שעירות לעזאזל/ איור : עומר הופמן
בפרוס יום הכיפורים שהחליט להיפרס עלינו גם השנה, ניסיתי לתרגל קצת את שריר ההתנצלות. בעיקרון, לאורך שנים, כשעומדות בפניי שתי ברירות בחיים, אני מאלה שמעדיפים לבקש סליחה מאשר לבקש רשות. אומנם לעיתים זה נשמע פחות מנומס, אבל החיים מלמדים שעל פי רוב, דברים כבר מסתדרים מאליהם ואפשר לרוץ קדימה, ובאותן פעמים בודדות שבהן דברים התפספסו, למדתי שיש אפילו חן מסוים בלבקש סליחה.
באופן כללי, כלל הזהב אומר שכשאתה טועה - תתנצל, וכשאתה צודק - תשתוק. אם אתה נשוי, אפשר להתנצל גם במקרים הבודדים שבהם אתה צודק, בעיקר אם זה נופל דווקא בימי חג החנופה. אצלנו, יעלי, דווקא מקבלת על-פי רוב את ההתנצלות שלי בהבנה, לא לפני שהיא מוודאת באריכות המתבקשת שזו לא הייתה התנצלות מן הפה אל החוץ. לאחר שהיא משתכנעת שאני נוטל אחריות ומבין לעומק היכן טעיתי, היא מוודאת שאני מבין שאם גם היא תטעה פעם, היא תשכיל להתנצל ללא דופי.
עם השנים למדתי, לטובתי, כי החיים נעשים הרבה יותר קלים כשאתה לומד לקבל את ההתנצלות שמעולם לא קיבלת. זה משחרר, מוריד לחץ, מנקה קשרים שהסתבכו ושווה תרגול. לקראת יום הכיפורים לימדו אותנו שעל עבירות שבין אדם לחברו יש לבקש סליחה, ועל עבירות שבין אדם למקום, יש לשאת תפילה.
לאחרונה, בעת המסע שלנו לאיי הגלפאגוס, נתקלתי בסוג אחר של עבירות שבין אדם למקום. מתברר שהמקום הקסום הזה, שידע התפתחות ארוכת שנים נקייה מהתערבות אנושית, הוביל למערכת חיים נפלאה של שרשראות מזון, ששימשו בסיס לתורת האבולוציה שטווה צ'רלס דרווין (בגדול, זה עוד אחד מהדברים שהוא בידע הכללי של כולנו, אף שרובנו לא באמת יודעים במה מדובר).
קל לדמיין שבאיים אלה חיות נטרפו בהנאה ובהבנה רבתי לכך שזה תפקידן עלי אדמות או עלי גלי ים. ואז, אז הגיעו בני האדם, ובניגוד לאמונה הרווחת הקימו שם התיישבות. וכדי לכלכל את עצמם הביאו, לא עלינו, גם כבשים, עיזים, סוסים ועוד מיני חיות משק. הגיוני, בעיקר נוכח החלטתם לנסות להימנע מלעיסת איגואנות וכלבי ים. אלא שעיזים, בעוונותיהן, בעיקר כשיש תיש שווה בסביבה, נוטות להתרבות, וברבות הימים הלך מספרן וגאה.
ואז הגיעו האנשים עם העקרונות, שהבינו שהעיזים משנות את המערך האקולוגי שהתפתח במקום במשך השנים ללא מגע יד עיזה וכבש. לוחמי איכות הסביבה ואוהבי הטבע והחיות, שהם אנשים ראויים, עמוקים ומרובי עקרונות, יודעים שלעיתים יש לשלם מחיר בעבור עקרונות. רבים מסכימים שיש לשלם מחיר עבור עקרונות, בעיקר אם מי שמשלם את המחיר הוא מישהו אחר. ומאחר שעניי עירך קודמים, ואין דין איגואנה או צב ים מקומיים כדין עז שזה מקרוב באה, הוחלט לשם שימור הגזע, שיש לחסל את אוכלוסיית העיזות במקום.
