אמנון דותן / צילום: איל יצהר
משפחה 1: סבא מצד אבא, יליד ליטא, שהיה שען, אופטיקאי וצורף, נבחר בגיל 17 לציר מטעם הקהילה המקומית לקונגרס הציוני הראשון. ב-1922 הוא וסבתא החליטו לקיים את החזון ולעלות לארץ. אבא היה בן שלוש כשהגיעו לנווה צדק. סבא היה השען היהודי הראשון בפלסטינה, ממייסדי תל אביב ואחר כך ממייסדי רמת גן
משפחה 2: גם הצד של אמא מליטא. לסבא היה בית מסחר להלבשה מעור. ב-1934, אמא בת ה-14 נשלחה לדודה שגרה בארץ ושנתיים אח"כ אחיה הצטרף אליה. המשפחה הגדולה נספתה כולה בשואה. חלקם נרצחו ביריות ביער פונאר ונקברו שם בבורות הגדולים
ילדות: רמת גן. מאז הילדות אהבתי היסטוריה. הייתי בתנועת נוער, וסיימתי את הלימודים באורט טכניקום כהנדסאי
הורים: הכירו בתל אביב. אבא לחם במלחמת העצמאות כקצין בכיר ופתח עסק לחומרי בניין, אמא גידלה אותי ואת אחותי
טובה: אשתי, עסקה בהוראה וב-40 השנים האחרונות היא פעילה בויצ"ו. היא ליוותה אותי ותמכה בי לאורך הקריירה ושנינו אוהבים מאוד תיאטרון. יש לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים ואנחנו גרים ברמת השרון
קונסול כבוד של ליטא: במסגרת תפקידי כנשיא ארגון הגג של לשכות המסחר הדו-לאומיות, קיבלתי פנייה מליטא להקים לשכה משותפת, ואחרי כמה שנים, שבהן הייתי מעורב בהנצחת הקהילה היהודית בווילנה, הם ביקשו ממני להיות הקונסול שלהם בארץ. לקחתי את אמא לקפה וסיפרתי לה, והיא, שלא דיברה על המשפחה שאיבדה שם אף פעם, אמרה לי, לך על זה, זאת הנקמה הכי טובה שלנו. מעולם לא נתקלתי שם באנטישמיות, להפך. יש להם רצון עז לשתף איתנו פעולה ולשאת באחריות הליטאים לפגיעה ביהודים במלחמה
לימודים: אחרי שירות צבאי בנ"מ למדתי הנדסה אזרחית באוניברסיטת תל אביב ובגיל 40 החלטתי ללמוד היסטוריה כללית לנשמה. במקביל עבדתי כמנהל ביצוע של אתר
תואר כבוד בריטי: בגלל הקשרים עם הבריטים נבחרתי ליו"ר לשכת המסחר ישראל-בריטניה ובמקביל הייתי פעיל במועצת העסקים ישראל-בריטניה. בגלל תרומתי לקשרי הכלכלה בין המדינות, הם העניקו לי את תואר הכבוד O.B.E
קריירה | רדימיקס1 : הוקמה ב-62' על-ידי RMC, חברה בריטית שעסקה במוצרי בטון, ייצור מלט וחומרי מחצבה ופעלה ב-50 מדינות. לפני 12 שנים היא נרכשה על-ידי "סמקס", חברה מקסיקנית. בגיל 25 הגעתי לחברה והתחלתי כבקר בטון
רדימיקס 2: התקדמתי וב-87' מוניתי למנכ"ל ואחר כך כיו"ר במקביל. במהלך עשר השנים האחרונות שלי בחברה, הייתי חבר בהנהלה העולמית בלונדון וישבתי בדירקטוריונים של כמה חברות באירופה, הקמתי את הסניף של החברה בירדן ושימשתי כיו"ר שלו, עד שנסגר. בהגיעי לגיל 65 החלטתי לפרוש ולהוריד את לחץ העבודה
נשר: כמה חודשים אחרי הפרישה פנו אליי בעלי נשר, אז "כלל", ובקשו שאהיה יו"ר החברה. ראיתי בזה תחנה, ואיכשהו חלפו שמונה שנים בלי ששמתי לב והחלטתי לפרוש, כי העיסוק האינטנסיבי הפסיק להתאים לי
מונופול: נשר הייתה יצרן בלעדי, אבל בכל השנים היא פעלה בשוק תחרותי והיה יבוא חופשי של מלט לכל לקוח. הטענות נגדה על מונופוליזם כוחני פשוט לא נכונות והראיה היא שבמהלך השנים היא לא העלתה מחירים, למרות שהשקיעה סכומי עתק בציוד מודרני והפכה לפאר התעשייה הישראלית
תעבורה: כשכבר הייתי בטוח שאני הולך לנוח, הציעו לי בעלי תעבורה, שהם גם הבעלים של נשר, להיות היו"ר, הפעם במתכונת חלקית. חלפו שנתיים, ובהגיעי לגיל 75, אחרי עשור בתעבורה ונשר, החלטתי לעבור לעסוק בהשקעות הפרטיות שלי בתחום הפיננסים והנדל"ן, ואז הגיעה ההצעה לעמוד בראש המועדון המסחרי והתעשייתי
המועדון המסחרי ותעשייתי: הוקם ב-38' כדי להגביר את שיתוף הפעולה בין עסקים. היום יש קרוב ל-100 חברים ואני מתכוון להכניס אליו חבר'ה צעירים, ליזום מפגשים מקצועיים בנושאי כלכלה והייטק, להגביר את העשייה למען הקהילה ולהגדיל את מפעל המלגות שלנו. יש לנו שת"פ עם התאחדות התעשיינים ועם מרכז פרס לשלום. השאיפה שלי היא להגיע למצב שכל אחד מהחברים יהיה מנטור של צעיר שרוצה להתקדם בתחום העסקי