רונן גבאי וניר יניב / צילום: איל יצהר
הפחד שממנו צמחה ישראל, השכונה הבעייתית שבה היא ממוקמת וחוסר היכולת שלה ושל שכנותיה להגיע להסכמים שיקטינו את החיכוך ואת העוינות ביניהן הם מרכיבי הבסיס של המיליטריזם הישראל המפורסם. אולם, לצד המחירים הגבוהים שהסכסוך על גווניו הרבים גובה מהאזרחים החיים פה, יש לו גם יתרונות. הצרכים הביטחוניים של ישראל - אמיתיים יותר או פחות, מבוססים על פרנויה או מוצדקים - לא רק שמכניסים לקופתה של ישראל לא מעט כסף באופן ישיר, אלא שהם מהווים את חומר הבעירה של חלק ניכר מהחדשנות הישראלית שבאה לידי ביטוי בשלל תחומים.
ישראל מפתחת הרבה יותר מרובים, טילים וטנקים, והמוצרים שנבנו עבור מערכת הביטחון שלה והאנשים שהוכשרו בה הפכו במשך השנים לרכיב משמעותי בתעשייה שלה. בשנה שעברה הגיע היצוא הביטחוני הישראלי לשיא רשמי של 9.2 מיליארד דולר לאחר שרשם זינוק של 40%, אולם המספר הזה מתעתע משום שהוא לא כולל בתוכו מגוון רחב של מוצרים שלא היו באים לאוויר העולם בלי הרקע הביטחוני של המפתחים שלהם או הידע שנצבר עם השנים בגופי הפיתוח שמשרתים את מערכת הביטחון. הרשימה הזאת כוללת כמה מהטכנולוגיות העדכניות החדשניות והמעניינות יותר שצמחו מהסביבה הביטחונית או שמשרתות צרכים ביטחוניים.
פתרון מהשרוול
בטרקאייס כיוונו בהתחלה לתחומים אזרחיים כמו ניווט אתגרי, אבל כשגורמי ביטחון שמעו על הפיתוח הוא נדד במהרה אל שדה הקרב
אם המחשבה על לילה חשוך בשטח עוין נשמעת לכם מלחיצה, יש להניח שהמחשבה על כך שתצטרכו לנווט בו בלי מפה או שימוש ב-GPS תלחיץ אתכם עוד יותר. בסיטואציות שבהן שימוש בפנס עשוי לחשוף אתכם ואתם מתמודדים עם מגוון מטלות אחרות ונמצאים בלחץ, מכשיר שיורה לכם בדיוק לאן ללכת ויעשה את זה מבלי שתצטרכו להסתכל על מסך ומבלי שהוא ידבר אליכם, עשוי להיות בדיוק הדבר הנכון. כך לפחות סבורים מייסד ומנכ"ל חברת טראקאייס (TrekAce), רונן גבאי ומנהל תחום הביטחון בחברה, ניר יניב. "הרעיון היה לתת מענה למגבלות אובייקטיביות שיש לכל אדם", מספר יניב. "לא משנה אם אתה איזה לוחם-על או אם אתה כל דבר אחר. המוצר הזה נוצר לתחום האזרחי ויועד לאנשים שעושים ספורט כמו ניווט אתגרי, אבל כשגורמי ביטחון שמעו עליו, הם גרמו לנו להביא אותו למקום שבו הוא נמצא היום".
למעשה, טראקאייס מעוניינת לספק פתרון לשלוש מגבלות אנושיות. "הראשונה", מפרט יניב, "היא שהמוח של בני אדם לא מסוגל לקבל שתי פקודות קוליות במקביל. אם אני מדבר איתך ועוד מישהו ידבר איתך, לא תוכל לנהל שיחה משמעותית עם שנינו".
נשים יכולות, לא?
