שחקני נבחרת ספרד חוגגים את הניצחון הגדול על קרואטיה בליגת האומות / צילום: רויטרס
עוד בקושי הצלחנו להבין איך עובדת ליגת האומות החדשה שנפתחה בשבוע שעבר, וכבר הבהירה אופ"א כי היא עומדת להוסיף עוד מפעל קבוצות החל מעונת 2021/22. מפעל שלישי בחשיבותו שיהיה מעין "ליגת שאריות" אירופית אחרי ליגת האלופות והליגה האירופית.
העובדה שאופ"א כל הזמן מייצרת שינויי פורמטים במבנה הכדורגל שלה - הגדלת היורו ל-24 נבחרות, הקמת ליגת אומות, שינויים מבניים בליגה האירופית ועכשיו הקמת המפעל האירופי השלישי - מראה בעיקר את הלחצים הפוליטיים שמופעלים עליה. אין לה הרי צורך אמיתי במפעל אירופי שלישי לצד ליגת האלופות היוקרתית והליגה האירופית. גם ליגת האומות לנבחרות כבר מתבררת כמפעל שלא באמת מעניין את הנבחרות החשובות - כריסטיאנו רונאלדו שוחרר לבקשתו מהמשחק מול איטליה כדי להתמקד בהתאקלמות ביובנטוס; סגנית אלופת העולם קרואטיה הובסה 6-0 בספרד, ובכלל, חלק מהמאמנים עושים ניסויים כאלו ואחרים בהרכבים כאילו מדובר במשחקי ידידות. הנחת המוצא שלהם היא שבכל מקרה את הכרטיס ליורו ישיגו במוקדמות ולא במפעל החדש.
הרצון של אופ"א לרצות את כולם מובן: יש במפעלים האירופיים כסף עצום, שרובו הגדול מגיע מהליגות הגדולות והעשירות, וגם המדינות הקטנות רוצות ליהנות ממנו, וצריך לזרוק להן עצמות. בכל זאת יש להן זכות הצבעה באופ"א והן הרוב המוחלט בארגון. באופ"א יש 55 מדינות מסונפות, ולמרות העובדה שכמותית קיימת דומיננטיות מוחלטת של חמש הליגות עשירות ביבשת (אנגליה, גרמניה, איטליה, צרפת, ספרד) - הבעיה היא שיש עוד 50 התאחדויות באירופה שחיות מפירורים. בעבר הן הצדיקו את הנוכחות שלהן מבחינה ספורטיבית. קבוצות כמו דנדי יונייטד, לודג' הפולנית, אוסטריה וינה, גוטנברג, צסק"א סופיה או יאנג בויז ברן הגיעו לחצי גמר במפעלים האירופיים הישנים של שנות השמונים ותחילת התשעים. מאלמו, הכוכב האדום בלגרד וסטיאווה בוקרשט אפילו זכו בתואר אירופי.
עם הקמת ליגת האלופות ב-1992 החלו להיווצר הפערים. העשירות הפכו עשירות יותר, נוצרו "סופר - קלאבס" שיכולים לרכוש כל שחקן ולהציע כל שכר בעולם, והתוצאה היא ש הקטנות הלכו ונעלמו. ההישגים שלהן התמעטו, הכסף שהן הביאו לאופ"א היה מועט ואיתו נעלמה ההצדקה להעניק להן מקומות במפעלים האירופיים. מספיק לראות את רשימת שמונה הקבוצות שהרכיבו את הגרסה הראשונה של הצ'מפיונס ליג כדי להבין איזה דרך עשתה אופ"א כדי לבנות מפעל שפונה לקבוצות העשירות של היבשת: ברצלונה, ספארטה פראג, בנפיקה, דינמו קייב, סמפדוריה, הכוכב האדום בלגרד, אנדרלכט, פנאתינייקוס. מי יכול להאמין היום שלפרמיירליג העשירה הייתה אז רק נציגה אחת (ארסנל) שגם היא לא הצליחה להיכנס למפעל אחרי שהודחה במוקדמות?
