שרת המשפטים איילת שקד / צילום: שלומי יוסף
עו"ד גיל ברינגר הוא יועצה המוכשר של שרת המשפטים איילת שקד ומי שאחראי לחלק חשוב מגיבוש המסד התיאורטי שאמור לספק הצדקה לפעולות ששקד מבצעת כשרת משפטים. ברינגר חתום לצדה של שקד על המאמר "מסילות על המשילות" שפורסם בכתב-העת "השילוח". באותו מאמר פרשה שקד את חזונה לפיו יש לרסן את כוחו של בית המשפט העליון ולפעול באמצעות חקיקה לחיזוק מעמדה היהודי של המדינה.
לאחרונה, פרסם ברינגר מאמר מעניין נוסף ב"השילוח". גם הפעם מדובר במאמר שנועד להעניק מסד תיאורטי מנומק למהלכים שעושה שקד בימים אלה - במקרה הזה בהצעת החוק שלה שנועדה לצמצם את עצמאות היועצים המשפטיים. לפי הצעת שקד, במקום מינוי באמצעות מכרז, שבו לשר אין יכולת להשפיע על זהות הזוכה, ייבחרו המועמדים על ידי ועדת איתור תוך הסכמה בין השר הרלוונטי לבין היועץ המשפטי לממשלה.
בתמצית, במאמרו החדש ברינגר טוען כי התפיסה המקורית ביחס לתפקידו של היועץ משפטי לממשלה בארץ הייתה שהוא צריך לשמש עורך דינה של הממשלה ולאפשר לה לקדם את מדיניותה. לטענת ברינגר, לאורך השנים סטו היועצים המשפטיים מהאתוס הזה, ובמסווה של שמירה על האינטרס הציבורי התפתח במערך הייעוץ המשפטי אתוס של בלימת הממשלה הנבחרת, וצמח "מן האין" מיתוס של "שומרי סף".
סמכויות היועמ"ש - ויכוח עתיק יומין
מעבר לעובדה שעמדתו של ברינגר בעייתית, הוא חוטא במאמרו בחטא אחד בסיסי - המאמר מרדד את העובדה ההיסטורית שהוויכוח על היקף סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, היה כאן כמעט מימי ראשית המדינה. בניגוד לתזה שמציג ברינגר, ההתייחסות של היועמ"שים אל עצמם כאל שומרי סף לא צמחה מ"האין" ולא מדובר ב"מיתוס".
ברינגר מזכיר בפתיח למאמרו את ועדת אגרנט לבחינת סמכויות היועמ"ש, אבל הוא נמנע מלצלול פרטי המסקנות של אותה ועדה. ועדת אגרנט המדוברת הוקמה בשנת 1962 בעקבות מחלוקת חריפה שהתגלעה בין היועמ"ש גדעון האוזנר לשר המשפטים דב יוסף באשר לחלוקת הסמכויות ביניהם. בביוגרפיה של אגרנט שכתבה פנינה להב, מתוארות עבודתו ומחשבותיו של אגרנט סביב אותו נושא: "עיקר העיקרים בטיעונו של אגרנט היה הצורך לנטרל את האפשרות ששיקולים פוליטיים העוטים כסות של טובת הציבור ישפיעו על אכיפת החוק".
בהמשך הספר נכתב: "דוח אגרנט כונן מצב שבו למערכת אכיפת החוק וליועץ המשפטי העומד בראשה אוטונומיה מפני הכנסת, הממשלה ושר המשפטים. לממשלה נותרו שתי תרופות (כשמתגלע ויכוח חריף בינה לבין היועמ"ש - ח"מ) פיטורים או נטילת סמכויות, ולכנסת נותרה התרופה של הצבעת אי-אמון. כל השלוש היו תרופות קשות במיוחד שברגיל יש להימנע מהן... העיתונות פירשה את הדוח, לא בלי הצדקה, כניצחון מוחץ ליועץ המשפטי. הממשלה עמדה המומה".
אחד היועמ"שים לשעבר שברינגר תוקף במאמרו הוא יצחק זמיר. ברינגר מאשים את זמיר שהוא מהראשונים שאחראים לאותו "מיתוס" חסר ביסוס ש"הלקוח האמיתי של היועמ"ש הוא הציבור". "זמיר של 1986 היה הראשון, אך ממש לא האחרון, לשאת לשווא את שמה של ועדת אגרנט ואת שם מסקנותיה", כותב ברינגר.
גם כאן הוא מתעלם מכך שאגרנט הדגיש באותו דוח מ-1962 כי "במקום שבו קיימים חילוקי דעות בין היועץ המשפטי לממשלה לבין שר המשפטים או בינו לבין הממשלה, חייב הוא להחליט כיצד לנהוג במקרה הקונקרטי, כפי שמכתיבים לו הבנתו ומצפונו".
שנים מאוחר יותר בפסק דינו ב'בג"ץ פנחסי', קבע נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק כי העמדה שהציג היועמ"ש בפני בית המשפט, אף שהייתה מנוגדת לעמדתו של ראש הממשלה יצחק רבין, היא ‘עמדת ראש הממשלה האמיתית'. זאת לדברי ברק, מכיוון ש"היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת ... השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. ברק ציין כי מסורת זו גובשה בדוח אגרנט מ-1962.
ברינגר כותב במאמרו כי: "ברק הפך לחלוטין את מסקנות הוועדה, הציג היפוך זה כחלק מהמשפט הנוהג בישראל ופסק על פיו. ועדת אגרנט קבעה כי הממשלה איננה חייבת לקבל את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה - ואילו ברק פסק שהיא חייבת גם חייבת, ובכך ריסק את עצמאות הממשלה והכפיף אותה לחוות דעתו של היועץ". גם כאן, מעדיף ברינגר להתעלם מחלק מההיבטים של דוח אגרנט ולהתמקד רק בחלק המועדף עליו.
ברינגר רוצה פוליטיקאים ללא גבולות ומחסומים
האמת בנוגע לדוח אגרנט היא כנראה באמצע, ולא בצדו האחד של המתרס. בחלק מההיבטים בו ניתן היה לעשות שימוש לחיזוק התזה שמציג ברינגר, ובחלק מההיבטים לחיזוק התפיסה של ברק וזמיר. מה שבטוח זה שהתפיסה של יועצים משפטיים הרואים עצמם במחויבים לאינטרס הציבורי לפני שהם מחויבים לשרי הממשלה, לא נולדה מ"האין".
ברינגר לועג במאמרו לאופן שבו פעלו לאורך השנים יועצים המשפטיים לממשלה כיצחק זמיר או אהרן ברק, וכותב כי "תפקיד היועץ משפטי לממשלה לשמש עורך דינה של הממשלה, לא אורקל היושב ברחוב צלאח א-דין 29 בירושלים ומוסר לשריה חוות דעת מחייבות ישירות מפי האלים".
אבל מה שברינגר בעצם מבקש במאמרו זה שהיועצים המשפטיים יפסיקו להפריע ל"אלים האמיתיים", לחברי הממשלה, לעשות ככל העולה על רוחם גם אם המעשים הללו עלולים להיות מנוגדים לאינטרס הציבורי. ברינגר לא רוצה "שומר סף" ולא רוצה "יועץ משפטי לממשלה", הוא רוצה "יס-מן".