"לא בדיוק", הוא מחייך. "בגלל זה כשאנשים מקשיבים לווייז ומדברים במקביל בטלפון הם מפספסים פניות. המגבלה השנייה היא שבני אדם לא מסוגלים לעבד מידע ויזואלי ולבצע תנועה באותו זמן. אם אתה צריך לקרוא אימייל - ואני מתכוון לקרוא באמת - ובמקביל, להגיע לאיזשהו מקום בבניין, זה יהיה בלתי אפשרי מבחינתך. או שתצטרך לעמוד כדי לקרוא ולהבין, או ללכת למקום ואז לקרוא ולהבין. לא ניתן לעשות את זה תוך כדי מכיוון שהמוח עושה כל-כך הרבה פעולות בזמן הליכה, שהוא לא מסוגל גם להבין דברים שהוא נחשף אליהם ויזואלית. משום כך, מערכות תצוגה עילית לחיילים שהולכים ברגל הן פחות אפקטיביות. חייל לא יכול לירות ולהילחם בזמן שהוא קורא משהו.
"ראיתי את זה אצל לוחמים בצבא כלשהו בחו"ל, שממש צריכים להיעמד בזמן שהם קוראים את מה שמופיע להם על המשקף, ורק אחר כך ממשיכים להילחם או ללכת. הם לא יכולים גם לקרוא ולעבד מידע על איפה הם נמצאים ועל כך שמישהו נפצע, ובמקביל גם להתעדכן בכמה תחמושת נשארה להם, ובאותו זמן גם להילחם. זה יותר מדי. בדיוק מאותה סיבה היו לאנשים תאונות בזמן שהם שיחקו פוקימון גו".
ומה המגבלה השלישית?
"שבניגוד לציפורים, לא נולדנו עם היכולת לנווט. אנחנו צריכים להשתמש באינטליגנציה שלנו ובטכנולוגיה - ממפה ומצפן ועד GPS. כשהטכנולוגיה לא עובדת ואתה נמצא במקום שאתה לא מכיר, אתה תמיד קצת אבוד".
לדבריו, אם מוסיפים על המגבלות הללו את אלמנט הלחץ שקיים כמובן בשדה הקרב, בדמות יריות, פיצוצים, צעקות בקשר ומה לא, ועליו מלבישים גם תחושות כמו פחד ותופעות פיזיולוגיות כמו הצפת אדרנלין ולחץ דם גבוה, המגבלות האנושיות מועצמות למקסימום. "המוצר שלנו בא לתת פתרון לבעיה הזאת", הוא מחייך שוב.
בטראקאייס סבורים שהפתרון המתבקש לסוגיה הזאת הוא שימוש במגע. "זה ערוץ פרימיטיבי ופנוי אל המוח שלנו", אומר יניב. "תחשוב על זה ששנינו מדברים ותוך כדי השיחה יעקוץ אותך יתוש ביד. אתה תדע בדיוק מה זה ואולי אפילו תגיב מהר מספיק בשביל להרוג אותו, אבל מה שחשוב זה שתוכל להמשיך ולדבר איתי. השפה הזאת מגיעה דוך לתוך המוח ועוקפת את בעיות הקשב שלנו ולכן אנחנו יכולים לקבל אינפורמציה של מגע ישירות לתוך המוח וללא הפרעה".
התובנות הללו הפכו במהלך 2016 לאבטיפוס ראשון לשרוול הניווט של טראקאייס. יש בתוכו רכיבי רטט ושקע USB שמאפשר לטעון אותו במידע. האלגוריתם לומד את תנועת האדם ובהינתן שהוא יודע את נקודת ההתחלה שלו, הוא יכול להנחות אותו לנקודות ציון לאורך המסלול באמצעות רטט ללא שימוש ב-GPS. בזזזז חזק בצד שמאל של השרוול - פנה שמאלה; בזזז חזק מימין - פנה ימינה. בזזזז ממש חזק מקדימה - עצור. וכן הלאה.
שנתיים לאחר יצירת הדגם הראשון, החלה החברה למכור גרסה מתקדמת יותר שלו לצבאות ברחבי העולם. בהמשך מתכוונים בחברה ליצור תוכנה שתהפוך דיבור למגע וגם לאפשר שימוש בכלי רכב אוטונומיים ולא אוטונומיים. מפקד הכוח יוכל ללחוש למיקרופון שלו משפט כמו "צוות, שעה שלוש, מטרה למעלה", וכל החיילים שלובשים את השרוול ירגישו סדרה של רעידות שיעבירו אליהם את המידע על-פי קודים שנקבעו מבעוד מועד.
