גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

נפתלי בנט / צלם: אלכס קולומויסקי

בעשור האחרון הוכפל תקציב החינוך ביותר מפי שניים, והוא צפוי לעמוד בשנה הבאה על כ-65 מיליארד שקל. ההשקעה הפרטית, שלוקחת בחשבון גם את ההוצאות של ההורים ועמותות שפועלות בתחום, גם מביאה את ההשקעה הכוללת ליותר מ-100 מיליארד שקל. קשה להגיד שמישהו מתעלם מהנושא, אבל דוח של ארגון ה-OECD שפורסם השבוע מספק תזכורת כואבת: הגידול בתקציב החינוך היה חד, אך בחלק מהמקומות הוא אינו מספיק, וברוב רובו הוא בכלל לא אפקטיבי. היכולות של התלמידים למשל לא השתפרו בהתאם לכסף הרב שהוזרם למערכת. התלמידים הישראלים מדורגים, נכון לשנת 2015, הרבה מתחת לממוצע ה-OECD במבחני פיזה השונים.

רפורמה בחינוך המיוחד, שמקדם משרד החינוך בשנה האחרונה, יכולה להוות דוגמה דווקא למה שלא קורה בשאר המערכת. הרפורמה, שבמסגרתה שילוב של יותר ילדים בבתי הספר הרגילים, בין השאר על ידי שינוי בוועדות ההשמה, ספגה אמנם ביקורת רבה, אבל מאחורי ההחלטה לבצע אותה עומד עיקרון נכון. "כשנכנסתי לתפקיד היה התקציב פחות מ-7.5 מיליארד שקל, והיום זה כ-10 מיליארד שקל -עלייה של שליש", אמר שר החינוך נפתלי בנט באחרונה, בדיון שנערך בוועדת החינוך של הכנסת. "גילינו שהבעיה לא הייתה הכסף אלא הכוונת הכסף והניהול. הייתי יכול לא לעשות כלום, הקדנציה נגמרת עוד מעט ורווח פוליטי אין בזה, אבל יש אחריות", הוסיף השר.

בדוח של ה-OECD פורסמה השוואה של ההשקעה בתקציב החינוך ביחס לתוצר (בשנת 2015), לפיה ההשקעה בישראל עומדת על 4% מהתוצר, מעל הממוצע ב-OECD שעומד על 3.2%. עם זאת, צריך לזכור כי בישראל מספר גבוה של ילדים עד גיל 18 בגלל שיעור הילודה הגבוה. בכמה תחומים נמצא תקציב החינוך מאחור: בגיל הרך, למשל, נמצאת ההשקעה בפעוטות בגילאי 3-0 הרבה מאחורי הממוצע ב-OECD, ורק כרבע מהפעוטות נמצאים במסגרות מסובסדות.

אין יעילות וחשיבה לטווח ארוך

כך או כך, ממשלות ישראל החליטו לשים דגש על שיפור החינוך, כפי שניתן לראות בגידול החד בתקציבים, ובכך שהוא אחד משני התקציבים הגדולים בממשלה. התפיסה של הסתכלות על הוצאת השקל הנוסף - מה תהיה התרומה שלה לחינוך הילדים - היא תפיסה נכונה מבחינת אחריות תקציבית. ואולם היא צריכה להיות מורכבת משני חלקים - ההשקעה לטווח הארוך (למשל בחינוך לגיל הרך), שבה כל שקל אמור לחסוך השקעה גדולה משמעותית בעתיד. קשה יותר למדוד, קשה יותר להוכיח אפקטיביות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שפערים גדולים נוצרים כבר בגילאים האלו.

ואולם מה שעוד צריך לעשות לאחר גידול חד בתקציב הוא לשאול איפה אפשר לייעל את המערכת, איך משנים את האופן שבו היא מתנהלת, ומה יהפוך את שעות ההוראה לאפקטיביות יותר. בנט ומנכ"ל המשרד שמואל אבואב עושים את זה בחינוך המיוחד, ולא משנה כעת האם הם מבצעים את הצעדים הנכונים, אבל אותה חשיבה צריכה להניע גם את ניהול המערכת כולה. המהלכים שכן קורים הם חלקיים ואיטיים. זה לא אומר שלא היה צריך להגדיל את שכר המורים ולהביא אותו לרמה סבירה, אבל כשבנט מדבר על אחריות בהקשר של החינוך המיוחד, הוא לא יכול לעצור שם, צריך לחשוב איך מנהלים את כוח האדם והמשאבים הקיימים בצורה טובה יותר.

