אחרי ההדחה של מכבי ת"א בשבוע שעבר בפלייאוף הליגה האירופית, לישראל לא תהיה השנה אף נציגה בשלב הבתים של מפעל אירופי כלשהו בכדורגל. אפשר לקרוא לזה סטיית תקן ולהגיד שלא קרה כלום אם שנה אחת הישראליות יראו את אירופה מרחוק, אבל אפשר גם להסתכל על המציאות כמו שהיא ערב ראש השנה תשע"ט: אירופה הולכת ובורחת לנו.
ואלו לא רק פערי הכדורגל שנפתחים, אלא הכסף ההולך וגדל שמחולק ביבשת ולא יגיע למועדונים הישראליים.
אי אפשר להשתמש בתירוץ של שינוי שיטת המוקדמות שהופך את משימת ההעפלה לקשה יותר - אם לוקסמבורג החלשה הצליחה להכניס השנה נציגה לבתים בליגה האירופית (דודלאנז'). גם אם סביר להניח שלוקסמבורג לא הפכה בין לילה לאימפריה, היא מצטרפת ל-27 מדינות שהכניסו נציגות לשלב הבתים, כולל אזרבייג'אן, בלארוס, קזחסטן, הונגריה, קפריסין ונורבגיה. תוסיפו לזה את הכישלונות של נבחרת ישראל לגרד מראית עין של התמודדות על המונדיאל או עלייה ליורו, מה שבעבר הנבחרת דווקא עשתה, וברור שהמצב לא טוב. וזה קורה במדינה שבה הכדורגל הוא לא רק הענף המתוקצב ביותר אלא גם הענף הפופולרי ביותר במרחק עצום מכל ענף אחד - כ-28% מכלל הספורטאים התחרותיים בישראל נכון לשנת 2017 הם כדורגלנים.
בעבר הפערים המקצועיים מאירופה היו נקודת ההתייחסות הכואבת ביותר. היום ההחמצה העיקרית עבור הקבוצות היא בעיקר המכה בכיס. הפערים המקצועיים שנפתחים היום מקורם קודם כל בפערים הכספיים. בכל שנה שבה קבוצות מלוקסמבורג, קפריסין, קזחסטן ואלבניה נכנסות לשלב הבתים או מצליחות לשלוח נבחרות לטורניר היורו, הן מכניסות כספים שיקדמו אותן על חשבון אלו שלא מכניסות כסף. ככה זה, מחזקים את החזקים והחלשים נשארים מאחור.
בעלים נדיב כבר לא מספיק
מכבי ת"א והפועל ב"ש לא יהיו מסוגלות לעשות צעדים משמעותיים קדימה ללא כסף גדול שייכנס מאירופה, גם אם בעלי הבית שלהן יהיו מוכנים להפסיד מיליונים בכל שנה. הסיבה היא שהרגולציה המחמירה של אופ"א חונקת ולא מאפשרת - לא משנה כמה כסף יש בחשבון של משפחת ברקת או של גולדהאר. והגלגל ימשיך להסתובב: ללא הכסף השנה מאירופה, והעין של אופ"א, אנחנו צפויים לראות את באר שבע ומכבי ת"א אפילו רזות יותר מבחינה תקציבית כשיתמודדו בקמפיין האירופי בשנה הבאה.
ההתייחסות לבאר שבע ומכבי ת"א בלבד היא נקודה כואבת בפני עצמה. נכון להיום אין לישראל עומק אירופי: הפועל ת"א שהייתה הקבוצה הכי אירופית ביחס להצלחות שלה בליגה - עשתה ארבע הופעות רצופות בשלב הבתים בין 2009-2012 מאליפות אחת בליגת העל - לא ממש קיימת; וגם מכבי חיפה עם הופעה אחת בבתים בלבד בשמונה העונות האחרונות (2016/17) מזכירה בעיקר מה היה כאן וכבר איננו.
המעגל של הכסף במפעלים האירופיים לא תמיד היה מאוד משמעותי. ישראל נהנית מאז 1993 מהשתייכות לאופ"א, ההתאחדות הכלכלית החזק ביותר בעולם הכדורגל. ההתחככות הזאת בשנים הראשונות שלה הייתה טובה על מנת לגעת בכדורגל האירופי, לעמוד על אותו מגרש עם שחקנים גבוהים וחזקים מהיבשת ודרך זה להתקדם מקצועית. הפערים היו גדולים אמנם, אבל עדיין כאלו שאפשרו לשלוח שחקנים לעמדות מפתח בליגות גדולות באירופה (בנין, אוואט, ברקוביץ', רביבו, בניון).
