ועידת קרן המטבע, וושינגטון 2008 / צילום: רויטרס
ספק רב אם מי מהבנקאים, הנגידים, הפוליטיקאים, הכלכלנים, פקידי הממשלה והעיתונאים, כולל שני נציגי "גלובס", אשר השתתפו בכינוס השנתי של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי באוקטובר 2008 בוושינגטון, ישכחו אותו אי פעם.
נפל בחלקי להשתתף באירוע אשר הפך להיות ציון דרך בתולדות המשבר הפיננסי שהתגלגל למשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז שנות ה-30 של המאה שעברה. שם, בוושינגטון, נולדו הריבית האפסית וההתערבות הממשלתית הגוברת, ואיתן ההכרה שהמשברים הכלכליים יהיו חלק מהיומיום, ולא רק פרק בספרי ההיסטוריה.
עוד בשלב הרישום לעיתונאים נדמה היה שלפתע כל התיאורים, הניתוחים והסרטים על המשבר ההוא, של 1929, הופכים להיות משהו ממשי, מפלצת שקמה לתחייה ומאיימת לטרוף את אורחי הכנס בוושינגטון יחד עם האנושות כולה.
ביום שישי שקדם לפתיחה הרשמית של הכינוס הגיעו שרי האוצר והנגידים של קבוצת מדינות ה-7-G לוושינגטון וגיבשו תוכנית להצלת המערכת הפיננסית הגלובלית. המסר שלהם היה ברור: לא ניתן למערכת הבנקאית העולמית לקרוס. עתה צריך היה לשכנע את העולם שניתן לצקת להבטחה הזאת תוכן.
לכן, עוד לפני שהעיתונאי הראשון הגיע לוושינגטון, היה ברור לכולם שעתיד המערכת הפיננסית תלוי בשאלה אחת פשוטה: האם המערכת הזאת תשתכנע שניתן להצילה, ועל כן אפשר יהיה לחזור, במידה זו או אחרת, לעשות עסקים עם מוסדות פיננסיים אחרים.
הוועידה של קרן המטבע הפכה להיות המקום שבו הועמדה השאלה הזו למבחן בפעם הראשונה.
ביום פתיחתו של חדר העיתונות של הכינוס, אולם עצום שבו ישבו עשרות עיתונאים מכל העולם, כולם דיברו על נושא אחד ויחיד: איך הממשלות והבנקים המרכזיים יחזירו את המגזר הפיננסי לפעילות סדירה, פחות או יותר.
חודש לפני הכינוס איפשר הבנק המרכזי האמריקאי את קריסתו של בנק ליהמן ברדרס, אירוע מכונן שגרם לגלגולו של כדור שלג בדמות עוד ועוד בנקים, גם במדינות אחרות, שהכריזו על פשיטות רגל, ונדמה היה שהשריפה עומדת לכלות את המערכת כולה.
אבל לא רק בנקים קרסו. כמה ימים לפני פתיחת הכינוס נאלצה ממשלת איסלנד להלאים את שלושת הבנקים במדינה, להודיע למאות אלפי מפקידים זרים שהם איבדו את כספם ולתת ערבות למפקידים מקומיים. איסלנד הפכה להיות מדינה בפשיטת רגל.
בחדר העיתונאים היה מישהו שסיפר שמכל מה שהיה פעם מגזר פיננסי גדול מאוד במדינה, במיוחד ביחס למשק האיסלנדי, נותרה רק חברה אחת,audur capital, ששמרה על הכסף ועל האמון של לקוחותיה. כל היתר קרסו, איבדו את כל הונן וכספן, כולל את כספי הלקוחות. מה היה מיוחד ב-Audur? היא הייתה בבעלות נשים, הן ניהלו אותה וקיבלו את החלטות ההשקעה.
