אני: ג'ינגי'ת, אנרגטית, צריכה לנהל ויודעת להקשיב לאחרים
משפחה: המשפחה מהצד של אבא, נצר של הבעש"ט, הגיעה מגליציה ובתחילת המאה היגרה ממנה לאורוגוואי, שם הייתה קהילה יהודית גדולה ומגובשת. הצד של אמא היגרו לאורוגוואי ממוסקבה באותה התקופה. הסבים שלי עסקו בסחר בפרוות וזכוכית
הורים: הכירו באורוגוואי בשומר הצעיר בגיל 18 ועלו לארץ לרמות מנשה, קיבוץ צעיר של עולים מדרום אמריקה. אבא התגייס לתקופה קצרה וברבות הימים הפך למרכז המשק בקיבוץ ולאחד מאבות מפ"ם ההיסטורית. אמא הייתה מטפלת בחינוך המשותף בבית הילדים
ילדות: ארגנטינה: כשהייתי בת תשע נסענו בעקבות אבא לשליחות בבואנוס איירס לארבע שנים. זאת הייתה תקופה מאוד משמעותית. למדתי בבית ספר ישראלי ואני זוכרת שכשהיינו נוסעים באוטובוס לבית ספר, מלפנים ומאחור אבטחו אותנו אופנועים
ילדות: ישראל: בגיל 13 חזרתי לשקט, לריק, ללינה המשותפת, מה שלא היה פשוט אחרי שהתרגלתי לחדר לבד ולחיי העיר הגדולה. במוסד החינוכי בקושי למדנו, כך שאין לי בגרות, אבל למדתי שם כלכלה ומתמטיקה ומאוד אהבתי את זה. ממש לפני הגיוס שלי אבא נפטר במפתיע, והמשפחה התפרקה. אני חושבת שהייתי באבל עשר שנים ויצאתי ממנו רק אחרי הלידה הראשונה שלי
אורי: בעלי, מהנדס מכונות, ניהל חברה בקיבוץ ואחר כך סטארט-אפ, ועשה בגיל 50 הסבה מקצועית להומיאופתיה, מה שמאוד הפתיע, כי מדובר ביוצא סיירת מטכ"ל, גבר-גבר. נפגשנו בגיל 17 ומאז אנחנו יחד
לימודים: אחרי שירות ב-8200 וטיול בדרום אמריקה, הייתי עיתונאית בביטאון הקיבוצים ולמדתי ריכוז משק וכלכלה במכללת רופין, כי זה מה שהקיבוץ אישר. בסופי השבוע עבדתי במשק, ומהר מאוד הכניסו אותי לעבוד בהנהלת חשבונות של מפעל ארד למדי מים, שהיה בבעלות משותפת עם קיבוץ דליה
בנימינה: בגיל 38, עם שלושה ילדים, הבנו שהקיבוץ משתנה. לא הצלחנו להעביר את השינוי שבו רצינו ועזבנו לבנימינה. הילדים נקלטו מהר מאוד, אבל לנו היה לא קל
גזברות: אחרי שהובלתי את קבוצת הצעירים שמחתה נגד הסדר חובות הקיבוצים בבנקים, מוניתי לגזברית הקיבוץ בתקופה הכי קשה לתנועה הקיבוצית
אורחן הכרמל: אחרי שלוש שנים עברתי לעבוד באורחן, שופינג סנטר ומסעדה בצומת הקיבוץ. ואז הגיעה ההצעה מעמל, אז עמל סיעודית
עמל ומעבר: ערן גורן, שהיה אחד הבעלים של עמל סיעודית, הציע לי לנהל את החברה כשפעלה מדירה בחיפה והיו לה 150 מטפלים. למדתי את התחום, הייתי קשובה למה שקורה בו, חייתי את הלקוחות שלי והתחלנו להתפתח בלי תוכנית אסטרטגית סדורה. כשהקיבוצים פשטו רגל, הם הציעו לי לקחת את הבתים הסיעודיים. יש לנו היום 16 כאלה, חלקם בקיבוצים. בשנת 2000 הכנסתי את תשלובת גרנות כשותפה בחברה ולפני שלוש שנים הם יצאו, ואני ושותף אמריקאי קנינו את חלקם
התעללות בקשישים בבתי אבות: יכולה לקרות בכל מקום, בגלל מחסור בתשומת לב וכוח אדם לא מיומן, כי בלית ברירה מקבלים כל אחד. כדי למנוע את זה כמה שניתן, הצבנו מיוזמתנו מצלמות עם תצפיתניות מסביב לשעון
טיפולי בית: אנחנו מספקים פיליפינים וישראלים שגרים עם המטופלים או שנותנים טיפול מטעם הביטוח הלאומי
תל"מ: לקחנו על עצמנו את מרכז האבחון הפסיכולוגי לילד ולמשפחה של התנועה הקיבוצית שנפל בנפילה הגדולה שלה. היום יש לו 13 סניפים ברחבי הארץ
ידיד נפש: חברה שנותנת ליווי ושיקום של פגועי נפש בקהילה. המטופלים גרים בבתים משלהם ובאים אלינו לשיחות וליווי צמוד
פנאי: כשעזבתי את הקיבוץ נשבעתי שלא אהיה יותר בקבוצות בחיים ומצאתי את עצמי בקבוצת ריצה. שלוש פעמים בשבוע. עשיתי כבר חצי מרתון
תפיסת עתיד: להתפתח בחו"ל. בכל מקום יש בתי אבות סיעודיים אבל לא כמו שלנו. אנחנו כבר בדרך לארצות הברית