הנגנית שרה וויליס / צילום:Monika Rittershaus
כששומעים זאת לראשונה, זה אולי נשמע מפתיע, מנוגד לדימוי האלגנטי של התחום הזה: רוב המוזיקאים שפועלים בשדה המוזיקה הקלאסית, שישה מכל עשרה, מעידים כי סבלו מהטרדה מינית במהלך הקריירה שלהם. כך עולה מבדיקה שנערכה השנה בארה"ב. והאמת היא שעבור מי שמכיר מעט את התחום, הממצא הזה נשמע מעט פחות מדהים. מוזיקה קלאסית היא תעשייה אפופת מבני כוח, שמסודרת בהיררכיות מוקפדות ומשמרת מסורות ישנות. הסיטואציה הזו מותירה מוזיקאים ומוזיקאיות פגיעים במיוחד.
כיום כבר לא מדובר על אווירה כללית או על האשמות עמומות בעילום שם. גל ה-MeToo, שבימים אלה אפשר לציין שנה לעלייתו בארה"ב, שטף גם את המוזיקה הקלאסית. זה התחיל בדצמבר האחרון וברעש גדול, כשג'יימס לויין, המנצח האגדי של האופרה המטרופוליטנית בניו-יורק, פוטר אחרי שורת האשמות שניצל נערים לאורך שנים ארוכות.
חודש לאחר מכן, בינואר, פוטר שארל דיטואה מהתזמורת הפילהרמונית המלכותית בלונדון, אחרי ששש מוזיקאיות טענו כי תקף אותן מינית. במקביל, כל ההזמנות שלו להופעות בארה"ב בוטלו. ביולי, בסדרת חשיפות של הוושינגטון פוסט, נטען כי הכנר הראשון של תזמורת קליבלנד המהוללת, וויליאם פרוסל, תקף מינית לפחות שתי נגניות צעירות. פרוסל הושעה מהתזמורת ופוטר מהאקדמיה למוזיקה בקליבלנד (CIM).
באוגוסט פיטרה הקונצרטחבאו שבאמסטרדם, אחת התזמורות המובילות בעולם, את המנצח המוזיקלי המשותף שלה, דניאל גאטי - מהמנצחים הבולטים בתחום כיום. הפעם, אחרי שכמה זמרות שעבדו איתו העלו טענות שונות שנגעו להתנהגות מינית לא הולמת מצדו. אחת מהן, אלישה ברנצ'ה, סיפרה כי גאטי הציע לה סשן פרטי, אך ברגע שהגיע לחדר ההלבשה שלה, "הידיים שלו מצאו עצמן על הישבן שלי והלשון שלו במורד גרוני". אחרי שפורסמו ההאשמות, פנו להנהלת התזמורת כמה נגניות של הקונצרטחבאו והעידו על התנהגות לא נאותה מצדו כלפיהן. גאטי הכחיש בתחילה את הכול, אך אחרי שפוטר הוא התנצל בפומבי בפני "כל הנשים שפגשתי בחיי".
החודש הודיעה התזמורת של קליבלנד כי היא משעה גם את נגן הטרומבון הראשי שלה, מאסימו לה רוסה, על רקע סדרת האשמות קשה שנוגעת למעשים שביצע בתלמידותיו. זמן קצר אחר כך הודיעה התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק על כוונתה לפטר את האבובן הראשון ליאנג וונג ואת החצוצרן השני מאת'יו מאקי בשל "התנהגות לא נאותה". באותו הזמן הגישה האבובנית הראשונה של הסימפונית של בולטימור תביעה נגד הכנר הראשון כי הטריד אותה בשיטתיות במשך 13 שנה ונגד התזמורת ש"ידעה, לא עשתה דבר ותרמה לסביבת עבודה רעילה".
ואל תחשבו שמדובר רק במה שקורה מעבר לים. בתזמורת הפילהרמונית הישראלית עדיין יושב נגן בכיר שהטריד לכאורה קולגות, אף שוועדה בראשות השופטת בדימוס אורנית אגסי המליצה לפטרו בכפוף לשימוע, ודירקטוריון התזמורת קיבל את ההמלצה. יו"ר הדירקטוריון וחברי ההנהלה החליטו להפוך את ההחלטה, והוא נותר בתזמורת לצד הנשים שהתלוננו שפגע בהן.