דוח ה-OECD מספק מספר דוגמאות לחוסר היעילות של המערכת: מספר התלמידים הממוצע בכיתה בבתי הספר היסודיים בישראל עומד על 27 תלמידים, לעומת 21 בממוצע ב-OECD. תמונה דומה ניתן לראות גם בחטיבת הביניים. ואולם מספר התלמידים למורה בישראל עומד על בין 12 ל-15, בדומה ל-OECD. אם כך, אולי ניתן לנצל את אותם מורים בצורה אפקטיבית יותר. ההסבר לכך נובע אולי ממספר השעות שלומד התלמיד הישראלי - בבתי הספר היסודיים עומד מספרן על 5,755, נמוך מצ'ילה, דנמרק ואוסטרליה, אבל גבוה משאר מדינות הארגון. בנורבגיה, למשל, לומדים 5,272 שעות ובפינלנד 3,905 שעות בלבד. הממוצע בארגון עומד על 4,620 שעות. כשמשווים בין הנתונים האלו לביצועי התלמידים, מבינים שחוסר היעילות זועק.

שכר המורים עלה, אך נותר נמוך

דוגמא נוספת היא שכר המורים - בין שנת 2000 ל-2017 גדל שכר מורים ביסודי ב-33%, שכר מורים בחטיבת ביניים ב-45% ושכר מורים בתיכון ב-34% - ועדיין, הוא יותר נמוך מהממוצע בארגון. למרות זאת, מלבד בבתי הספר היסודיים, מספר שעות העבודה של המורים עדיין נמוך יותר מהממוצע בארגון. ואולם הבעיה היא אחרת - למרות העלייה בשכר, המקצוע לא מצליח למשוך את הסטודנטים הכי מוכשרים, וציון הפסיכומטרי הממוצע של המורים החדשים הוא נמוך. רק בהסכם האחרון שנחתם עם ארגון המורים הצליחו במשרד החינוך ובמשרד האוצר להעלות את שכר המורים הצעירים, אלו שעדיין לא במערכת, ולא את זה של הוותיקים.

גם במודל הנוכחי, ששם דגש גדול על ותק, למורה בחטיבת ביניים בישראל לוקח 36 שנים להגיע לשכר המקסימלי אליו הוא יכול להגיע, לעומת 26 שנים בממוצע בארגון. בכל מקרה, היכולת לשנות 180 אלף מורים שנמצאים במערכת החינוך היא מוגבלת, ולכן אי אפשר לבנות רק על המורים החדשים.

היכולת להפיק מהמורים הקיימים יותר תפוקה מוגבלת על ידי האופן שבו מערכת החינוך בנויה וההסכמים עם ארגוני המורים. למנהלים אין את האוטונומיה לתגמל מורים מצטיינים, מלבד לתת להם תפקידים בעלי אחריות כמו רכזי שכבה, שלהם גם נלווה שכר נוסף. מי שרוצה לשנות את מערכת החינוך צריך להתמודד עם בעיות עומק, אלו שמונעות מההשקעות להיות מנוצלות באופן אפקטיבי. כשכבר מנסים לעשות משהו בכיוון - אז זה לוקח יותר מדי זמן. כך, מועצה לגיל הרך, שאמורה לרכז את כל פעילות המשרדים והגופים הרלוונטיים במטרה להפוך את המדיניות לאפקטיבית יותר, מתעכבת חודשים ארוכים. אם למישהו יש השגות על הכסף הרב שזורם ולא מביא תוצאות, אז שיידע - הבעיה נמצאת בניהול, בעיכובים, בהתנהלות המסורבלת, בכוח האינרציה, בכל מה שהוא לא שינוי עומק.