אלא שמלאכת החיסול אינה קלה, בעיקר כשעיזים נוטות להתפזר ולהגיע למקומות קשים להגעת אדם. פיזור רעל אינו בא בחשבון, מחשש פגיעת הרעל בוותיקי היישוב. לכן הובאו לאי הליקופטרים, צלפים ונשקים שירו בכל עז משוטטת. אלא שהפתרון לא הוביל לחיסול הסופי של הבעיה. לשם כך הוחלט לייבא עיזים ותיישים למקום, ולהזריק להם הורמונים. מתברר שעז על סטרואידים מושכת יותר תיישים, ותיש על סטרואידים מענג יותר עיזים. על העיזים הללו הותקנו משדרים, כך שמי שהגיע אליהן לא הוציא את יומו וחוסל חיש קל.
לעיזים אלה קראו עיזי ג'הודה, על-שם יהודה איש קריות, שלפי האמונה הנוצרית הסגיר את אחיו. וכך חוסלה אוכלוסיית העזים במקום. לפי הערכה חוסלו כ-500 אלף ראש, שהושארו כגוויות בשטח, כדי שהאדמה שנתנה להם את תזונתם תקבל אותם בחזרה. הכול לשם האיזון האקולוגי - ובשל עקרונות שמירת הטבע, הגזע ואוכלוסיית האי הוותיקה.
על הדרך גילו שומרי הטבע במקום שלאיים חדר גם חרק לא קרוא, שכנראה תפס טרמפ על סירה כלשהי. בניסיון לחסל את הזן הזה מצאו כי באוסטרליה הרחוקה ישנה חיפושית שניזונה מחרקים אלה בדיוק. אל האי הובאו חיפושיות רעבות, ששהו בהסגר על מנת לבחון שאין שום דבר אחר באי שהן נהנות לאכול ורק משנמצא שרק חרקים אלה הם מזונן, הן שוחררו לחופשי. המחשבה הייתה שהן יאכלו את כל החרקים ולאחר מכן, בהיעדר מזון, הן ירעבו למוות וכך תיפתר הבעיה בצורה נוחה וחכמה.
ואכן, החיפושיות אכלו את החרקים, אלא שכאן נוצר טוויסט בעלילה. משאוכלוסיית החרקים התמעטה למינימום מסוים, הבינו החיפושיות שאם הן יוסיפו ויחסלו את כל החרקים, הן יחוסלו בעצמן ועל כן הן הותירו כמות חרקים שתתרבה, ומאז נוצר איזון ובאי חיה אוכלוסיית חרקים בצד אוכלוסיית חיפושיות והפתרון הסופי, לעת עתה, לא עלה יפה. מתברר אם כן שהשורד המוצלח בחיינו הוא לא החזק ביותר, אלא מי שמגיב טוב יותר לשינויים, ולפעמים, בעיקר אם אתה לא עז, לסיפורים יש גם סוף טוב.
לאורך ההיסטוריה אנשים ערכיים, מאמינים ועמוסי עקרונות חיסלו יותר אנשים מאנשים דלי עקרונות. לעיתים אנחנו החזקים ולעיתים אנחנו הקורבנות. על חלק גדול מהעקרונות הללו אנחנו מבקשים סליחה, או שנהיינו נשוא התנצלותם של אחרים. פעמים רבות אין נכון או לא נכון ותחושת הצדק מקבלת פנים שונים מתקופה לתקופה, ממקום למקום ומאוכלוסייה אחת לאחרת. וכדאי, אולי, מעת לעת, לעצור על מנת לבחון את התמונה כולה ולעיתים, מותר אפילו להכות על חטא, להאט רגע ואולי לנסות פתרון אחר ולבקש סליחה גם ממי שלא יכול ולא יודע לדרוש את זה.