מהפילהרמונית נמסר בהתייחס למקרה כי "לאחר בדיקה שבוצעה על-ידי השופטת בדימוס פתחה התזמורת בהליך על-פי המלצתה, שכלל שימוע. בעקבות ההליך החליט דירקטוריון התזמורת לנקוט כלפי הנגן מספר צעדים חמורים, בהם תקופת השעיה של כשנה והרחקתו לצמיתות מארגון הנגנים ומכל תפקיד שיש בו יחסי מרות". עוד נמסר כי בתזמורת מתייחסים לסוגיה "בחומרה רבה" וכי "רק לאחרונה הסתיים סבב סדנאות מקיף לכל עובדיה, שהועבר על- ידי מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית".
גם בארה"ב, שם כאמור בכל זאת יש בכירים שהושעו ושילמו במשרתם, המציאות מורכבת ומטרידה בהרבה. כך, למשל, בקרב המנויים והתורמים של תזמורת קליבלנד, רבים סולחים לפרוסל, אותו כנר שמעשיו נחשפו בוושינגטון פוסט. הם אומרים שאחרי הכול, כולנו אנשים בוגרים וצריך לסלוח לו ולהחזיר אותו כי הוא כזה מוכשר, מספרת ל-G תורמת ותיקה בעצמה לתזמורת.
במקרה אחר, כשאנדריס נלסונס, המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של בוסטון ואחד מהמנצחים המובילים בעולם, נשאל אם קיימת בעיה של הטרדות מיניות בתחום, הוא לא נרתע מלענות בפשטות "לא", ובהמשך הסביר איך היא דווקא מרוממת את הנפש, ויכולה לעזור לפתור חלק מהבעיות של העולם הגשמי.
ההערה הייתה כל-כך מנותקת, שהתקבלה בעיקר בתמיהה. זמרת הסופרן אריאדנה גרייף, שמופיעה בבתי אופרה ברחבי ארה"ב, מכירה את הסיטואציות האלו מקרוב מדי. "לפני כמה שנים, חדר גדוש גברים לעג לי כשדיברתי על קולגה שהטריד מינית", היא מספרת ל-G. "כשביקשתי שאותו קולגה לא יועסק שוב, הסבירו לי שמדובר בבקשה בלתי אפשרית: הוא גויס לאחר חיפוש מדוקדק ונרחב ולוותר עליו זה פשוט קשה מדי".
ולא מדובר רק באותו קולגה. "בהחלט פנו אליי גברים בעמדה של כוח", אומרת גרייף. "תורמים בנסיעה במונית או במועדון, המנהל המוזיקלי בבר, המפיק במסעדה, הבריטון בחדר ההלבשה והמנצח במסיבה. וכמובן, יש תמיד את היד הזו מאחורה כשאת לובשת חולצה עם גב חשוף, ש'עוזרת' לך לעבור בדלת או לרדת מהבמה".
דילגו על המאה ה-20
עשרות אלפי אנשים, חלקם צעירים אבל רובם מבוגרים, מגיעים בכל שנה לפסטיבל טנגלווד במדינת מסצ'וסטס, צובאים על כרי הדשא הרחבים, פורסים כיסאות ושמיכות פיקניק ולוקחים חלק בחגיגת הקונצרטים השנתית. בדרכם לחגיגה הם עוברים דרך מרכז המבקרים, שהשנה הוקדש לתערוכת צילומים שחוגגת את יום הולדתו המאה של המלחין-מנצח ואגדת סיפור הפרברים, ליאונרד ברנשטיין. תמונה אחת קטנה מ-1948 שהוצבה בה היא סמלית במיוחד: ברנשטיין, ששימש מנטור למנצחים צעירים, מוקף בתלמידים, כשלצידו שתי מנצחות ומסביבן 30 גברים. שבעים שנה קדימה, ונשים מנצחות הן עדיין בגדר תופעה נדירה.
