קבצנית, נדבות / צילום: שאטרסטוק
מראשית ימיה חרתה ישראל על דגלה את מחויבותה לרווחת תושביה. בשנת 2005 הכיר בג"ץ ב"זכות לקיום בכבוד" כזכות חוקתית (בג"ץ עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי), ועיגן את אחריות ישראל לרווחת תושביה בשיח זכויות האדם.
בחירת הזירה הלשונית היא שלב מכריע בכל מאבק חברתי. קרי, בחירת המינוחים שיעמדו במוקד הדיון. במה אמורים הדברים? אחריות המדינה לרווחת תושביה יכולה להיות מעוגנת בשתי שפות. בעולם של דוברי שפת הזכויות, דנים בזכותם של מעוטי יכולת לקבלת התנאים הדרושים לקיום בכבוד, בזכות לדיור בר-השגה, בזכות לחינוך חינם וכדומה. לעומת זאת, בעולם של דוברי שפת החובות, עוסקים בחובות המדינה להבטיח כי למעוטי היכולת יהיו התנאים הדרושים לקיום בכבוד, להבטיח קורת-גג לכל אזרח, ובחובת המדינה לספק חינוך שוויוני לכול, וכדומה.
פעמים רבות זכויות מחוללות חובות נגדיות, כשם שחובות מחוללות זכויות נגדיות. חרף יחסי השלמה אלה, יש טעם בשאלה, באיזה קוטב ראוי לעגן את השיח החברתי. אין זה מקרה שבעשורים האחרונים, שבהם שפת זכויות האדם הופכת לאופנתית ולאטרקטיבית, גם תחומי הרווחה והאחריות החברתית-כלכלית נשאבים למסגרת זו. ההנחה היא שאם נעגן את אחריות המדינה לרווחת תושביה בשיח הזכויות, נתרום בכך לביצור אחריות זו ולהעצמתה.
אולם לבחירה זו, שהיא ניואנס לשוני לכאורה, יש השפעה משמעותית ולאו דווקא חיובית. שפת הזכויות משרתת גישות בעלות אוריינטציה אינדיבידואליסטית-תחרותית. אחת הזכויות ששיח הזכויות מקדש היא הזכות לקניין פרטי. שפת הזכויות משרתת את האינטרס של השכבות החזקות בהעצמת כוחן.
מבחינה זו, מונחים כ"הזכות לקיום בכבוד" ו"הזכות לדיור בר-השגה" עלולים להתגלות כמביסים את עצמם. הם נועדו לעגן את אחריות החברה להבטחת הרווחה של השכבות החלשות, אבל משרתים את המרכיבים האינדיבידואליסטיים-תחרותיים בשיח הציבורי, שחותרים תחת המאבק החברתי. צדק מי שטען כי מנקודת מבט חברתית, שיח הזכויות הוא חלק מהבעיה, לאו דווקא חלק מהפתרון.
מנקודת מבט זו, ארון הספרים של המשפט העברי עשוי להעניק לנו מסגרת חלופית. הדאגות לרווחת העני, הגר, היתום והאלמנה היו במוקד עניינו של המשפט העברי מראשיתו. היצירות המשפטיות שנכתבו במשפט העברי עיגנו את האחריות החברתית כלפי החלש במסגרת שיח החובות. כך לדוגמה, כשהתורה קובעת את האחריות לרווחת העני, היא מתנסחת באמצעות מילון החובות: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ.... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים ט"ו, ז'-ח'). מסגרת מושגית זו שקבעה התורה השפיעה על הספרות בתחום דיני הרווחה שבאה בעקבותיה, בתקופת חז"ל ובספרות הבתר-תלמודית (אחרי תקופת התלמוד), שמצאה את ביטויה במסגרת חובותיהם של הקהילה ושל בעלי הרכוש.
שיח החובות החברתיות, מעין זה שמציע המשפט העברי, משרת טוב יותר את השאיפה להגנה על קיומם בכבוד של מעוטי היכולת. ההלכה היהודית הייתה מופת של מערכת חוק המקדמת קבלת אחריות של הקהילה כלפי רווחת החלשים החיים בקרבה, וזאת באמצעות שימוש מושכל בשפת החובות.
הימים הנוראים שאנו בפתחם ראויים להיות ימי חשבון נפש לא רק של היחיד, אלא גם של החברה כולה. ההתבוננות הפנימית שיום הכיפורים מזמין אותנו אליה ראויה להקיף הן את מעשינו, והן גם את שפתנו. חשבון הנפש והלשון יובילונו למסקנה כי הדאגה לרווחת החלשים היא בראש ובראשונה חובה המוטלת עלינו.
במיוחד אמורים הדברים בתקופה זו, שבה הכלכלה הישראלית פורחת ומשגשגת, ועלינו מוטלת החובה ליתן את הדעת כיצד משתפים את מכלול רכיבי החברה בהנאה מפירות הצמיחה. בסופו של דבר, חובה זו, יותר משהיא זכותם של מעוטי היכולת, היא זכותה של החברה כולה.
■ הכותב הוא ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.