חיות אמריקאיות / צילום: פסטיבל הקולנוע חיפה
חג הסוכות הוא גם חג הקולנוע השנתי של חיפה, ומה-22 בספטמבר ועד ה-1 באוקטובר יהפוך מרכז הכרמל למוקד עלייה לרגל של אלפי אוהבי קולנוע. את מהדורתו ה-34 יפתח הפסטיבל עם סרטו החדש של אבי נשר "סיפור אחר" ומשם ימשיך לעשרה ימים עמוסים בקולנוע מכל רחבי הגלובוס. כמנהגנו בפסטיבלי הקולנוע הגדולים של ישראל, סימנו לכם כמה סרטים מעניינים שכדאי לכם להכיר, וכמה שאפשר להימנע מהם.
הסוחף | "חיות אמריקאיות"
לפני שש שנים הדהים הבמאי הבריטי בארט לייטון את העולם עם סרטו התיעודי יוצא הדופן "המתחזה", שעוד לפני "הג'ינקס" הוכיח שסרטי תעודה יכולים להיות מותחים לא פחות מכל סרט הוליוודי. עכשיו מגיע לייטון אל חיפה עם סרט חדש שזכה לשבחים רבים כשיצא לבתי הקולנוע ברחבי העולם, המתחקה אחר הסיפור האמיתי של ארבעה סטודנטים מקנטקי שהחליטו לשדוד פריט יקר ערך מהספרייה של האוניברסיטה וגילו שהחיים רחוקים מאוד מלהיות כמו הקולנוע.
מה שמבדיל את "חיות אמריקאיות" מסרטי שוד אחרים הוא שלייטון מערבב מציאות ובדיה, ומשלב בין צוות שחקנים נהדר (ביניהם, איוון פיטרס מ"אימה אמריקאית" ובארי קיגן מ"להרוג אייל קדוש") והאנשים האמיתיים שמאחורי הסיפור, לכדי סרט שוד מטלטל שחוקר את נושא הזיכרון והאמת תוך כדי עשייה מיומנת וסוחפת, ומתגבש לסרט שהוא כמו אגרוף בבטן.
זהו ללא צל של ספק אחת מפסגות הקולנוע של 2018, ומכיוון שעתיד ההפצה שלו כרגע מעורפל למדי, חיפה יכול להיות ההזדמנות היחידה לראותו על מסך גדול.
המצמית | "תורשתי"
לבעלי העצבים החזקים מומלץ מאוד לפקוד את הקרנת סרט האימה המדובר והמהולל ביותר של השנה. טוני קולט ("החוש השישי") מגלמת אמנית שמנסה להתמודד לא רק עם מותה של אמה, שהייתה כפי הנראה אישה לא קלה במיוחד, אלא גם עם תופעות מוזרות שפוקדות אותה ואת משפחתה, ומעידות על כך שהאם המתה הותירה מאחוריה הרבה יותר מסתם זיכרונות. מדובר בסרט מאוד מסוגנן וצעקני, ועל כן ירחיק לא מעט מהצופים, אבל ארי אסטר, בסרטו הראשון, בורא עולם מסויט ששואב את הצופים ונכנס מתחת לעור. אם זה הקטע שלכם, מחכה לכם חוויה שלא תשכחו.
המקושקש | "אדום"
הסרט הארגנטינאי של בנג'מין ניישטט מתרחש בשנות ה-70 ונפתח כאשר עורך דין מפורסם עומד מול רגע של אלימות מפתיעה ומבצע החלטה שתחזור לנקום בו בעתיד - כל זה מצולם וערוך בסגנון שמבטיח חוויה של קולנוע שכבר חלף מן העולם. זה אולי נשמע מבטיח על הנייר, אבל "אדום" מתגלה במהרה כאחד מהסרטים הכי מבולבלים ומעוררי תמיהה של תוכניית הפסטיבל, מהסוג שבו לאף פעולה של הדמויות אין היגיון, המשחק מתחת לכל ביקורת, והתסריט מקושקש ומתיש, כך שהסרט מרגיש הרבה יותר ארוך מ-110 דקותיו. לא משנה מתי משובץ הסרט, בטוח שמוקרן משהו טוב יותר באולם המקביל.