בפילהרמונית הישראלית, למשל, לא הזמינו אפילו מנצחת אחת להופיע בקונצרט מנויים בשלוש השנים האחרונות. וגם בעולם, המצב אינו משופר בהרבה. בכל אירופה יש כעת רק מנהלת מוזיקלית אחת משמעותית: סוזנה מלכי שמונתה ב-2016 לתפקיד בפילהרמונית של הלסינקי - תזמורת טובה, אבל לא מהמובילות בעולם. בארה"ב, מתוך 103 תזמורות, רק ב-12 יש נשים מנצחות, ורק אחת מהן, מרין אלסופ, משמשת מנהלת מוזיקלית בתזמורת גדולה ומובילה. למעשה, אם מבודדים את הנתון לצמרת של הענף הזה, הרי שנשים מנצחות מהוות כיום 3.3% בלבד ממנו.
למספרים המדכדכים הללו יש היסטוריה ארוכה. במשך מאות שנים, נשים הודרו מהתחום וצעדיהן הוצרו שוב ושוב. כשהן רצו להתמחות בכלי נגינה ברמה הגבוהה, ביטלו אותן. הסבירו שאין להן את היכולות הפיזיות והסיבולת הנדרשת כדי לנגן או לעמוד לאורך זמן על פודיום. לא התייחסו ברצינות ליכולות ההלחנה שלהן. מסגרו אותן כיצורים מיניים שיסיחו את דעתם של הנגנים הגברים.
מוזיקה קלאסית קשורה להערצת המסורת והיא מונעת כולה מפילנתרופיה. האנשים שנותנים את עיקר הכסף בתחום הם באופן לא מפתיע בעיקר מבוגרים, בעיקר גברים ובעיקר לבנים. זה לפחות חלק מההסבר לכך שלפעמים נראה כאילו התחום כולו דילג על המאה ה-20 והתמורות שהביאה עמה.
ב-1982, כשנגנית הקלרינט סבינה מאייר התקבלה לפילהרמונית של ברלין, התזמורת הנחשבת בעולם, היא הייתה לאישה הראשונה אי-פעם שקיבלה תפקיד ראשי מוביל בסקציה (קבוצת כלים בתזמורת) והאישה השנייה אי-פעם שבכלל התקבלה לתזמורת. אחרי תקופת מבחן של תשעה חודשים, החליטו חברי התזמורת - ברוב של 73 מול 4 - להדיח את מאייר. לטענת המאסטרו שבחר אותה, הרברט פון קאראיין, ההחלטה התקבלה משום שהייתה אישה. 20 שנה יעברו עד שעוד אישה תצליח שוב לנפץ את תקרת הזכוכית של התזמורת הברלינאית.
בתזמורת הפילהרמונית של וינה החלו לקבל נשים רק ב-1997, וגם זה רק כשלמנהליה לא נותרה ברירה, לאחר שהמדינה איימה לעצור את התקציב שמוזרם לה. האישה הראשונה התיישבה על כיסא באולם הקונצרטים המוזהב בבירת אוסטריה, המיוזיקפראיין, רק ב-2002, וגם היום נשים מהוות פחות מ-2% מהמוזיקאים בתזמורת.
בפילהרמונית של ברלין, נשים החלו להשתלב 15 שנה קודם, עוד ב-1982, אבל שיעורן עדיין נמוך ועומד כיום על 15%. בארה"ב, שבה מאז שנות ה-60 הנוהג הוא לקיים אודישנים מאחורי מסך כך שהבוחנים לא מודעים לזהות המגדרית של הנגן, שיעור הנשים גבוה בהרבה ועומד על 35% בממוצע. אצלנו, בפילהרמונית הישראלית, שיעור הנשים עומד על 20%, והשילוב דווקא מתנהל על מי מנוחות.
