דונאלד טראמפ והתקשורת / צילום :GettyImages ישראל
"את לא הולכת לעבוד בעיתונות המודפסת כדי להתפרסם", פוסקת מגי הברמן בשיחה עם G, אבל עבור הכתבת הפוליטית של הניו-יורק טיימס, שכונתה "הלוחשת לטראמפ" ו"האויבת האהובה עליו", זה כבר מאוחר מדי.
הברמן (Haberman), מהכוכבים הבולטים של הניו-יורק טיימס, מכירה את דונלד טראמפ שנים רבות. היא הספיקה לסקר אותו עוד הרבה לפני שהפך לפוליטיקאי עבור הטבלואיד ניו-יורק פוסט ואתר פוליטיקו, ונחשבת לאחת הכתבות הפוליטיות הבכירות בתחומה - מעמד שבעידן של נשיא כה חריג ופרובוקטיבי, הפך אותה למעין קוראת בקלפים, האדם שאליו יש לפנות כדי להבין את הרציונל והמניעים להתנהגותו.
לא שההיכרות ארוכת השנים הזו הצליחה לייצר לה איזשהן הנחות בכל הנוגע ליחס שהיא מקבלת מהנשיא. בדצמבר 2015 כינה טראמפ את הברמן "כתבת מדרגה שלישית". הוא חזר על העלבון גם באפריל השנה. בין העלבונות, הברמן והקולגות שלה זכו בפרס פוליצר על סיקור ההתערבות הרוסית בבחירות לנשיאות ארצות-הברית.
"תראי", היא אומרת, "הוא לא הראשון שמתנהג בצורה נבזית לכתבים. הוא פשוט עושה את זה בצורה מאוד בוטה ובשפה מסוכנת למקצוע, לא רק כאן בארצות-הברית אלא גם בחו"ל. גם לפניו סיקרתי וראיינתי אנשים שהיו ביקורתיים כלפיי. למשל, רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, היה אחד מהם. הרבה ממה שטראמפ עושה הוא לא חדש, אלא פשוט רועש וגדול יותר". הברמן היא כמובן לא הסיפור עצמו, אלא רק נציגה בולטת שלו. "אם לא הייתי בניו-יורק טיימס, הוא לא היה מדבר איתי כל-כך הרבה", היא תגיד בהזדמנות אחרת, ואכן הקיבעון התקשורתי הבולט ביותר של טראמפ כרוך בכלי התקשורת שעבורו היא עובדת.
אומנם כל כתב בבית הלבן יעיד על מערכת היחסים החריגה ויוצאת הדופן שמתקיימת עם הממשל הנוכחי, אך אין אחת מורכבת מזו של הנשיא עם הניו-יורק טיימס. בשבוע שעבר היחסים הללו שברו עוד שיא ברצף השיאים הבלתי נגמר כשהעיתון פרסם מאמר דעה של "בכיר בממשל טראמפ" ששמו נותר חסוי. מאמר שבו העיד הכותב כי הוא מהווה חלק מתנועת מחתרת שפועלת בתוך הממשל, לסיכול חלקים מהאג'נדה של הנשיא.
על רקע היחסים בין הנשיא לעיתון, היה משהו טבעי בכך שהמאמר החריג, שהוליד סערה ציבורית נרחבת בארה"ב, יתפרסם דווקא בניו-יורק טיימס. "אני רוצה להאמין שהכותב הרגיש שהטיימס הוא מוסד של כבוד, כנות ויושרה ושאנחנו נעשה את המיטב כדי להגן על האנונימיות שלו", אמר בהקשר זה ג'יימס דאו, עורך טור הדעות בטיימס ומהאנשים הבודדים שיודעים את זהותו של הבכיר.
אבל לא מעטים בארה"ב דווקא ביקרו את המהלך. בוב וודוורד, אחד העיתונאים הבכירים ביותר במדינה, מי שחשף יחד עם קרל ברנשטיין את פרשת ווטרגייט, ואף פרסם לאחרונה ספר מדובר בשם "FEAR על ממשל טראמפ", שחלקים נרחבים ממנו בהחלט תומכים בטענות הבכיר האנונימי, יצא נגד החלטת הטיימס.
