יום כיפור / איור: תמיר שפר
א. אני עורך את חשבון הנפש שלי ליום כיפור ומגלה שאני נמצא במקום משונה למדי בין הפטיש לסדן. אבל בוא נתחיל מהתחלה: יש אנשים שחשים את עצמם כניצבים בטבורו של עולם; הכול קורה להם, בזכותם ובגללם. תקועים בפקק תנועה נוראי? זה לא כי הייתה תאונה, חלילה, זה גם לא משום שאנשים הסתכלו במסכים במקום לנסוע, זה אפילו לא בגלל בור שנפער, אם נפער, בכביש. לא - זה בכלל לא בגלל זה. הפקק התפקפק לו מסיבה אחת פשוטה: לגרום להם, ולהם בלבד, לאחר. יורד גשם בתחילת ספטמבר? זה לא בגלל אדי מים שעלו לשמיים, התאספו לעננים, התלכדו לטיפות, התעבו, התאחו לטיפות גדולות יותר עד שנפלו לאדמה במהירות של משהו כמו 7.5 מטר לשנייה. לא - זה בכלל לא בגלל זה. הגשם יורד בגלל דבר אחד: הם, והם בלבד, שכחו להוריד כביסה. העולם כולו הוא תפאורה לסיפור חייהם.
אני לא מהאנשים האלה. אם יש דבר אחד שלמדתי על בשרי לעומק, זה את מקומי בעולם: הרוב המוחלט של מה שקורה לא קשור אליי. גם לא אליכם. אנחנו לא הסיבה ולא המסובב. המחשבה שלגשם, מערכת מורכבת מאין כמותה, יש איזשהו עניין בתחתונים הדהויים שלך נראית לי, איך לומר, טיפה משונה.
אני בדיוק ההפך - אין לי שום עניין להיות במרכז העולם. בעיניי, היופי האמיתי של החיים נמצא בידיעה שזה לא אישי, שהכול קרה, קורה ויקרה גם ללא נוכחותי רבת הקסם. אני שקית ניילון מרחפת ברוח התקופה, גרגיר חול על חוף האוקיינוס של הזמן, כמו כולם. החיים יפים יותר ככה, ואם לא יותר יפים, אז לפחות יותר רגועים. וזה אותו דבר בעצם, לא?
הכול טוב ויפה, אבל לפעמים כל הסטואיות והרוחניות דה לה-שמאטה - "אני שקית ניילון", "אני גרגיר חול" - לא תמיד עובדת כשזה מגיע אליך. וזה בדיוק מה שקורה בימים האלה: הרי הפקק תוקע גם אם הוא לא קשור אליך והגשם מרטיב גם אם אין לו עניין אישי בך. החיים זה מה שקורה לך כשאתה מתכופף אל הרצפה ואוסף את שברי הפילוסופיה שלך.
ב. העניין הוא שאני נמצא בשלב מאוד מעניין בחיי, וכשאני אומר מעניין אני מתכוון בנאלי עד לזרא; כולם עברו אותו ומי שלא עבר, עוד יעבור. זה שזה קורה לכולם לא עושה את זה לפחות קורה כשזה קורה לך.
אני בין הפטיש לסדן. מהצד של הפטיש, בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר עד כמה אני הולך ונהיה דומה לאבא שלי. זה לא דבר רע כשלעצמו; אבי אינו אדם כעור באופן יוצא דופן - ההפך הגמור, מדובר באדוניס מפתח תקווה, גבר שבגברים ואיש רעים להתרועע. אני אוהב את אבא שלי עד מאוד. ובכל זאת: לא רוצה להיות דומה לו! לא רוצה!
איזה מין דבר אכזרי זה להפוך להיות כמו ההורים שלך? גם אם אתה אוהב אותם עד קצה היקום ובחזרה - הם הרי כל מה שמרדת בו, זה העולם הישן שניסית להחריב עדי יסוד. רצח אב, מטאפורי כמובן, הוא מהמיתוסים המרכזיים בדת שלי, דת הרוקנרול. לפי אמונתי, אלה בדיוק הגשרים שנועדו להישרף. והנה, לא רק שלא נשרפו - אני פוסע בהם רצוא ושוב.