מהפילהרמונית נמסר בתגובה לכך כי "ישנו מספר רב של נגניות, מתוכן גם נגניות ראשונות, ומדי עונה מגיעות סולניות אורחות רבות להופיע עם התזמורת. בנוסף, ישנו רוב נשי בתפקידים ניהוליים בתזמורת והקפדה על תנאי שכר והעסקה שווים בין הנגניות והנגנים. ב-2017 התזמורת שיתפה פעולה עם שתי מנצחות ישראליות ובעונה הקרובה תוביל המנצחת מרין אולסופ את הפסטיבל לציון 100 שנה להולדתו של ליאונרד ברנשטיין".
נפגעות בלי שהן יודעות על כך
שרה וויליס היא נגנית קרן יער שהתקבלה לפילהרמונית של ברלין ב-2001 והייתה הראשונה (ובינתיים גם היחידה) להצטרף לסקציית כלי הנשיפה ממתכת בתזמורת. "אמרו לי שהקרן היא לבנים", היא מספרת ל-G, "אבל זה רק גרם לי לרצות עוד יותר לנגן עליה. זה היה נחשב לכלי גברי בגלל המחשבה שישנה מגבלה פיזית: שלנשים אין ריאות מספיק חזקות, שהכלי כבד, ובכלל - לפעמים זה לא מרגיש מאוד נשי לנשוף בעוצמה לתוכו. אבל זה משתנה. אין סיבה שנשים לא ינגנו טוב כמו גברים. היום בתי ספר למוזיקה מלאים בנשפניות של כלי מתכת וזה משמח אותי מאוד".
וויליס היא הדבר הכי קרוב שיש לכוכבת רוק בעולם המוזיקה הקלאסית. מחוץ לאולמות הקונצרטים מחכים לה מעריצים ומעריצות, צעירים ומבוגרים, שרוצים להיות כמוה והגיעו לקונצרט כי ראו אותה בעבר או כי הם עוקבים אחריה ברשתות החברתיות. "הכוח של האינטרנט מדהים. זה לא מספיק לנגן מוזיקה, קהלים צריכים לדעת איך דברים עובדים", היא מספרת על הפלטפורמה הדיגיטלית של התזמורת שאותה היא מובילה.
בכלל, וויליס, שגם הפכה למנחה מבוקשת, הביאה עמה משב רוח מרענן במיוחד. היא עצמה חשה שחסמים מגדריים או תרבותיים מעולם לא היו רלוונטיים עבורה. "למדתי בגיל צעיר שאני צריכה להיות קשוחה כדי להצליח בתחום ומעולם לא חשתי מופלית, אבל אני מכירה נגניות שכן חשו כך. אותי אישית יותר הדאיגה העובדה שאני מגיעה מחינוך מוזיקלי בריטי ונבחנת לתזמורת עם צליל גרמני, מאשר עובדת היותי אישה".
"ייתכן שיש הבדל בין נשים וגברים מבצעים משום שיש הבדל בין גברים ונשים, אבל אני לא חושבת שההבדלים האלה מונעים מנשים להגיע לרמה גבוהה", אומרת כנרית מובילה בתזמורת נחשבת בארה"ב. ואכן, שוב ושוב מתברר שהבעיה היא באמת לא עם המוזיקאיות עצמן, אלא בצמתים המרכזיים ובנקודות ההכרעה. שם, בחדרי-חדרים, הן נפגעות בלי שהן עצמן יודעות על כך.
קחו למשל את שאלת פערי השכר. ביולי האחרון זכינו סוף-סוף להצצה קטנה לסוגיה הזאת לאחר שהחלילנית הראשית של התזמורת הסימפונית של בוסטון, אליזבת רואו, הגישה כתב תביעה ראשון מסוגו נגד התזמורת. מהתביעה עולה כי זה עשור, רואו מקבלת שכר נמוך משמעותית משכנה לסקציה - נגן האבוב הראשון. השניים מחזיקים בתפקידים בכירים, תובעניים בדיוק באותו האופן, ולמרות זאת רואו מקבלת רק 75% משכרו של האבובן. רואו גם משתכרת פחות מנגן הוויולה המוביל, מנגני החצוצרה וקרן היער הראשונים, ואפילו מנגן הטימפני (תוף דו*ד). כולם, למקרה שתהיתם, גברים.