"אם אותו בכיר היה מגיע אליי ומבקש לפרסם את הדברים האלו באנונימיות בספר שלי, הייתי אומר לא", אמר וודוורד השבוע. "הייתי שואל לגבי פרטים ספציפיים, מבקש דוגמאות, מבקש להבין את המניעים. זו עיתונות, לא הגינוי הכללי הזה... צריך לשקול את איכות המידע (כנגד האנונימיות), ואיכות המידע כאן לא הייתה עוברת אותי".
עבור טראמפ עצמו, זה כמובן היה אישי. הוא קרא לתובע הכללי ג'ף סשנס לחקור את האירוע ואת הטיימס כדי לחשוף את זהות הכותב. בהצהרה ראשונה לתקשורת עם פרסום המאמר, הוא הקדיש חצי דקה להתייחס לתוכן המכתב ועוד כמעט שתי דקות לנזוף בטיימס: "אם אני לא הייתי כאן, הניו-יורק טיימס בטח לא היה קיים. יום אחד, כשאני לא אהיה הנשיא, מה שבתקווה יהיה עוד שש שנים וחצי מהיום, הניו-יורק טיימס וה-CNN המזויפים האלו יפשטו רגל. הם לא אוהבים את דונלד טראמפ ואני לא אוהב אותם כי הם מאוד לא כנים".
מאז בחירתו של טראמפ הפך הטיימס - אחד העיתונים הגדולים והחשובים בארה"ב ובעולם כולו, אם לא החשוב שבהם - באופן לא מפתיע לכתובת לרבות מהחשיפות והשערוריות שהתגלו בעידן הנשיאות שלו. העיתון חשף, למשל, חלקים מהותיים מהסיפור על ראש ה-FBI המפוטר ג'יימס קומי ועורך הדין שהפך לעד מדינה מייקל כהן.
מערכת היחסים הסבוכה הזאת בין העיתון לנשיא אף תועדה לאחרונה בסדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים בשם "הרשות הרביעית: לסקר את טראמפ", שחתמה את פסטיבל טרייבקה בניו-יורק, שבה הברמן הייתה אחת הדמויות הבולטות (בארץ הסדרה זמינה לצפייה ב-yes VOD וב-STINGTV).
אבל האמת היא שההיסטוריה המשותפת של הנשיא והעיתון ושורשי מערכת היחסים ביניהם הולכת עשרות שנים אחורה עד לניו-יורק של שנות ה-80. טראמפ, אז בעיקר יזם נדל"ן, יצר לעצמו שם כדמות צבעונית במיוחד. הוא חיזר אחרי הטבלואידים וחוזר על ידם. דין באקט, העורך הראשי של הניו-יורק טיימס, יגיד על התקופה הזו: "טראמפ הוא אדם שמשפחתו עשתה את הונה בקווינס, שבגיאוגרפיה ובאנתרופולוגיה של ניו-יורק היא מעין רובע חיצוני. אני חושב שכשהוא הגיע למנהטן, ורצה להצליח במנהטן, הוא רצה לכבוש את האליטה של ניו-יורק, ולטוב ולרע הניו-יורק טיימס מייצג את האליטה של העיר".
במאמץ לכבוש את העיתון הוא גילה מעורבות גבוהה, למשל באמצעות שליחת מכתבים למערכת. "אני רוחש כבוד רב לגברת גייל קולינס (כתבת ניו-יורק טיימס)", כתב טראמפ במכתב אחד כזה באפריל 2011. "יש לי הערכה אליה על כך שהיא שרדה שנים רבות כל-כך עם כל-כך מעט כישרון. היכולת שלה לספר סיפור והשימוש במילים אינם ברמה גבוהה במיוחד". קולינס, אגב, כתבה את מה שעורר את זעמו של טראמפ בתגובה לביקורת שלו על מוצאו של הנשיא דאז אובמה, וההשתעשעות של טראמפ עם הרעיון לרוץ לנשיאות.
בכל אופן, מאמציו של טראמפ לא נשאו כידוע פרי. עד לבחירתו לנשיאות, הניו-יורק טיימס סיקר אותו באופן שהוגדר על ידו "אכזרי" ו"חסר הוגנות". בין היתר, סוקרו בעיתון הטענות על כך שהוא לא שילם מסים במשך שני עשורים, האשמות על הטרדות מיניות והרפתקאותיו עם מערכת החינוך בניסיונות להקים את אוניברסיטת טראמפ.
