השופט ניל הנדל
פסק דין חדש של בית המשפט העליון שניתן אתמול (ד'), מאמץ (עם מספר דגשים) פסיקות שונות של המחלקה הכלכלית בביהמ"ש המחוזי בת"א, ומתווה את ההלכה בשאלה המשפטית מהו הכלל אשר יכריע מי יהיה התובע שינהל תביעה נגזרת במקרה שבו הוגשו לביהמ"ש מספר בקשות שונות, על ידי תובעים פוטנציאליים שונים.
השופט ניל הנדל, שכתב את פסק הדין העיקרי (בהסכמת יתר חברי ההרכב השופטים מני מזוז ונעם סולברג), קבע ככלל מנחה, כי בתחרות בין תובעים פוטנציאליים בתביעה נגזרת, תינתן עדיפות לראשון בזמן, אשר בקשתו מניחה תשתית ראייתית ראשונית העומדת ברף הנדרש. לצורך כלל זה השווה העליון את מעמדם של בקשה לגילוי מסמכים לבין בקשה לאישור תביעה נגזרת. בהתאם לכלל זה, קבע העליון, כי הגשת בקשה לגילוי מסמכים העומדת ברף הנדרש תהיה עדיפה אף על בקשה מאוחרת לאישור תביעה נגזרת.
ביהמ"ש העליון הטעים, כי בקשה מאוחרת להגשת תביעה נגזרת תיסוג בפני בקשה מוקדמת אשר עומדת ברף הנדרש של תשתית ראייתית ראשונית, "אלא אם הבקשה המאוחרת תורמת לאיכות התביעה בכך שהיא מוסיפה נדבך משמעותי נוסף", כפי שנקבע בפסיקות שונות של ביהמ"ש הכלכלי בת"א. לצד מבחן "הנדבך הנוסף", הוסיף ביהמ"ש, כי ההכרעה "בתחרות העיתוי" שונה מהכרעה ב"תחרות האיכות". בעוד שהראשונה עניינה בבחינה טכנית גרידא, דהיינו - מי הגיש בפועל ראשון את הבקשה, עניינה של השנייה - וזה גם החידוש של פסק הדין - נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, "אשר ייבחן את התרומה הייחודית של הבקשה המאוחרת במכלול הנסיבות".
המחוזי: בקשת טלמור איכותית, מבוססת ורצינית
הרקע להלכה החדשה שיצאה תחת ידו של ביהמ"ש העליון, הוא ב"תחרות" בין שלושה תובעים פוטנציאליים, שביקשו כל אחד בנפרד להגיש תביעה נגזרת מטעם חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ("טבע") נגד נתבעים שונים אשר היו מעורבים בפרשת שחיתות בזיקה לטבע, על פי הנטען והנקבע בהליך פלילי נגדה.
נזכיר, מנגנון התביעה הנגזרת נועד להבטיח מימוש של זכות תביעה העומדת לחברה במצבים בהם ישנו חשש שמא החברה עצמה לא תממש אותה. ההסדר של תביעה נגזרת מהווה חריג לכלל אי-ההתערבות של בעל מניות בזכויות התביעה של החברה.
השתלשלות האירועים שהביאה להיווצרות התחרות בין התובעים הפוטנציאליים, החלה בתאריך 15.11.16, אז הודיעה טבע לבורסה על כך שהיא מנהלת מגעים לקראת הסדר פשרה עם הרשויות האמריקאיות, ועל הפרשת 520 מיליון דולר לטובת ההסדר הצפוי. הודעה זו, הובילה לפנייה של חברת רבקה טכנולוגיות בע"מ במכתב מקדים לטבע לפי סעיף 194(ב) לחוק החברות, ביחס לאפשרות הגשת תביעה נגזרת ולגילוי מסמכים. באותו יום (17.11.16) הגיש שלומי טלמור, בעל מניות בטבע, בקשה לביהמ"ש המחוזי בת"א לגילוי מסמכים לפי סעיף 198א לחוק החברות. שלושה ימים לאחר מכן ובדומה לחברת רבקה, פנתה יעל מנואלה עידו גם היא לטבע במכתב מקדים.