כיום הם עדיין מייצרים כל שרוול על-פי הזמנה, אבל בקרוב תעבור החברה לייצור סדרתי ותתחיל למכור את שרוול הניווט שלה גם בשוק האזרחי. המחיר יעמוד על כ-600 דולר ליחידה. עד כה גייסה החברה ממשקיעים פרטיים סכום שעומד על "7 ספרות בדולרים". היא מעסיקה שישה עובדים, אבל הכוונה היא להכפיל את המספר עד סוף השנה.
רואה לך בעיניים
תנועות לא רצוניות בעין יכולות ללמד מה עובר במוח. הטכנולוגיה של אידסייפר מנסה לנצל זאת כדי להפוך לכלי בשירות החוק
ד"ר יורם בונה מאוניברסיטת בר אילן לא התכוון לפתח מוצר ביטחוני. הוא אומנם חב חלק מהידע שלו לשירותו ביחידה 8200, אולם בשנים הלא מעטות שחלפו עסק באופן אקדמי בתחום מדעי המחשב ולאחר מכן הפך לחוקר מוח. זה שני עשורים הוא מתמחה בתחום הראייה, כשאחת ההתמחויות שלו נוגעת לתנועות עיניים לא רצוניות שיכולות לספק מידע יקר ערך על הנעשה במוחו של האדם שמאחוריהן.
"העיניים כל הזמן בתנועה, גם אם אתה מסתכל על נקודה אחת", מסביר בונה. "כשיש איזשהו אירוע - צליל שהושמע, נגיעה בגוף או משהו אחר - אנחנו מזהים השהיה קטנה בתנועה שלהן. שתיים-שלוש עשיריות שנייה, ואז השתחררות תוך ארבע-חמש עשיריות. הסיבה לכך היא שהמוח צריך לרגע לעבד את המידע ולהחליט מה לעשות. ההשהיה הזאת מלמדת אותנו על תהליכים מוחיים מורכבים כמו למשל הציפייה שלך. אם אתה מצפה לדבר מסוים ואתה נחשף למשהו אחר, ההשהיה גדולה יותר".
בונה לקח את התובנות הללו למחקר שערך על התהליכים המוחיים של אוטיסטים שאינם מדברים ועל אנשים במצב של הכרה מוגבלת. תנועות עיניהם הלא רצוניות, הוא גילה, פותחות צוהר לעולם הקוגניטיבי הסמוי מהעין שלהם שמאפשר לעיתים לדעת האם מידע שנחשפו אליו חילחל לתודעתם.
כך נולד המיזם המכונה eyedecipher, שפותח על-ידי בונה יחד עם עו״ד גל רוזנצוויג, עו"ד בפרקליטות ובעל תואר ראשון בחקר המוח (לאחר תואר ראשון ושני במשפטים הוא כתב תזה משולבת, שעסקה בנוירופיזיולוגיה משפטית ובפרט בבעיית זיהוי מבצע העבירה). eyedecipher הוא פרי מחקר משותף, שבמהלכו פיתחו השניים שיטה לבדיקת תנועות העיניים הלא רצוניות על סף המודע. "הוא (רוזנצוויג) אמר לי שהסיבה המרכזית להרשעות שווא היא זיהוי שגוי", משחזר בונה. "השאלה שלו הייתה אם אפשר באמצעות תנועות העיניים הלא רצוניות לדעת האם אדם מכיר מישהו או אם שם מצלצל לו מוכר, או אם כל פרט מידע אחר מוכר לו. אני חשבתי שממה שאני יודע, זה אפשרי, והוא עשה עבודת תזה לתואר שני בתחום, והגענו למצב שאם אני רוצה לדעת אם אחד משמונה אנשים מוכר לך - כמו במסדר זיהוי - אנחנו יודעים לעשות את זה".