בעשור האחרון ההתמודדות באירופה היא מתנה כלכלית שמאפשרת קיצורי דרך, נותנת תקווה ואורך רוח לבעלים. תנו לגולדהאר עוד עונה-שתיים כאלו בלי אירופה, ונראה כמה יבוא לו להמשיך כאן. למרות העובדה שסכומי הכסף שאופ"א מחלקת בשנים האחרונות הם לא נורמליים במונחים של הכדורגל הישראלי - לא נראה שנבנה איזה מנגנון בקבוצות הבכירות בישראל שעושה חשיבה יוצאת דופן על מנת להיות חלק מהפול הכלכלי הזה. קבוצות מצהירות בתחילת עונה כי המטרה שלהן היא להשיג את הכרטיס האירופי. אבל מה הן באמת עושות כשהן משיגות את "הכרטיס" - כלומר זוכות באפשרות להתמודד במוקדמות? לא יותר מדי. מכבי ת"א הודחה מול קבוצה מנורבגיה, היא אמנם הייתה קרובה מאוד (עשר דקות לסיום), אבל הודחה. הפועל ב"ש הודחה פעמיים - פעם אחת ממוקדמות הצ'מפיונס ליג מול דינמו זאגרב; ופעם שנייה ממוקדמות הליגה האירופית מול ניקוסיה הקפריסאית.
יותר גרוע לא יכול להיות
זו הפעם הראשונה אחרי ארבע עונות רצופות שאין לישראל נציגה בשלב הבתים האירופי. ופוטנציאלית מדובר בהפסד כלכלי עצום. כניסה לליגה האירופית שווה מענק בסיס של 15.7 מיליון שקל, וסכום כפול שייכנס במהלך הקמפיין. על ליגת האלופות שנראית היום כמו חלום רחוק אין מה לדבר בכלל - עם בונוס התחלתי של כ-65 מיליון שקל, וסכום של מעל 100 מיליון שקל בקמפיין המוקדמות כולו.
זה לא נגמר שם. כניסה ליורו שפתוחה היום כמעט למחצית מנבחרות היבשת (24 נבחרות) שווה למעלה מ-35 מיליון שקל להתאחדות לכדורגל. איסלנד, וויילס, אלבניה היו שם ב-2016, אנחנו לא. על המונדיאל ששווה הרבה יותר אין טעם לדבר.
וגם ברמה הפרסונלית אין לנו "שגרירים" שדרכם נרגיש שייכים. להוציא את בירם כיאל וטאלב טוואטחה, אין לישראל כיום אף ליגיונר שמשחק באחת מחמש הליגות הבכירות של אירופה (אנגליה, צרפת, איטליה, גרמניה, צרפת).
ואם אין לנו אף ליגיונר משמעותי, אין אף קבוצה במפעל אירופי, ואין לנו נבחרת - אז אפשר אולי לשמוח בכל זאת: יותר גרוע לא יכול להיות.
מה בכל זאת אפשר לעשות? להבין שצריך להתקדם גם מבחינת רגולציה. הרגולציה שחונקת מצד אופ"א עם תקנות הפייר-פליי לא מאפשרת לקבוצות ישראליות לעשות מהלכים גדולים מבחינת רכש, אבל אליה מצטרף גם הרגולטור המקומי עם מגבלת הזרים (שישה זרים לקבוצה). מגבלת הזרים גוררת ניפוח של שכר השחקנים הישראלים ללא פרופורציה, ובמקביל גורמת לקבוצות הישראליות להיות בחיסרון תחרותי מובנה מול רוב הקבוצות באירופה שיכולות להביא זרים בלי הגבלה מהאיחוד האירופי, או מכל העולם במקרה של קפריסין. לקרבאח מאזרבייג'ן שהעפילה לשלב הבתים של הליגה האירופית יש 12 זרים בסגל וכסף גם לא חסר להם. לאפולון לימסול הקפריסאית שעלתה לבתים יש 16 זרים בסגל. השוק משתנה ואנחנו נשארים תקועים. וגם אם מכבי ת"א הייתה מחזיקה מעמד מול הנורבגים עוד עשר דקות, ומעפילה לשלב הבתים, זה לא היה משנה את זה.
גם בכדורסל נפערים פערים
אובדן הכנסה פוטנציאלי בגין היעדר הישגים הוא לא רק בעיה של קבוצות הכדורגל בישראל. על היעדר יכולת מקצועית משלמת גם מכבי ת"א בכדורסל. דווקא בעידן שבו היורוליג שינתה את שיטת הבונוסים שלה ומאפשרת לקבוצות ליהנות מסכומים יותר גבוהים עבור הצלחות - מכבי ת"א לא מצליחה לשים יד על הכסף. 37 אלף אירו מעניקה היורוליג לכל ניצחון בשלב הבתים, כאשר משלב הפלייאוף הסכום כבר עולה ל-70 אלף. בשלב הפיינל פור, שעד לפני כמה שנים מכבי נהגה לבקר בו כמעט דרך קבע, הוכפלו פי ארבעה המענקים בו - 200 אלף אירו למקום רביעי (50 אלף בעבר), ועד מענק של מיליון אירו לאלופה (250 אלף בעבר). כזכור, מכבי לא חצתה בשתי העונות האחרונות את השלב הראשון.
