ברני סנדרס / צילום: רויטרס
אף פעם לא מוקדם מדי לדבר על פוליטיקה אמריקאית, ולמרות שטרם חצינו את בחירות אמצע הקדנציה (6 בנובמבר), המשמשות כסוג של משאל עם על מצבו של הנשיא המכהן, במפלגה הדמוקרטית השטח רותח. מצבם של הדמוקרטים, הוא, כפי שפעם היו אומרים, ׳פיפטי-פיפטי׳. הם עשויים להפוך את הרוב באחד מבתי הקונגרס (בית הנבחרים או הסנאט) או להיות מאוד קרובים לכך וחלק מן הסקרים מראים שמצבם הולך ומשתפר ככל שיום הבחירות מתקרב.
בחזית הבאה המפלגה הדמוקרטית צועדת אל הלא נודע. בינואר 2019 יתחילו לחמם מנועים לקראת מערכת הבחירות של שנת 2020 ושני אישים המסתמנים כמובילים הם הסנטורים ברני סנדרס מוורמונט ואליזבת׳ וורן ממסצ׳וסטס. וורן בת 69, סנדרס בן 77 ובעוד עדיין לא ברור אם ירוצו או לא, המתמודד מולם יהיה הנשיא המכהן, טראמפ בן ה-72. שלושתם יכלו לקוות שמעיין הנעורים הקדום היה עדיין בשימוש. קמפיין הגיל השלישי.
על כל פנים, בצד הדמוקרטי, המפלגה הלכה שמאלה לנתיבים רחוקים ותנועות פרוגרסיביות וסוציאליסטיות הן הדבר החם שם כיום. וורן וסנדרס היו מובילי הטרנד כבר ב-2016, וברגע שהילרי קלינטון (המרכזית, ניצית ומחוברת להון-שלטון) הפסידה, השטח והצעירים נהו אחרי שניהם.
סנדרס, יהודי במוצאו, הוא השם המוכר מביניהם. קמפיין 2016 הפך אותו למוכר, חשוף, בולט יותר בציבוריות האמריקאית. מכיוון שכולם מניחים שהוא יתמודד שוב, אמירותיו, נאומיו ורעיונותיו מקבלים כיום כיסוי תקשורתי מוגבר. לא כך היה הדבר ב-2015-2016, עת התעלמו מקיומו. הקמפיין הקודם של סאנדרס היה על נושאים כלכליים, יחסי עבודה, גישה סוציאליסטית מובהקת, לימודי חינם לכל, הבטחות לביטוח בריאות מורחב, ניהול קמפיין ללא תרומות מתאגידים והכרזה על רפורמה כוללת בנושא הון-שלטון-מימון בחירות.
לפני כמה ימים כתב סנדרס טור לעיתון הבריטי הגארדיאן במה שנראה בעיני כבחירת נושא גלובלי-יחסי חוץ לקראת המערכה הבאה. כך הוא כתב: ״בימים של התפוצצות עושר וטכנולוגיה, יש בידינו פוטנציאל לחיים הגונים ושל כבוד לכל בני האדם. תפקידנו הוא לטפח אנושות משותפת ולעשות כל דבר שביכולתנו כדי להתנגד לכוחות חסרי אחריות בין אם הם ממשלתיים או תאגידיים- המנסים לזרוע פילוג והסתה הדדית״.
סנדרס ממשיך ומדבר על משטרים, השונים אחד מהשני בכל מיני היבטים, אך לכולם אלמנטים משותפים כאלה: ״עוינות כלפי נורמות דמוקרטיות, שנאת העיתונות החופשית, העדר סובלנות למיעוטים אתניים ודתיים ותפיסה על פיה הממשלה צריכה להיטיב עם עצמה פיננסית למען אינטרסים צרים. המנהיגים של משטרים אלה מחוברים זה לזה באמצעות רשת של מיליארדרים-אוליגרכים הרואים בעולם כחצר המשחקים שלהם״, כתב סנדרס.