למרות זאת, מיד לאחר בחירתו, טראמפ היה פתוח, לפחות לכאורה, לשקם את מערכת היחסים. בנובמבר 2016 היה אמור הנשיא הנבחר להעניק ראיון לעיתונאי הניו-יורק טיימס בבניין המערכת. הוא אומנם צייץ בשלוש בבוקר בחשבון הטוויטר שלו כי החליט לבטל את הפגישה עם "הניו-יורק טיימס הכושל", אבל בשתיים בצהרי אותו היום הוא בכל זאת מצא את עצמו יושב בקומה ה-16 במערכת העיתון ואפילו פתח את השיחה במחמאות. "יש לי הערכה גדולה לניו-יורק טיימס, הערכה עצומה", אמר. "אני חושב שהיחס אליי היה קשה מאוד... מאוד לא הוגן... הייתי רוצה לשנות את זה. אני חושב שזה יעשה את העבודה שלי הרבה יותר קלה... הטיימס הוא יהלום אמריקאי גדול. יהלום עולמי גדול".
שונא את העיתון, אבל זקוק לו
המפגש, כידוע, לא עזר. לפי הספירה של הטיימס, מאז כניסת טראמפ לתפקיד הוא האשים את העיתון או לעג לו לפחות 150 פעם בציוצים. בין התיאורים האהובים עליו: בדיחה, לא רלוונטי, פייק ניוז, אויב העם, כושל, חולה, גוסס, מגעיל, לא בסדר ולא נחמד. הטיימס מצידו הגדיל את התקציב המוקצה לסיקור טראמפ ב-5 מיליון דולר נוספים.
"זה מדהים שנשיא שמשקיע כל-כך הרבה זמן בניסיון להכפיש את אמצעי התקשורת כדי שתומכיו פשוט לא יאמינו לעיתונים כמו הניו-יורק טיימס, לא מסוגל בסופו של דבר לעזוב את מגי הברמן", אמר על הקשר חסר התקדים הזה בין הנשיא לעיתון דוויד גרגורי, פרשן בכיר ב-CNN, "הוא רוצה לגיטימציה והוא יודע שבשביל זה הוא צריך ללכת למגי ולקולגות שלה". במילים אחרות, הנשיא אולי שונא את העיתון, אבל גם זקוק לו.
אז איך מצליחים לסקר את הנשיא והממשל שלו כשאלה מבקרים אותך כל העת ובזים לך ללא הרף? "זה בדיוק אותו הדבר כמו לעבוד בעיתון שלא מבקרים אותו; אין לזה שום השלכה על הדרך שבה אנו עושים את העבודה שלנו", טוענת הברמן. יחד עם זאת, גם היא כמובן לא יכולה להתעלם מכך שכלי התקשורת שבו היא עובדת הפך כעת לנושא חדשותי בפני עצמו.
כשאני שואלת את הברמן לגבי העובדה שהעיתון והיא עצמה הפכו לחלק מהסיפור, והם כבר לא רק אלה שמדווחים עליו, היא משיבה בחדות: "אני לא נהנית מזה. טראמפ גורם להרבה אנשים מסביבו להתפרסם, הוא גאה בזה ואנשים די אוהבים את זה, אבל אני מאמינה נחרצות שאנחנו לא צריכים להיות הסיפור, לא משנה כמה הוא מנסה להפוך אותנו לכאלה. אני מנסה, לא תמיד מצליחה, לדבוק בזה ככל הניתן".
חודש אחרי שהושבע לנשיאות קרא הנשיא טראמפ לתקשורת "אויבת העם האמריקאי" ("enemy of the people"). הוא יחזור על האשמה הזו כמה פעמים בחודשים שיבואו, עד שהיא תיהפך למטבע לשון. בין שהוא באמת מאמין שהתקשורת מפיצה חדשות מזויפות כדי לערער על לגיטימיות השלטון שלו, או שהוא רק מפזר עשן צורב, ברור שהאופן שבו הוא מתבטא כלפי אמצעי המדיה הוא חסר תקדים ולדעת רבים אף גובל בחוסר אחריות.
