ישראל היא עדיין אחד המקומות היחידים שבהם צרכנים נדרשים לשלם 40 אלף דולר עבור רכב שיצא משערי המפעל במחיר של 18 אלף דולר ונמכר לצרכנים, במדינות מתוקנות, ב-25 אלף דולר אחרי הרווח של כל המתווכים. אם זה היה קורה בארצות הברית או באירופה אנשים היו יוצאים לרחובות. אצלנו זה קורה כבר 50 שנה וכולם עדיין מרגישים כאילו זכו בלוטו אם הצליחו לקבל "על חשבון הבית" חיישני רוורס ומערכת ניווט ב-100 דולר. אבל לא התכנסנו כאן כדי לזרות מלח על הפצעים אלא לדון בדאצ'יה דאסטר המחודשת, שמאז נחיתתה בישראל הציבה במרכז את התמורה לכסף (יחסית לישראל).
העיצוב החיצוני מעולם לא היה נקודת מכירה חזקה של המותג דאצ'יה, אבל נראה שגם אנשי רנו הבינו, שבהשקעה קטנה יחסית אפשר להפוך את הכלי להרבה יותר טרנדי. מתיחת הפנים הקוסמטית אכן משפרת משמעותית את המשיכה החזותית שלו. החרטום הוחלק ועודן, פנסי החזית הצרים כוללים תאורת LED, ויש גם חיפויים דמויי פלטות מיגון מתחת לפגוש הקדמי והאחורי. אפילו הפנסים האחוריים מקוריים ושובבים למראה. הממדים החיצוניים נותרו דומים לדגם היוצא, אבל הגבהת קו המתניים יוצרת אפקט של רכב גבוה וקרבי יותר מבעבר.
בשורה התחתונה, בצבע הנכון, עם חישוקים ראויים, ואחרי הסתרת לוגו המותג, הכלי יכול אפילו ליהנות מסטטוס-רחוב של רכב פנאי אופנתי.
מפתן הדלתות ממוקם גבוה יותר מבדגמי קרוס-אובר נפוצים אבל עדיין נוח מאוד לכניסה וליציאה. מרחב הפנים היה תמיד יתרון של הדאסטר, וגם מודל 2018 מציע שפע של מרחב לשלושה מבוגרים מאחור, בסיוע בסיס גלגלים נדיב של 2.67 מ', גג גבוה יחסית ותכנון אופטימלי של המרכב. יש גם תא מטען שימושי (414 ליטר בדגם כפול ההנעה) ובסך הכל הכלי מקבל ציון גבוה מאוד בשימושיות והובלת נוסעים.
דאצ'יה גאה בשדרוג משמעותי של איכות תא הנוסעים, אבל בהתחשב בנקודת המוצא הנמוכה של הדגם היוצא, מדובר בעיקר בניסיון ליישר קו עם המינימום ההכרחי. עמדת הפיקוד נראית כעת פחות תעשייתית בזכות דיפונים נעימים יותר למגע ושדרוג קוסמטי, אם כי החומר הדומיננטי הוא עדיין פלסטיק נוקשה והעיצוב עדיין לקוח מדורות קודמים של רנו. ההגה עדכני יותר, המושבים הקדמיים קצת יותר תומכים ומרופדים, מערכת המולטימדיה עדכנית ויעילה ויש אפילו כוונון גובה למושב הנהג וכוונון מרחק-גובה להגה. וואו.
בדאצ'יה טוענים לשיפור משמעותי בבידוד הרעשים והוא אכן מורגש בתנאי נהיגה נפוצים, אם כי טרטור דיזל מוחשי עדיין חודר לתא תחת עומס. הדאסטר עדיין לא מצויד במערכות בטיחות אקטיביות עדכניות, מה שזיכה אותו בציון NCAP נמוך מהמקובל, אבל יש מערכת פסיבית של מובילאי ואנחנו מוכנים להמר שהפער הבטיחותי ייסגר בקרוב.
בחרטום ממוקם מנוע הטורבו-דיזל הוותיק והמוכח של רנו עם נפח של 1.5 ליטר והספק של 110 כ"ס. קיימת אופציה להזמין אותו עם תיבה כפולת מצמדים, אך רק עם הנעה קדמית. אנחנו לקחנו למבחן את הגרסה הידנית כפולת ההנעה.
למרות ההספק הצנוע, למנוע אין בעיה להתמודד עם המשקל הנמוך יחסית ולשמור על קצב ראוי, גם בעליות, אם כי הפקת מירב הביצועים דורשת שימוש נמרץ בששת ההילוכים. המומנט השופע מסייע לשמור על קצב מתקבל על הדעת, והעברת הכוח המבוקרת שלו מסייעת לנסיעה מבוקרת בשטח. השיוט בעיר אינו מאתגר, ועל הכביש המהיר ההילוך הגבוה מרגיע את המנוע ומאפשר שיוט נינוח.
מהנדסי דאצ'יה טרחו לא מעט כדי לשדרג את ההתנהגות המנותקת של הדגם היוצא. המתלים מרגישים מהודקים וזוויות הגלגול בפניות מתונות יותר, אך ההגה די מעורפל ועל כבישים מפותלים מומלץ להוריד את הציפיות. מנגד, נוחות נסיעה מכובדת בהחלט על רוב משטחי האספלט.
הדאסטר פותח כרכב עבודה קשוח לשטח בעולם השלישי וגם בישראל הוא צבר חוג לא קטן של מעריצים, שטוענים כי זהו אחד הכלים העבירים והעמידים ביותר בתנאים קשים יחסית למחירו. לכלי אין אמנם הילוך כוח אבל יש לו אפשרות לנעילת התמסורת, מכללים קשוחים ועתירי ניסיון ומרווח גחון נאה (21 ס"מ) עם פוטנציאל להגבהה ולמיגון. הכלי שלנו היה תקני אבל את האתגרים הצנועים יחסית שהעמדנו בפניו - דרך עפר מחורצות, עליות וירידות תחוחות - הוא צלח ללא קושי. יש להניח שערכת שדרוג שטח מקצועית תהפוך אותו לכלי עבודה רציני.
המחיר של דגם המבחן שלנו, בגרסת טורבו-דיזל ידנית עם הנעה כפולה, עומד כ-120 אלף שקל - כמחירם של רכבי 4X4 מקבילים בני שלוש פלוס במחירון לוי יצחק. מי שזקוק לרכב טיולים משפחתי ונטול התחכמויות, או לכלי עבודה בהתיישבות העובדת, יגלה שזו עדיין אחת האופציות עם התמורה לכסף הגבוהה ביותר בשוק. יחסית לישראל, כמובן.