סנדרס, של שלהי 2018 , שנה פלוס לפני 2020 מתעדף את מסרי הקמפיין הבא ואומר שטראמפ אינו הראשון בתופעת המנהיגות הזו, אלא חלק מגל השוטף מדינות רבות כולל ישראל. ״יש דמגוגים בכל העולם״, הוא כותב. ״המנצלים פחדים של אנשים, דעות קדומות ומירמור כדי לבסס כוח. קשה להאמין שממשלתו של נתניהו הייתה מעבירה את חוק יסוד הלאום, אשר הכניס לספר החוקים את מי שאינם יהודים כאזרחים סוג ב׳ מבלי תמיכת טראמפ בו (בנתניהו)״.
בטור מונה סנדרס את ישראל בסמיכות עם הונגריה, ערב הסעודית, רוסיה, סין וכמובן ארה״ב, מדינות שבהן השליטים מכתיבים תהליכים המאחדים את האינטרסים האישיים והכלכלים של המנהיג עם האינטרסים של המדינה. אין יותר הפרדת האישיות/המנהיג מן המדינה. ׳המדינה זה אני׳, גרסת האוליגרכיה ותאגידי הענק.
״הם (המנהיגים) נמצאים בקשר הדוק זה עם זה, חולקים שיטות, תנועות ימין ואפילו לעיתים מממנים אותם אנשים זהים. משפחת מרסר הפעילו את קיימברידג׳ אנליטיקה, תמכו בטראמפ ובחדשות-ברייטברייט הפעילים בארה״ב, אירופה וישראל למען מטרות דומות: אנטי-מהגרים, אנטי-מוסלמים. התורם הרפובליקני המוביל, שלדון אדלסון, תורם בנדיבות למטרות ימין בישראל ובארה״ב, מקדם בכל מקום אג׳נדה של אי-סובלנות ואי-ליברליזם״. כך, כתב סנדרס על הרשת הימנית-הונית-אנטי-ליברלית החובקת את העולם בין וושינגטון, בודפסט, ירושלים ומוסקבה.
את הטור מסיים סנדרס בהצעה לכינון תנועה פרוגרסיבית בינלאומית, שתשתף פעולה בין אנשים ממדינות שונות כדי להתמודד עם ״חוסר השוויון הגלובלי בחלוקת העושר ובאחזקת כוח פוליטי״.
המחשבה על הטור של סנדרס הנה כי מדובר בהבניית תוכן יחסי החוץ שהוא יטיף להם במהלך הקמפיין הבא. אם טראמפ רץ ב-2016 (וכיום) על America First וניסה לטפח אג׳נדה בה מנהיג העולם החופשי רואה את ארצו כנבדלת, הדואגת לעצמה לפני כולם - סנדרס מרכיב חזון סותר: מצד אחד, הוא מצביע על השקר. הפירסטיזם של טראמפ אינו התבודדות והתכנסות, כי אם רישות גלובלי של עשירים הדואגים לאינטרסים הכלכליים של החזקים. מצד שני, הוא מצביע על תמת יחסי החוץ החדשה שלו, גלובליזם משולב בסולידריות בינלאומית.
בירושלים לא העמיקו בדבריו של סנדרס, יש להניח. הגישה הרווחת בצמרת הישראלית כיום היא עצימת עיניים מוחלטת לצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית האמריקאית. טראמפ לבטח ינצח ב-2020 לעוד ארבע שנים ויהיה הנשיא עד 2024. זה בהחלט סביר לחשוב כך, אם מתבוננים על ההיסטוריה של מערכות הבחירות. לרוב זה הולך לפי ה-8:8, שמונה שנים לדמוקרטים, שמונה שנים לרפובליקנים וחוזר חלילה. הנשיא בוש האב וג׳ימי קרטר הם החריגים, לא הכלל. סנדרס עשוי להיות פרסונה שתישכח במורד הזיכרון ויחד עם זאת, המפלגה הדמוקרטית לא הולכת לשום מקום, והאוירה הפרוגריסיבית תהיה איתם ואיתנו לעוד שנים רבות.