"הביקורת של טראמפ התגברה בחודשים האחרונים", אומרת הברמן. במאי למשל הוא איים לקחת לעיתונאים את התעודות שמאפשרות להם גישה לתדרוכים יומיים ולשיחות עם גורמים רשמיים. "למה אנחנו מתאמצים כל-כך לעבוד עם התקשורת כשהיא עצמה מושחתת?", צייץ, "שאני אקח להם את האישורים?".
הציוץ הזה גרר תגובה חריפה מאגודת הכתבים של הבית הלבן. "רק בגלל שהנשיא לא אוהב את הסיקור החדשותי, זה לא הופך אותו למזויף", נכתב בפרסום מטעמה. "נשיא שמונע מעיתונות חופשית ועצמאית לסקר את פעילות הממשל, מהווה התקפה חסרת תקנה על התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי)".
הברמן למודת הקרבות דווקא שומרת בהקשר זה על טון מאופק: "בשלב מסוים אי אפשר להתייחס לזה יותר", היא מסבירה, "נכון שלפעמים קשה להתעלם, אבל זה לא משהו שאני מתמקדת בו".
יחד עם זאת, זה לא שהטיימס מגיב באיפוק לממשל החדש. בעיתון לא חוששים לכנות את אמרותיו של טראמפ שקרים וליצור רשימות מדוקדקות ומוקפדות של כל אי הדיוקים שפורסמו על ידו. על-פי העיתון, שאפילו הוציא לוח שנה מיוחד שמתארך את כל שקרי הנשיא, "טראמפ סיפר שקר בפומבי כל יום ב-40 הימים הראשונים לכהונתו".
אצבע משולשת לעיתונאים
בעצרות תמיכה ובאירועים פוליטיים ותקשורתיים נהוג להקצות מקום מיוחד לעיתונות. זו בדרך כלל תהיה שורה של שולחנות וכיסאות בצד או מאחור, שתחומה כך שהעיתונאים והצלמים יוכלו לעבוד בלי הפרעה מהקהל. כיום, בעידן טראמפ, ההפרדה השגרתית הזאת נראית פתאום כמו אמצעי שנועד להבטיח את שלומם של העיתונאים. בחודשים האחרונים טראמפ פונה לאזור העיתונאים בעת שהוא נושא נאומים באירועים הללו. הוא מצביע, מלגלג ונוזף בהם במטרה לשלהב את הקהל, שאכן לא נותר אדיש.
תומכיו מסתובבים אל העיתונאים ומתחילים לקרוא בקול אחיד ורם: "Fuck The Media". לעיתים אף נלווית לכך שליפת אצבע משולשת. עיתונאים שיתפו את התמונות הללו והגדירו אותן איום על הדמוקרטיה. גם הנשיא שיתף אותן, אבל לא כביקורת, אלא כאות של כבוד וגאווה.
בחודש שעבר טראמפ שוב כינה את התקשורת "אויב העם". "החדשות המזויפות שונאות שאני אומר שהן אויב העם רק בגלל שהן יודעות שזה נכון", הוא צייץ. "אני מספק שירות גדול בכך שאני מסביר זאת לעם האמריקאי. הם מעוררים מחלוקות וחוסר אמון בכוונה. הם יכולים לגרום למלחמה! הם מאוד מסוכנים וחולים!".
"אני מוטרד מאוד, לא רק ממה שקורה בתוך ארצות-הברית בעצרות תמיכה של טראמפ", אמר החודש ל-CNN העורך הראשי באקט עם ההסלמה במתקפה על התקשורת, "אני חושב שהנשיא העביר מסר למדינות בחו"ל שניתן לזלזל בעיתונות. היו לנו נשיאים שתקפו את העיתונות, מעולם לא היו לנו נשיאים שתקפו את העיתונות על אדמה זרה. אני לא יכול להסביר עד כמה זה מדאיג כשנשיא אומר לממשלות 'אתן יכולות להכות בעיתונות, אתן יכולות לקרוא להם אויבי העם'".