מה עושים עם היכולות הללו? דמיינו למשל מקרה רצח שבוצע באמצעות סכין בעל ידית אדומה. אם הפרט הזה ידוע רק לרוצח והחוקרים מראים לחשודים הפוטנציאליים תמונות שונות של סכינים, תגובה חריגה של אחד מהם לתמונת הסכין שבה בוצע הרצח בהחלט עשויה לספק להם אינדיקציה לכך שהאדם שמולם קשור לפשע שבוצע.
רוזנצוויג, שהביא למיזם גם את הפן המשפטי, מסביר שלמידע כזה יהיה ערך חקירתי רב גם ללא שיהיה קביל כראיה, ובעתיד יוכל אולי אף לשמש ככלי מדעי לבחינת זיהוי שגוי שנערך בידי עדים. במדינה כמו יפן, הוא אומר, מידע שכזה אף יהיה קביל בבית משפט.
ומה לגבי האפשרות לרמות את המכשיר? בונה אומר שהוא לא יכול לחשוב על דרך לשלוט בתנועות הללו של העיניים, אם כי תמיד ניתן יהיה לשבש את פעילותו באמצעות מצמוצים או הזזה מהירה של האישונים. עם זאת, במקרה כזה, ניסיונות השיבוש יהיו גלויים.
בונה ורוזנצוויג בנו כבר אבטיפוס של המכשיר שלהם והציגו אותו בתערוכה, אולם טרם הקימו חברה שתהפוך את החזון למוצר. כרגע הם לא מנדבים פרטים רבים על תוכניותיהם לעתיד או לגבי נושאים כמו גיוס משקיעים. יחד עם זאת, הם מציינים שבהחלט יש להם כוונות ליצור בקרוב מוצר שיתבסס על המחקר שעשו ויסייע לרשויות חקירה ואכיפה.
הלוויין הקטן
בתעשייה האווירית מפתחים נאנו-לוויינים "בגודל של שני קרטוני חלב", שיוכלו לאפשר כיסוי מודיעיני רציף של כל מטרה על-פני כדור הארץ
כפי שכולם יכולים להניח, שיגור לוויין לחלל הוא עסק יקר. לא רק שהלוויין עצמו עולה הון לא קטן, אלא שהתגברות על כוח המשיכה של כדור הארץ והכנסתו למסלול סביבו היא עניין מורכב שדורש שירותים רקטיים יקרים ודלק רב.
עפר דורון שמנהל את מפעל החלל בחטיבת מערכות טילים וחלל בתעשייה האווירית, מזכיר שנושא המשקל הוא אחד הגורמים החשובים בעלות שיגורו של לוויין לחלל. משום כך, הוא אומר, התעשייה האווירית מאז ומתמיד ייצרה לוויינים קטנים יחסית לאלו שמייצרים במקומות אחרים בעולם. כך, למשל, לוויין התצפית של התעשייה האווירית OPTSAT3000 שמאפשר צילום ברזולוציה של 40 ס"מ שוקל רק 370 ק"ג, בעוד שלוויינים זרים שמספקים יכולות דומות שוקלים בין טונה לשתי טונות.
אלא שככל שמדובר בלווייני תצפית או ריגול, יש גבול ליכולת המזעור והפחתת המשקל שלהם. משום שיכולת התצפית של טלסקופ תלויה בגודל העדשות שלו, לא ניתן לצפות שניתן יהיה למזער את לווייני העתיד עד בלי די ולשמור על יכולות התצפית המעולות של אחיהם הגדולים.
מה כן ניתן לעשות? להתקין טלסקופים חלשים יותר על מספר גדול יותר של לוויינים קטנים שחגים סביב כדור הארץ במסלול נמוך יותר. טיסה במסלול נמוך יותר מאפשרת לראות את המטרה טוב יותר וכך להסתפק בטלסקופים חלשים יותר. מצד שני, הקרבה לכדור הארץ מייצרת גם יותר חיכוך, ומשום כך, אורך החיים של הלוויין קצר יותר. בקיצור, זה משחק של פשרות ושל איזונים.