אבל בוושינגטון, השחקנים הראשיים של הדרמה היו, כמובן, כמעט כולם גברים. לרוב היו אלה אנשים באמצע חייהם, לבושים בחליפות ועניבות יקרות, שהתרוצצו ממקום למקום, מישיבה לישיבה, וניסו, איש איש בדרכו, לעודד ולהתעודד. בראש כולם עמד יו"ר קרן המטבע דאז, דומיניק שטראוס קאהן, שלימים נאלץ להתפטר מתפקידו, לאחר שנעצר בגין חשדות להטרדה מינית של עובדת במלון שבו התאכסן.
הגברים האלה, שהיו שליטי העולם הכלכלי עד לא מזמן, בעלי עוצמה, בטוחים בעצמם ומודעים ל"חשיבותם", לא הצליחו הפעם להסתיר את העייפות המצטברת של שבועות עמוסי ישיבות, התייעצויות מבוקר עד לילה, ולא מעט הכרעות ומסמכים בחתימתם.
זיכרונות ממשבר ישראלי
לפתע עלו במוחי זיכרונות ממשבר אחר, ישראלי לחלוטין, זה של 1983, כאשר המערכת הבנקאית המקומית קרסה, וממשלת ישראל נאלצה להלאים אותה.
למעשה, כל עיתונאי כלכלי ישראלי שפעל בשנות השמונים בישראל היה יכול להרגיש שהוא במעין מסע לאחור בזמן. המראות היו כמעט זהים. האיחורים בלוחות הזמנים, ההמתנה האינסופית להודעות הדוברים, הניסיון לאתר פוליטיקאי או פקיד שיהיה מוכן לדבר "און רקורד". כל אלה היו שם, בוושינגטון.
מי שעוד הכירו את הרוטינה של משבר כלכלי היו העיתונאים מאמריקה הלטינית, ופה ושם כמה מאסיה. הפריפריה העולמית הכירה משברים פיננסיים, אלה שבמרכז העולם נראו עכשיו אבודים.
במקביל לכינוס של קרן המטבע, מרחק כמה רחובות משם, התכנסו ראשי הבנקים הגדולים לוועידה משלהם במלון יוקרה. בדרך כלל לאותה ועידה היה אפשר להגיד רק עם הזמנה, אלא שבאותה שנה אנשי הבנקים היו מוכנים לפתוח את הדלתות לכל עיתונאי, בתקווה שגם קולם יושמע בימים שבהם הם היו החשודים העיקריים בקריסה העולמית.
כך מצאתי את עצמי, באחת הפסקות הארוכות בוועידת קרן המטבע, הולך בכיוון מלון הבנקאים, יחד עם עוד שני עיתונאים בוגרי משברים, אחד מברזיל השני מארגנטינה. את הכינוס ההוא פתח יוזף אקרמן, האיש שעמד בראש דויטשה בנק באותם ימים, וקיבל בשנתיים שלאחר מכן בונוסים בסך 18 מיליון אירו, לפי דיווחי העיתונות.
אקרמן היה נחרץ מאוד בדבריו. הרגולציה היא זו שצריכה לבדוק את עצמה. אמנת באזל השנייה עודדה בנקים ליטול סיכונים גדולים יותר. לכן, על פי דבריו, צריך לתת לבנקים להמשיך בפעולתם ללא הפרעה. על הציבור להאמין שהבנקים למדו את הלקח, ומעכשיו והלאה יידעו איך להתנהג.
כמה ימים לפני כן החלה להתגלגל בקרב פקידי רגולציה רבים היוזמה להטיל את האחריות על סיכוני הבנקים על כלל בעלי המניות שלהם, כך שלאקרמן היה חשוב לשכנע שהבנקים יידעו איך לטפל בסוגיות של סיכון, גם אם בשנים קודמות ההתנהגות שלהם הייתה מחפירה.
הנוסחה של פרופ' פרנקל
בין נאום לנאום, בהפסקת קפה אחת, נתקלתי בנגיד בנק ישראל לשעבר, פרופ' יעקב פרנקל, ששימש אז כסגן יו"ר ענקית הביטוח AIG שקרסה. שיחה איתו העלתה עמדות קרובות למדי למה שאקרמן הציג. במילים פשוטות, מה שהוא אמר היה שעל הממשלות להבטיח לבנקים שהן תמיד יהיו שם כדי לחלצם מכל צרה, יהיה מה שיהיה. כדי שהציבור ימשיך להאמין בבנקים, יהיה עליו, על הציבור, להעביר מאות מיליארדי דולרים מהמסים שהוא משלם לבנקים, והם כבר יתנהגו בצורה נאותה.
