות שלנו בעיקר בארצות הברית, לא מתוך חוסר אמון בבורסה הישראלית, אלא כיוון שעולם ההייטק נמצא שם. באופן עקרוני המטה שלנו בארץ ואנחנו לא מסתירים את היותנו ישראלים. לצערי, הבנקים והמוסדיים בישראל לא משקיעים בהייטק ולכן רוב הכסף הוא זר. בהייטק אנחנו בטופ, אבל בממשל נשרכים מאחור.
מדינת ישראל: אם ב-48' היו מבטיחים לנו מה שיש היום, לא היינו מאמינים. היו דברים טובים אז ויש דברים טובים היום. הערכים, ההקשבה והכבוד הם הבעיה של האנשים; זה החוזק וזו החולשה שלנו, ואין היום יותר שנאה ממה שהייתה קודם. אם מישהו ייפול ברחוב ירוצו לעזור לו, אז ממש לא הכול שחור. ברור שאני פטריוט, אי אפשר לגור במקום שאין לך אליו רגש עמוק. זאת הסיבה שאנחנו משקיעים בחינוך טכנולוגי ובפרויקטים בפריפריה.
פוליטיקה: אף אחד לא פנה אליי אף פעם.
תפיסת עתיד: לעסוק גם בהייטק וגם במוזיקה. פנסיה? היא כבר הרבה מאחורי.