רק כעבור כשבוע (28.11.16), הגישה רבקה בקשה לבית המשפט לגילוי מסמכים לפי סעיף 198א לחוק, כאשר לטענתה לא ידעה על בקשתו של טלמור. כחודש אח"כ (22.12.16) הודיעה טבע כי היא מודה בכתבי האישום המפורטים שהוגשו באותו יום על ידי הרשויות האמריקאיות, וכי הושגה פשרה לפיה תשלם לרשויות 519 מיליון דולר. נוכח הודעת טבע, הגישה חב' רבקה בקשה לאישור תביעה נגזרת, כאשר שבוע אחריה הגישה עידו גם היא בקשה לאישור תביעה נגזרת.
בקשות אלו של התובעים הפוטנציאליים הן שניצבו בפני בית משפט המחוזי (השופטת רות רונן), אשר קבע, כי יש לתת העדפה לבקשה הראשונה בזמן, "אם כי לא בכל מקרה, והחריגה מסדר הגשת הבקשות תתקיים בהינתן שהבקשה המאוחרת מוסיפה נדבך משמעותי לתביעה". לעניין קביעת התובע הראשון בזמן, פסק המחוזי כי יש מעמד שווה לבקשה לאישור תביעה נגזרת ולבקשה לגילוי מסמכים. נוכח קביעות אלה, קבעה השופטת רונן, כי מאחר שבקשתו הראשונה של טלמור איכותית, מבוססת ורצינית - היא העדיפה, וכי בקשותיהן של רבקה ועידו יימחקו.
3 תחנות לגיבוש הכלל
על החלטת השופטת רות רונן הגישו רבקה ועידו שני ערעורים נפרדים לביהמ"ש העליון. השופט הנדל, חילק את הכרעת פסק הדין לשלוש תחנות, באמצעותן גיבש את הכלל המנחה בסוגיה זו:
בתחנה הראשונה קבע הנדל, כי הבקשה הראשונה בזמן עדיפה על בקשות מאוחרות. בהקשר זה ציין, כי "ישנה חשיבות לשיקולי ההגינות, מעשיות, ויציבות במנגנון", כאשר "השילוב ביניהם רק מחזק את חשיבותו של כל אחד מהם בנפרד". לפי השופט הנדל, שילובם של שיקולים אלה: "מעצבים תוכן, פרשנות, ואף בלמים לכלל הראשון קודם", כאשר אין פירוש הדבר שהראשון בזמן, יוכל להסתפק בהגשת "בקשה חפוזה ובלתי מבוססת רק על מנת לקנות מקום בתור". במקרים אלה הובהר כי "מובן ונכון" שעל ביהמ"ש להעדיף את הבקשה המאוחרת, אשר היא הראשונה בתור העומדת ברף הנדרש.
בתחנה השנייה, התייחס בית המשפט להבדלים בין הבקשות שהגישו התובעים הפוטנציאליים, תוך שהוא משווה את מעמדה של בקשת לגילוי מסמכים (בעניין זה) למעמדה של בקשה לאישור תביעה נגזרת. ביהמ"ש ציין, כי אמנם "יתרונה המרכזי של הבקשה לאישור תביעה נגזרת בהקשר זה הוא הרף הראייתי הגבוה יותר בו נדרש המבקש לעמוד על מנת שבקשתו תאושר. ברם, כאשר נדרש בית המשפט להכריע מי התובע שינהל את ההליך - אין הוא נדרש להכריע האם אותו תובע כבר עומד בתנאים הדרושים לאישור התביעה".
לשיטת העליון, בשלב המקדמי שבו מצויה התחרות בין התובעים הפוטנציאליים, "השיקולים המרכזיים הם הרצון למנוע הגשת בקשות לקוניות ובלתי מבוססות לאישור תביעה נגזרת, ותגמול התובע הראשון שחשף את עילת התביעה".