חזרה לאולם ולנאומי הבנקאים. על הבמה עמד נשיא סיטיבנק דאז, וויליאם רודס, אשר הכריז כי "בימים הקרובים יתקבלו החלטות נוספות" במסגרת מאמצי ההצלה. רודס לא ממש פירט, אך כל מי ששאל קיבל את המסר האחיד: דרישה לערבות של ממשלות לעסקאות בין בנקאיות וגם לקידום מהיר של מסלקות של נגזרים הנמכרים מעבר לדלפק, כלומר סיוע במחיקה מהמאזנים של נכסי זבל, במימון ממשלתי נדיב.
כך, לפתע, הבנקאים מצאו את עצמם מסכימים שהתערבות ממשלתית במשק אינה דבר רע כל כך, כאשר הדבר משרת את הבנקים, ואת הבונוסים של הבנקאים.
על מה שחשבו אלה שבצד ה"שני", צד מקבלי ההחלטות, יכולתי לשמוע מכלי ראשון יום לפני החזרה לישראל. פקיד בכיר בבנק ישראל, שאותו פגשתי במקרה ברחוב שליד בניין קרן המטבע, הציע לי להצטרף אליו לארוחת צהריים. את הארוחה בילינו בשיחה על המתרחש, מוקפים במלצרים של חדר האוכל הרשמי של הקרן, שהיה בדרך כלל מחוץ לתחום עבור בני תמותה רגילים, כולל עיתונאים.
המקום, שבכל כינוס אחר היה מלא עד אפס מקום, היה הפעם ריק כמעט לחלוטין. הבנקאים היה עסוקים כל אחד בענייני נזילות במדינתו.
ארוחת צהריים עם פקיד רגוע
הפקיד הבכיר הסתכל מסביב ולא שכח לשבח את הנגיד סטנלי פישר ואת המפקח על הבנקים דאז, רוני חזקיהו, אשר דאגו מבעוד מועד לחסן את הבנקאות הישראלית מפני משברים. זה, הוא אמר, מה שמאפשר לו להיות רגוע יותר מאחרים, גם באותם ימים לא פשוטים, ולאכול ארוחת צהריים ליד שולחן, תוך כדי שיחה נעימה.
ומה הוא אמר בשיחה? שייתכן שהשווקים יאמינו לבנקים המרכזיים ולשרי האוצר, ויכול להיות שהגל הנוכחי ייפסק, אבל האם זה יחזיק מעמד? אם רוצים להיות הוגנים, חייבים להודות שהבנקים הגדולים יוצאים בזול מכל הסיפור הזה, ואם זה יימשך כך, הרי הלקח שלהם יהיה שניתן להמשיך ליטול סיכונים טיפשיים ולדעת שהממשלות יצילו אותם.
לימים התברר כי הפקיד צדק בעניין הסיכונים, אך לא בעניין האמון. כעבור כמה חודשים יתברר שהשואה הפיננסית העולמית בכל זאת נמנעה, ושלממשלות בכל זאת יש עדיין העוצמה הנדרשת כדי להגן על המערכת, גם היא נכנסת לסחרור ומראה סימנים של מחשבות אובדניות.
אבל משהו בכל זאת השתנה מאוד אחרי אותו כינוס. קרן המטבע חדלה להאמין בטקסטים של ספרי הכלכלה על "תחרות חופשית", בנקאים מרכזיים גילו שהם אחראים על הצמיחה ולא רק על האינפלציה, והציבור למד לקח מר: שבעולם הזה צריך תמיד לפקפק ב"אמת" הרשמית, במיוחד כשהדבר נוגע לכסף של האזרחים.