לא במקרה יצא "רצוא ושוב" בתקופה הזו של שלהי הקיץ. הוא רוטט מרוב התכוונות והתכווננות לימים שבין אלול לחגי תשרי, ששיאם יום כיפור שנגוז זה עתה. כולו מרוצף בשירים יפים, מופקים ומעובדים לעילא על-ידי אסף תלמודי, שכל הווייתם היא התשובה במובנה הדתי, אבל לא הפלקטי. עשר שנים מאז אלבום הבכורה "נקודה טובה", ושולי רנד ממשיך בשלו - למתוח את חוט הזהב שלו שמתפתל בקו ישר מסוף שנות ה-80 שבהן הפציע כשחקן תיאטרון וקולנוע נערץ, דרך חזרתו בתשובה שבמהלכה התגלה כמוזיקאי מרשים בשיריו ובהגשתם, כולל חזרתו לקולנוע. והחוט המקשר בין מצבי הצבירה השונים שלו ולאורך התקופות הוא כישרונו המחובר לאמונה הדתית שלו, עד כדי התערבבות.
אז מה הופך את האלבום "רצוא ושוב" ליצירה שגם חסרי אמונה מתחברים אליה? התשובה היא הכריזמה הסוחפת של רנד, שמחוברת אורגנית לכישרונו. והוא אינטליגנטי להפליא - מוזיקלית וטקסטואלית. מומחה במלאכת הרכבת השיר והגשתו, הרבה בזכות היותו שחקן. זמר-סטורי-טלר עם אישיות ייחודית, שגם מרצדת נשמות של ענקים כמו לאונרד כהן, מאיר אריאל ויוסי בנאי. כמותם, מבעבעת מתוכו ומוחצנת ממנו אנרגיה של שמחה מיוסרת או ייסורים שמחים, שמרתק להיחשף אליה. ומלהיב כנראה גם להשתתף ביצירה הזו, דבר שמסביר את טביעת קולם ונגינתם של יוצרים כמו אסף אמדורסקי, שלומי שבן ושי צברי, שנוכחותם המעולה שורה על האלבום.
"רצוא ושוב", שמו, הוא מושג מתחומי הקבלה והחסידות (מקורו ב"מעשה המרכבה" שבספר יחזקאל). "רצוא" - התעלות רוחנית ואופורית, "ושוב" - הנפילה אל העולם הגשמי. רצוא ושוב - הוא השאיפה לאזן בין שניהם. לתקן את האדם ואת העולם. להגיע להרמוניה, שלרוב מופרעת באמצעות המתח בין שני הקטבים. אבל המתח הזה מבורך, משום שהוא מחולל יצירה.
וביצירה "רצוא ושוב" רנד מלהטט בקולו, עושה טיזינג, עולץ כששר כאב, נשמע כמו אחד מנביאי התנ"ך בשירי התוכחה והמחאה המרצפים את האלבום כמו "החקלאים" ו"הספינה" - המהדהד את ספר יונה; ויש בו יחסים טעונים ומתרפקים של אב ובן. לצד חיבוקים כמו השיר המשרה תקווה "עוד טיפה", רנד מצליף בשוט רצחני במיוחד בשיר "אדי", שבתחילתו נדמה כסוג של "אצל הדודה והדוד", אם כי מוקצן יותר בוונדליזם, אבל מיד הוא מתאכזר אל סוף בלתי הפיך ובלתי נמנע. בחוברת האלבום מצורפת לשיר הקדשה: "לזכרם של כל קורבנות הריקנות והשעמום" וצילום כותרת מעיתון: "השעמום הורג".
ורנד רוצה להרוג בשיריו. את החטאים הפרטיים והקולקטיביים ולצדם את הזיוף והיומרה, האדישות והמגלומניה - שבה הוא חוטא בעצמו, בשיר "דע בני אהובי" המושר בגוף ראשון כביכול מפי אלוהים(!), אבל איזה חטא מרהיב. והשירים עצמם - לחנים נפלאים מתמזגים עם מילים נהדרות, עם אמת יחידה וחד משמעית, שרנד מתאמץ לא להפוך אותה לחד ממדית, אבל השירה שלו מגויסת או לפחות מניפולטיבית. כי בעיניי, עוד יותר מהיותו מוזיקאי מחונן, שולי רנד הוא שחקן כביר.