עם השנים כוחן של ההתאחדויות הקטנות יותר עלה, מתוך הצורך לרצות אותן פוליטית, וזה הצליח להן לא רע - אופ"א פתחה שעריה בכל מיני שיטות לקבוצות קטנות. עכשיו באה אופ"א עם הרעיון האחרון של מפעל שלישי אירופי, שכבר עכשיו ברור שהוא מיועד לקבוצות הקטנות מליגות פחות מיוצגות - כמו הישראלית למשל. האם זה באמת טוב לקבוצות הקטנות? לא בטוח בכלל. בעצם ההחלטה שלה לזרוק עוד עצם למפעל שלישי, אופ"א תקשיח מן הסתם את הכניסה למפעלים הגדולים והמשמעותיים - ליגת האלופות והליגה האירופית. כבר עכשיו הצהירה אופ"א כי הליגה האירופית עומדת להצטמק מ-48 ל-32 קבוצות. עכשיו תזכרו כמה קשה לישראליות להיכנס לליגה אירופית עם 48 קבוצות (השנה אף ישראלית לא נכנסה), ואפשר להבין לאן פניהן האירופיות של קבוצות ישראליות בעתיד - לליגת השאריות האירופית.
באופ"א רוצים להגביל את החזקים
את הפערים שנולדו בין הקבוצות הגדולות לקטנות אפשר לראות לא רק בפערי השכר. בדוח מיוחד של מכון המחקר CIES שמסכם את ההעברות בכדורגל האירופי מאז 2010, אפשר לראות כי הקבוצות העשירות ביבשת נמצאות בממד אחר, לא רק בשכר, אלא גם ביכולת שלהן לצרף שקנים. בין השנים 2010-2018 הוציאו הקבוצות בחמש הליגות העשירות ביבשת סכום נטו (רכישת שחקנים בניכוי מכירה) של 7.29 מיליארד אירו. באותו חתך זמן הוציאו 7 קבוצות ביבשת - מנצ'סטר סיטי, צ'לסי, ברצלונה, פ.ס.ז', מנצ'סטר יונייטד, יובנטוס, ליברפול - מעל מיליארד אירו כל אחת על רכש.
הקטנת הפערים בכדורגל האירופי מטרידה לא מעט גורמים בכירים בענף. במקביל לעצמות שנזרקות לקבוצות הקטנות עם הגדלת הנוכחות במפעלים האירופיים, קיימת בשנה האחרונה הצהרה של נשיא אופ"א החדש, אלכסנדר צ'פרין הסלובני, על רצונו להגביל את הפערים באמצעות הנהגת תקרת שכר. מאחר שבאירופה אין סיכוי לקדם את רעיון תקרת השכר בגין תקנות חופש העיסוק באיחוד האירופי, הכיוון החדש אליו שואף נשיא אופ"א הוא משהו בסגנון רך יותר, מעין Luxury Tax שמזכיר את הליגות בארה"ב, ובו קבוצות שיעברו רף מסוים של הוצאות שכר יידרשו לשלם קנס שיחולק בין הקבוצות הקטנות.
המנגנון הזה כבר פועל במספר ליגות שמקיימות אותו באופן וולונטרי - בעיקר על מנת למנוע קריסה כלכלית של קבוצות. בליגה הראשונה באנגליה (הליגה השלישית בחשיבותה) מתקיים מנגנון שמחייב קבוצות לשלם שכר של עד 60% מההכנסות שלהן, ובליגה השנייה באנגליה (הליגה הרביעית) סעיף השכר המקסימלי הוא 55% מההכנסה של המועדון.
אבל ברמת המועדונים העשירים לא קיימת כל רגולציה על שכר. חלק גדול מהבעלים באו לכדורגל כדי לשפוף כסף ללא הגבלה, ואף ליגה עשירה לא תסתכן בנטישת בעלים עם יצירת מנגנון כזה.