אבל זה רק חלק מהסיפור. הסיבה המרכזית לכך שהתעשייה האווירית וגופים אחרים בעולם עוסקים בשנים האחרונות במחקר ובפיתוח אינטנסיבי של לוויינים קטנים או זעירים, היא הרצון ליצור כיסוי רציף של אזור המטרה מבלי להיקלע לעלויות אסטרונומיות. "מה שחשוב להבין על לוויינים זה שהם מסתובבים סביב כדור הארץ בערך פעם בשעה וחצי", אומר דורון. "כשהם מגיעים מעל אזור המטרה אחרי השעה וחצי האלו, כדור הארץ כבר הסתובב סביב עצמו ולכן הם חולפים מעל מקום אחר. המשמעות היא שזמן הכיסוי מעל אזור המטרה הוא נורא קצר - בערך דקה וחצי - והוא יהיה שם עוד פעם אחרי די הרבה זמן, בערך פעמיים ביומיים. זה לא ממש טוב לאיסוף מודיעין".
במילים אחרות: כדי שאנליסט המודיעין יוכל לראות מה בדיוק מעמיסים על משאית שלוויין אחד מצלם את הגעתה לאזור המטרה ולאן היא נוסעת ממנו, יש צורך בלוויינים נוספים שיעברו במסלולים קרובים זה לזה ויאפשרו תצפית רצופה על השטח. ומכיוון שעלות הוצאתו של לוויין גדול מהאטמוספירה היא כאמור גבוהה מאוד, הפתרון הוא ליצור לוויינים קטנים בהרבה וזולים בהרבה לשיגור.
נכון שהם לא יהיו מצוידים בטלסקופים מהסוג שיאפשר לאיש המודיעין הישראלי לצפות בכל זקיק שיער שצומח על פדחתו המקלישה של איש משמרות המהפכה, אבל התצפית הרצופה שלהם על האזור בהחלט תניב יתרונות משמעותיים אחרים.
על רקע הנסיבות הללו "נולד המושג של קונסטלציות שונות של לוויינים", אומר דורון. "יש שמדברים על עשרות, ויש שמדברים על מאות ויש שמדברים על אלפים, אבל הרעיון הוא שהם יסתובבו במסלולים שונים ואם תשים מספיק לוויינים תוכל להגיע לכיסוי שהוא או בתדירות גבוהה או ממש רציף. תוכל לשבת על המטרה שלך חזק ויהיה לה קשה מאוד להתחמק".
דורון לא אומר מתי מערכת הביטחון הישראלית צפויה להגיע למצב שיש באמתחתה יכולות מודיעיניות מהסוג שתואר, אולם מסכים לומר שהתעשייה האווירית "עוסקת נמרצות בתחום הקונסטלציות שיעשו דברים שונים ומשונים". עוד הוא מציין, שבחברה עובדים בימים אלו על פרויקט בשיתוף פעולה עם הטכניון, שבו יטוסו שלושה נאנו-לוויינים "בגודל של בערך שני קרטוני חלב שמחוברים זה לזה" במעין טיסת מבנה, וינסו לאכן על כדור הארץ שידורים של אותות מצוקה.
מבחינת ההפרשים במחיר בין לוויינים קטנים לגדולים, דורון אומר כי הצבת קונסטלציה של לוויינים מסורתיים מעל כדור הארץ היא עסק יקר מאוד. הוא אומנם מדגיש כי קשה מאוד לדבר על מחיר ממוצע ללוויין, אולם בקווים כלליים, עלותו של נאנו-לוויין מהסוג שתואר אמורה לעמוד על כמה מיליוני דולרים, לעומת עלויות של עשרות רבות או אף "יותר ממאה מיליון דולר" ללוויינים גדולים יותר.