התחנה השלישית והאחרונה, היא תחנת "איכות הבקשה" שהוגשה לביהמ"ש. בהתקיים מבחן זה קובע העליון, ניתן יהיה לגבור על "מבחן העיתוי", דהיינו, מגיש הבקשה המאוחרת יוכל לגבור על "כלל הראשון קודם". התחנה השלישית, בשונה מ-2 התחנות הקודמות, דורשת מביהמ"ש "הפעלת שיקול דעת רחב, רגישות למקרה הנדון, ובחינת המדיניות המשפטית הראויה".
לפי העליון, "איכות שאיננה משמעותית, ופער שאינו גדול, אין בהם להצדיק את ביטול הבכורה למבקש הראשון". על כן, ונוכח הקושי "לכמת פער בין טוב, למעט יותר טוב", יש להוכיח כי הפער בין הבקשות (מבחינת איכותן) הוא משמעותי או לכל הפחות "מדבר בעד עצמו בקול רם", כאשר פסיקות המחוזי שירטטו את מבחן "הנדבך הנוסף", הדורש כי הבקשה המאוחרת בזמן תוסיף "נדבך מהותי, ייחודי ומשמעותי" על פני הבקשות לאישור שהוגשו קודם לכן
מבחינה מעשית מסביר העליון, כי מכיוון שלעיתים על בתי המשפט להשוות בין תפוחים (בקשה לגילוי מסמכים) לבין תפוזים (בקשה לאישור תביעה נגזרת), "אין לראות בבקשה לאישור התביעה כמכילה נדבך נוסף, רק מעצם היותה בקשה מסוג זה, אם הבקשה לגילוי מסמכים מגשימה את טובת החברה".
ביהמ"ש הציע להוסיף נדבך נוסף למבחן "הנדבך הנוסף". נדבך זה, בא לידי ביטוי בהיקף שיקול הדעת של ביהמ"ש וקובע שני עקרונות המנחים את בית המשפט בבואו להכריע האם להעדיף את הבקשה המאוחרת שהוגשה.
העיקרון הראשון הוא טובת החברה במקרה הקונקרטי. הווה אומר, שעל ביהמ"ש לבחון האם ניהול ההליך על ידי המבקש המאוחר תקדם את טובת החברה באופן משמעותי, לעומת המבקש הראשון. העיקרון השני המנחה את בית המשפט "הוא המדיניות השיפוטית הכללית הרצויה, ומערך התמריצים שיעמוד בפני תובעים פוטנציאליים עתידיים".
"על כן, העדפת בקשות מאוחרות ללא הצדקה מספקת - ואף הייתי מוסיף, ללא הרגישות הנדרשת - תפגע בתמריצים להגיש את הבקשה הראשונה", קובע השופט הנדל.
לאור האמור, נקבע כי טלמור הוא שהגיש ראשון בקשה לגילוי מסמכים; בקשה זו, הינה שוות ערך לבקשה לאישור תביעה נגזרת (מבחינת תפיסת מקום בתור לניהול ההליך) ולכן, בקשתה המאוחרת של רבקה לאישור תביעה נגזרת אינה עדיפה מבחינת העיתוי על בקשתו המוקדמת לגילוי מסמכים של טלמור. עוד נקבע, כי בקשתה של רבקה איננה עומדת בחריג לכלל הראשון קודם ואינה מוסיפה נדבך נוסף כנדרש (מבחינת איכות הבקשה), ומשכך אינה מצדיקה את התערבות בית המשפט. זאת, בין השאר, נוכח קביעת ביהמ"ש המחוזי, כי בקשתו של טלמור לגילוי מסמכים, "מבוססת, רצינית ויסודית".
ביהמ"ש העליון חייב את חב' רבקה ואת עידו בהוצאות טלמור בסך 15 אלף שקל כל אחת.