רבים בעיתונות האמריקאית מתייחסים לכך בחשש. לאחרונה, פרסמו יחד 350 עיתונים ברחבי המדינה מאמרי ביקורת על הנשיא במאמץ נואש להגן על המקצוע שלהם. טראמפ כמובן הגיב בציוץ: "התקשורת של החדשות המזויפות היא מפלגת האופוזיציה".
ויש גם מי שתומכים באמצעים קיצוניים יותר. פרופסור לעיתונות ג'יי רוזן מאוניברסיטת ניו-יורק (NYU) קרא במכתב פתוח למערכות החדשות "להפסיק לשחק את המשחק של הנשיא". "שלחו את המתמחים", הוא כתב, "לא צריך לשלוח את המוכשרים. ארגוני החדשות לא צריכים לשתף פעולה עם הסגנון הפוליטי של טראמפ... (נכון ש)עיתונים לא יכולים לפעול בתיאום מושלם אחד עם השני, אבל הם יכולים כולם להחליט: 'זה קיצוני, אנחנו לא יכולים לקבל את זה'".
הברמן, מצדה, מקפידה להזכיר שהתמונה קצת יותר מורכבת. "אני חושבת שלציבור הייתה בעיית אמון עם התקשורת הרבה זמן לפני כן", היא אומרת. "הנשיא אולי מנצל את זה, אבל הוא לא זה שיצר את זה. חלק מזה זו אשמתנו. אנחנו, התקשורת, אף פעם לא פופולריים, וממגוון סיבות. אבל הרבה מבעיות האמינות של המקצוע נגרמו על ידנו ואני חושבת שזה חשוב לעיתונאים להכיר בכך".
בינתיים, הדיון איך וכמה לסקר את הנשיא, שאלה שמעולם לא נשאלה בצורה זו, מקבל טיפול שונה בכל מקום. עבור באקט התשובה ברורה. "דבר ראשון שאנשים צריכים לקבל זה שטראמפ נבחר לנשיאות ארצות-הברית", הוא אמר לפני שבועיים כתגובה לבליץ של טראמפ על התקשורת. "זה קרה, הוא קיבל מיליוני קולות, אז הוא לגיטימי והוא בעל התפקיד החזק ביותר בעולם. אני לא חושב שזו אפשרות להגיד 'אנחנו לא אוהבים אותו, אז לא נסקר את מה שהוא אומר'. זו לא עיתונות, זו החלטה פוליטית. אולי אתם לא אוהבים אותו או את הפוליטיקה שלו, אני לא אוהב את המתקפות שלו על העיתונות, אבל הוא שולט על התקציב, הוא מחליט אם ארה"ב תצא או לא למלחמה... אי אפשר לא לסקר אדם שיש לו כוח כזה".
"בטוח מכרתם הרבה עיתונים"
ביום אחד, ב-3 באוגוסט השנה, צייץ טראמפ לא פחות מ-25 פעמים. הנושאים נעו בין תמונה של מרינה עמוסת דגלים באוהיו, עדכונים על כמות המשרות שנוספו למשק האמריקאי, השוואת התקשורת למטף כיבוי אש לכל מה שהוא חדשות טובות, וגם הקאמבק של סוכנות החלל נאס"א.
ביום ממוצע טראמפ מצייץ הרבה פחות, אבל עדיין הרבה מאוד. הוא חיית טוויטר עם 54 מיליון עוקבים ו-38.8 אלף ציוצים עד כה בסך הכול. ביום אחד מופלא ב-2016 הוא אפילו צייץ 68 פעמים.
בין הציוצים האינפורמטיביים והתמימים מסתתרים פעמים רבות הצהרות גדולות, רעיונות כמוסים וכוונות מפתיעות בנוגע למלחמות סחר, מכסים ומערכות יחסים עם בעלות ברית. ביוני הוא אפילו איים על איראן במלחמה: "לעולם אל תאיים על ארצות-הברית, או שתחווה השלכות כמו שמעטים בהיסטוריה חוו", הוא כתב - הכול באותיות גדולות - לנשיא איראן.