פיתיון ברשת
במקום להגן על הרשתות של הארגון, חברת אבטחת הסייבר אילוסיב נטוורקס מציעה פתרון שדווקא מאפשר למי שרוצה להיכנס לתוכו, ועוצר את החשודים ביציאה
לפני שנתחיל לדבר על הפתרון שחברת הסייבר אילוסיב נטוורקס מציעה ללקוחותיה, יש להבין את הבעיה המרכזית שעמה הם מתמודדים. מכיוון שבארגונים גדולים יש מגוון כמעט אינסופי של מחשבים, טלפונים ומכשירים שמחוברים לאינטרנט או לרשתות מקומיות, השילוב של כולם מטיל על הארגון שבו הם פועלים עומס בלתי נסבל - מאבק אינסופי שדורש המון סוגים של טכנולוגיות כדי להגן על המידע בארגון. "עד כדי כך, שזה גרם לנו להבין שלא ניתן להמשיך עם זה", אומר לירן גרינברג, אחד ממייסדי Team8 שבמסגרתו צמחה ופועלת אילוסיב.
רוב מוצרי האבטחה והסייבר מתפקדים כמעין חומה חכמה. הם מקשיבים לרשת ומנסים לזהות אנומליות: אירועים חריגים בתעבורת הביטים האינסופית אל הרשת וממנה. זה יכול להיות מידע בגודל חריג; מידע שנשלח ממכשיר חריג; מידע שנשלח אל מקום חריג, ועוד ועוד פרמטרים שונים. מטבע הדברים - ולאור ריבוי המכשירים שכל ארגון עושה בהם שימוש - הניטור הבלתי פוסק של תעבורת הרשת מייצר אינסוף התרעות שווא שמטביעות את אנשי האבטחה של הארגון תחת נחשולי מידע שאף פעם לא מפסיקים להתנפץ אל חופיו.
הנחת המוצא של אילוסיב בבואה להתמודד עם המצב הזה היא שבגלל ריבוי נקודות החדירה לארגון, ובגלל ריבוי התוקפים שלא מפסיקים לחפש הזדמנויות, למעשה אין לחברה יכולת אמיתית - ולמעשה גם אין טעם - לנסות לחסום את הכניסה לרשת שלה.
הגישה שהיא מציעה היא לחשוב פחות על תוכנות התקיפה ויותר על בני האדם שמפעילים אותן. "אמרנו שאנחנו צריכים להיכנס לראש של התוקפים ולחשוב איך הם עושים את המתקפות שלהם ואז למצוא בהן חולשות", אומר גרינברג. "הבנו שברגע שתוקף נכנס לארגון, הדרך היחידה שלו להתקדם היא לקפוץ ממחשב למחשב כדי להגיע בסוף אל המידע שהוא רוצה להשיג. החולשה שלו זה שהוא חייב לאסוף מידע כדי להתקדם כי הוא לא יודע כלום על הרשת לפני כן.
"מה שאנחנו עושים זה לפזר פיתיונות - פיסות מידע כוזבות בכל רובד של הרשת. אנחנו שותלים בכל מקום עשרות פיסות מידע, ואם אנחנו רואים שמישהו מוציא מידע כוזב מסוים, אנחנו יודעים שהמישהו הזה הוא בוודאות תוקף ואז אנחנו מעכבים אותו, ונותנים לארגון לבחור אם לנתק אותו או פשוט לעקוב אחריו ולראות מה הכוונות שלו".
אילוסיב נטוורקס הוקמה לפני כארבע שנים ונמצאת בימים אלו בתהליך של צמיחה מהירה. היא מעסיקה כ-90 עובדים, גייסה מעט יותר מ-33 מיליון דולר מגורמים כמו מייקרוסופט, סיסקו וסיטי בנק, ומערכותיה פועלות בעשרות ארגוני ענק שמפעילים מאות אלפי מכשירים על הרשתות שלהם.
ומה הלאה? עופר ישראלי, מייסד החברה שגם עומד בראשה, ולשעבר בכיר בצ'ק פוינט, אומר שבחברה מכוונים גבוה. "אנחנו בונים את עצמנו להיות חברה גדולה ורוצים לבנות ביזנס לטווח ארוך", הוא מצהיר, "אבל אם תגיע הצעה מטורפת לחלוטין..."