מאחר שהמנגנון של הגבלת שכר מסובך מדי, המנגנון השני עליו מדבר נשיא אופ"א בניסיון לצמצם פערים הוא צמצום מספר השחקנים בסגל. בראיון שהעניק מנכ"ל הארגון לעיתונאי גבריאל מרקוטי מ-ESPN גילה נשיא אופ"א כי "יש באירופה מועדון שהיו לו 186 שחקנים תחת חוזה, מתוכם 80 היו בהשאלה לקבוצה אחרת. האם אתה צריך 80 שחקנים שיהיו בהשאלה במועדון אחר, או האם הם פשוט צריכים לשחק ולהשתייך לקבוצות אחרות?". מרקוטי מציין כי בעונת 2016/17 היה מועדון אירופי אחר שהחזיק בסגל 187 שחקנים ברחבי העולם, מתוכם 115 מושאלים.
למה באופ"א נזהרים עם המהלכים הללו? בעיקר בגלל החשש לפגוע בקבוצות העשירות. על כל מהלך לטובת הקטנות מתקיים מהלך מקביל שנועד לרצות את הגדולות - למשל, רק השנה נכנס לתוקף מנגנון שמבטיח 16 מקומות בשלב הבתים של ליגת האלופות על בסיס המיקום בליגה לקבוצות מארבע הליגות הגדולות, לעומת 11 עד היום. ובמקביל הוקשחו אפשרויות הכניסה למדינות הקטנות (כמו ישראל).
המהלכים המקבילים לריצוי הגדולות מאפשרים להקטין את חלקן בעוגה. נכון להיום 86% מהכסף שנכנס למפעים האירופיים הגדולים מגיע מחמש הליגות העשירות. וגם אם הן מתחילות להרגיש שלא בנוח עם העובדה שהפוליטיקה גורמת לכך שרק 60% מהכסף חוזר אליהן והיתר עובר לקבוצות הקטנות - זה עדיין מצב נסבל שלא שוברים את הכלים בגללו.
המרוויחים הגדולים: השחקנים בליגות הבכירות
אופ"א מוטרדת הרבה יותר מנושא השכר ולא מההעברות השחקנים בעיקר כי השכר הוא הצרה המרכזית - מלבד הפרמיירליג האנגלית העשירה שמוציאה כסף יחסית גדול על רכש, ברוב אירופה נשמר בסך הכל איזון די סביר - מה שיוצא על רכש גם נכנס בכיס השני בצורת מכירת שחקנים. לפי דוח הבנצ'מרקינג של אופ"א שפורסם בתחילת 2018, מתוך 18.8 מיליארד אירו שהוציאו קבוצות הכדורגל האירופי בעונת 2016/17 - 11.5 מיליארד אירו יצא על שכר (שחקנים ואנשי צוות מקצועי). כלומר, 61.1% מההוצאות "נשרפו"על שכר. לעומת זאת, הסכום נטו שנשרף על רכש עמד על 200 מיליון אירו בלבד - נתון שמהווה בקושי 1.1% מההוצאה הכוללת של המועדונים.
בשש שנים, בין 2010 ל-2016 עלו הוצאות השכר של הקבוצות באירופה ב-40%. בחלק מהמועדונים הרצון להצליח גורר העלאות שכר מטורפות בתוך עונה אחת. לפי דוח אופ"א, בליברפול זינק השכר בשנת 2016 ב-30% בתוך עונה אחת, במנצ'סטר יונייטד ב-21%, ובאתלטיקו מדריד העלו את הוצאות השכר ב-31% כדי למנוע נטישת כוכבים אחרי ההגעה לגמר ליגת האלופות. בסך הכל ב-20 הקבוצות ששילמו את השכר הגבוה ביותר בכדורגל האירופי נרשמה העלאת שכר ממוצעת של 12% בתוך עונה אחת בלבד. ב-18 מתוך 54 הליגות האירופיות שבהן נערכה הבדיקה של אופ"א השכר הממוצע עמד על "רמה גבוה ומסוכנת" של מעל 70% מההכנסות - כולל בליגת העל הישראלית שבה שיעור השכר עמד על 80% מההכנסות.