זה לא רק פיזי, כמובן. יש תנועת מלקחיים שפועלת עליי מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה במקביל: כשאני אומר "שומע יותר ויותר עד כמה אני הולך ונהיה דומה" - אני מתכוון לשומע בעיקר את עצמי אומר דברים שלא אמורים היו לצאת מהפה שלי. זה קרה למי יודע כמה מיליוני אנשים לפניי ויקרה למי יודע כמה אנשים אחריי - אבל זה בכלל לא הופך את זה לפחות משונה.
ג. ותוך כדי כל זה - מהצד השני, זה של הסדן, הילדים שלי כבר עומדים על סף ההתבגרות. עוד לא שם, אבל קרובים. הם משתנים; זה נראה כמו השלבים הראשונים של הפיכת ד"ר ברוס באנר מחנון שדוף לענק הירוק - אתה ממש יכול לראות איך יצור אחר נאבק בתוכם כדי לשבור את גוף הילד ולהתפרץ אל העולם.
זה לא תמיד מראה יפה. בעיניהם אני כבר יכול לראות מבט חדש, שלא היה אצלם קודם: שנאה. שנאה תהומית, טהורה, לוהטת. מי זה הבנאדם הזקן הזה, אני קורא בעיניהם, ולמה נתקעתי איתו, הוא הרי לא מבין שום דבר, שום דבר בכלום! אין לו מושג מה קורה בחיים שלי, אין לו שמץ של מושג מה זה להיות ילד, ואי אפשר לדבר איתו על כלום. זו לא בדיוק שנאה והיא לא בדיוק אישית - אני לא יודע בדיוק מה זה - אבל זה נראה כמו אותו הרגש בדיוק שחשתי אני כלפי הוריי והם כלפי הוריהם. בדיוק כמוכם, אני מתאר לעצמי.
העצות מלאות חוכמת החיים שאני נותן שוות בעיניהם לקליפת שום דאשתקד; הניסיון, אני מגלה, לא שווה כלום. אי אפשר להעביר אותו הלאה. אבי לא הצליח להעביר אותו אליי, אני לא מצליח להעביר אותו לילדיי. מה כבר ילדה יכולה לעשות עם "יהיה בסדר" מעורפל כשעולמה מתערבל סביב עצמו? מה ילד יכול לעשות עם עצה גנרית כמו "תנשום עמוק" כשכל הווייתו היא בלון פורח שאיבד את הקשר לקרקע?
אז מה שוות השנים, תגידו? מה שווים כל הלקחים אם אי אפשר להעביר אותם הלאה? מה שוות המסקנות הנכונות אם אתה תמיד מגיע אליהן מאוחר מדי?
אז זה המקום הנפשי שבו אני נמצא בפרוס השנה החדשה, תשע"ט. בין פטיש אבי לסדן ילדיי - או ההפך, לא החלטתי - עובר על ספר החיים ומסמן V על כל השגיאות האפשריות. הייתי רוצה לחשוב שעשיתי כמה שגיאות חדשות לגמרי בעצמי, אבל קשה לי להאמין.
ד. איזה מין מקום זה, בין הפטיש לסדן? אין מקום כזה. מדובר במרחב מדומיין שכל הזמן רק הולך ומצטמצם ככל שהפטיש מתקרב. מה יש בין הפטיש לסדן? שום דבר מלבד הזמן שעובר - הרף עין או חיים שלמים, תלוי בקצב. מה תעשה בזמן הזה? תלוי בך. למה הסדן לא מתחמק מהפטיש? כי אם לא הפטיש הזה, יבוא פטיש אחר. יש יותר מדי פטישים בעולם. ההתנגדות חסרת טעם. את הזמן לא תעצור ואת הגנים לא תנצח. מה לעשות? אני אומר: תן לעצמך עצות גנריות ולא מועילות כמו "תנשום עמוק" ו"יהיה בסדר". ובעיקר, זכור: זה שזה קורה לך לא אומר שזה אישי. קבל את המכה כמו גבר, או יותר נכון: כמו כל הגברים והנשים שקיבלו את אותה מכה בדיוק לפניך. גם הם חשבו שהם מיוחדים - ותראה מה יצא להם מזה.