המתיש | "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים"
הקולנוע הרומני הוא תמיד משהו שכדאי לשים לב אליו, ובעשור האחרון הפך להיות מין סמל לאיכות. העשייה הרומנית לרוב דלה בכוונה, לא מתהדרת במוזיקת רקע, יש בה מעט מאוד עריכה ואיזשהו ניסיון מעניין לייצר מציאות עד כמה שניתן, אבל כמעט בכל סרט יש אלמנט אחד שמייצר עניין ומתח. הסרט עם השם הארוך ביותר בפסטיבל, שגם נבחר לייצג את המדינה באוסקר הקרוב, בהחלט עונה על כל אלו, אבל נדמה שההברקות המרשימות שלו הולכות לאיבוד ביותר מדי סצנות ברברת מיותרות.
סרטו של ראדה ג'ודה מתרכז בבמאית צעירה שמרימה מופע רחוב לציון אירועים היסטוריים שהתרחשו ברומניה ב-1941, אבל מבקשת להתרכז ברדיפה שעברו היהודים באותה התקופה, למגינת ליבם של התושבים והפוליטיקאים המקומיים. אבל אם נדמה לכם שמדובר בסרט על מאבקה הצודק של אידיאליסטית מול הממסד, זה לא באמת הכיוון, אלא יותר מצע של ג'ודה להעלות מיני תהיות חברתיות דרך שיחות אינסופיות. יש בו מספיק רגעים מעוררי מחשבה, אבל הם לא מצדיקים את כל 140 הדקות שלו.
הגאווה | "נשים מתות מהלכות"
נושא עונש המוות מעסיק לא רק אמריקאים מתברר, ועל כך יעיד הסרט הזה שמורכב מסיפורים שונים על אסירות טקסניות בשעותיהן האחרונות לפני הוצאתן להורג, שנכתב ובוים על-ידי לא אחרת מהגר בן אשר, אחת הבמאיות המרתקות ביותר של הקולנוע הישראלי. סרטה החדש, הפקה אמריקאית לחלוטין שאותו גם כתבה, הוא שונה בהחלט מהסרטים שצילמה בישראל - "הנותנת" ו"הפורצת" - ומראה צד שלה שטרם הכרנו.
אומנם הסרט נוטה לעיתים לדידקטיות והמבנה האפיזודלי שלו מצריך תיאום ציפיות, אבל יש בו חופן רגעים מטלטלים ורצף הופעות מדהים של שחקניות, שמצליחות כל אחת בדרכה לייצר עולם שלם בכמה דקות מסך.
העוצמתי | "הכנסייה החדשה"
אית'ן הוק כבר מזמן הפך מעוד חתיך הוליוודי ("מציאות נושכת") לאחד השחקנים הכי מרתקים שעובדים כיום ("התבגרות", "ג'ולייט הגרסה העירומה"), ו"הכנסייה החדשה", שבו הוא מגלם כומר בעיירה קטנה שעומד בפני משבר אמונה, הוא תצוגת כוח משמעותית שלו. אבל לא רק על כתפיו נשען הסרט הזה, אלא גם על עבודת הבימוי המסוגננת והתסריט המאתגר של פול שרדר, אחד היוצרים האמריקאים הבולטים של הקולנוע המודרני, זה שכתב את "השור הזועם" ואת "נהג מונית".
שרדר מאמץ את העבודות של הבמאים האהובים עליו, ביניהם אינגמר ברגמן וקרל תאודור דרייר, לסרט לא פשוט, אך גם עוצמתי מאוד שכדאי לתת לו הזדמנות.