"היום אנחנו מבינים שלא צריך לסקר כל ציוץ של הנשיא", אמר באקט בראיון. "אנחנו מבינים שלפעמים הוא יוצא בהצהרות גדולות שמתפוגגות למחרת". אבל לא רק הציוצים מייצרים המולה תקשורתית, אלא גם המעשים עצמם. מאז שהחל את הקריירה הנשיאותית שלו, טראמפ מסובך בחקירה בנוגע למעורבות הרוסית בבחירות, בשערוריית תשלום דמי שתיקה לנשים, ההחלטה להפריד ילדי מהגרים, התגובה הרפה לפיגוע בשארלוטסוויל, כמו גם התחלופה המסחררת של אנשי הקבינט שלו.
הקצב של מחזור החדשות הפך יוצא דופן, וכולל לפעמים חמישה סיפורים גדולים ביום. "אין לי רגעי וואוו יותר", אומרת הברמן. "שום דבר שהנשיא עושה כבר לא מפתיע אותי".
אז הנשיא אולי כבר לא מפתיע, אבל הוא בהחלט מוכר. באותה שיחה במערכת הניו-יורק טיימס אחרי שנבחר אמר טראמפ לאנשי העיתון: "היה קמפיין מאוד קשה, אני בטוח שמכרתם הרבה עיתונים". ההערה הזו זכתה לצחוק גורף מסביב לשולחן. מו"ל העיתון, העורך והכתבים הבכירים של העיתון ידעו שהוא צודק. "טראמפ תמיד אומר שהוא טוב לעסקים לתקשורת וזה לגמרי נכון", מסכימה הברמן. "עיתונים לא תמיד ירצו להודות בכך, אבל כולם הרחיבו את הצוותים שלהם כדי לסקר אותו".
מאחורי האמרה הזו יש לא מעט מספרים מנחמים. מניית הניו-יורק טיימס, למשל, כבר הספיקה לזנק בכמעט 120% מבחירת טראמפ בנובמבר ועד ליוני השנה, אם כי מאז נחלשה וכיום היא מציגה תשואה של כ-80% "בלבד" מאז הבחירות.
וזה לא הכול. מאז שטראמפ נבחר התווספו לעיתון הדיגיטלי מיליון מנויים חדשים בתשלום ומספרם עומד, נכון לסוף הרבעון השני של 2018, על 2.89 מיליון. רק ברבעון אחד, הרבעון הראשון של 2017 - הנתונים הפיננסיים הסמוכים ביותר למועד בחירתו של טראמפ - התווספו לו לא פחות מ-316 אלף מנויים - פי חמישה מהרבעון המקביל ב-2016. במהלך 2017 ההכנסות ממנויים עברו לראשונה בהיסטוריה של העיתון את רף מיליארד הדולר.
"אנחנו מגבילים את עצמנו לנתונים אמפיריים", אמר מנכ"ל הטיימס, מארק טומפסון, בשיחה עם משקיעים לאחר פרסום הדוחות הראשונים אחרי ניצחונו של טראמפ, "אבל אנחנו רואים זינוק במוכנות של אנשים לשלם עבור תוכן".
בין שמדובר ברצון הקוראים לקבל מידע טוב יותר, או לתמוך בעיתון שהנשיא תוקף באגרסיביות, מספר המנויים של הטיימס זינק משמעותית. התופעה הזו, שמכונה Trump Bump, לא מוגבלת רק לטיימס או לתקשורת האמריקאית. מחקר שבוצע על-ידי חברת ניתוח הנתונים Chartbeat עם העיתון "האקונומיסט" מצא שהמנבא הטוב ביותר לכמה זמן - או אם בכלל - ישקיע קורא בכתבה, הוא אזכור שמו של טראמפ בה. בבדיקה שהם ביצעו על 8,000 כלי תקשורת ב-50 מדינות ברחבי העולם, התגלה שקוראים ישקיעו פי 2 יותר זמן אם שמו של טראמפ מוזכר בידיעה. מתברר שכל מה שהעידן הדיגיטלי והעיתונות הכתובה היו צריכים כדי להחזיר את האומנות הגוססת הזו לחיים, הוא דמות ססגונית אחת.
טראמפ והניו-יורק טיימס, אם כן, כלואים כעת במערכת יחסים סימביוטית. הסיוט שהתגשם הביא עמו גם חלום מתוק. בכל פעם שטראמפ מגדיר את הטיימס ככלי תקשורת כושל, עוד מנוי נרשם לעיתון.