לאפליית הנשים בתחום יש עוד פנים רבות. גם היצירות שמבצעות כיום התזמורות המובילות בעולם נכתבו כמעט כולן על-ידי גברים. לפי מחקר של Bachtrack, מתוך מאה המלחינים של יצירות עכשוויות שבוצעו בעולם בשנה החולפת, רק שלוש היו נשים. וגם בפילהרמונית הישראלית לא הצליחו למצוא בשנים האחרונות אף יצירה אחת של מלחינה שהיא מספיק טובה כדי להיכנס לתוכנית המנויים.
"זה עצוב", פוסקת שולמית רן, אולי המלחינה הישראלית המעוטרת מכולן שהייתה האישה השנייה אי-פעם לזכות בפרס הפוליצר. "אני גדלתי בבית שתמיד עודדו בו ותמכו, והחוויה שלי הייתה שהכול תלוי בי. בהתמדה שלי, בעבודה שלי, בהתמודדות שלי, ואני זוקפת את זה גם לזכות הסביבה והתקופה שבה גדלתי. נכון שגם אז לא היו הרבה מלחינות, אבל לא הייתי היחידה. המלחינה הראשונה לזכות בפרס פוליצר הייתה אלן טאפה צוויליך ב-1983, אחרי כמה וכמה שנים אני זכיתי, ובהמשך, בכל כמה שנים זכתה עוד מלחינה".
רן, ששימשה שנים רבות מלחינת הבית בתזמורת הסימפונית של שיקגו ויצירותיה בוצעו בכל העולם, סבורה שהגדלת היצירות המבוצעות שהולחנו על-ידי נשים אינה כרוכה בהורדת רף האיכות. "לא רציתי שמוזיקה של נשים תיכנס לגטו", היא מסבירה מדוע כשהייתה אחראית לבנות תוכניות מוזיקליות, היא בחרה שלא לבנות תוכניות שכל תכליתן קידום מלחינות. "על בטהובן לא אומרים שהוא מלחין גבר ואני לא רציתי לבנות תוכניות של נשים. אבל מי שהיה עובר על הרפרטואר, היה מגלה המון מוזיקה שנכתבה על-ידי נשים. הסיבה שבחרתי ביצירות האלה היא כי זו מוזיקה מעולה וזו הסיבה היחידה לשבץ יצירה בתוכנית. לא קשה למצוא חומר מצוין".
יחד עם זאת, יש בארץ מי שחושב אחרת. אלונה אפשטיין שימשה במשך חמש שנים יו"ר פורום שמטרתו להביא לביצוע יצירות שנכתבו על-ידי מלחינות, והובילה את פסטיבל Vox שמוקדש לביצוע יצירות של מלחינות. היא מאמינה שפורומים מסוג זה מייצרים פלטפורמה לנטוורקינג ועוזרים למלחינות להישמע. "התחדדה אצלנו המודעות שאנחנו לא מבוצעות. זה שוק קטן ולכולם קשה. בפורום אנחנו מעודדות אחת את השנייה לגשת לתחרויות, לתת לעצמנו מסגרת".
אפשטיין, שיצירות שלה בוצעו במדינות כמו גרמניה, יפן, סין וארה"ב, גם זכתה בשני פרסי אקו"ם. "כשזכיתי, ידיד התקשר לאחל מזל טוב ואמר לי 'זה טוב שנותנים פרסים לנשים צעירות ויפות'. כשאמרתי לו שזה בעילום שם, הוא אמר לי 'את באמת מאמינה בזה?'".
כמו רן, גם אפשטיין מאמינה שהבעיה העיקרית נעוצה בנטייה של המנהלים המוזיקליים לבנות תוכנית שנתית לא חדשנית, אבל היא מזכירה גם תפיסות בעייתיות שקיימות בתחום. "יש מאפיינים מוזיקליים שנחשבים נשיים, ויש כאלו שנחשבים גבריים, אבל גברים יכולים לכתוב מוזיקה נשית וגברית, ונשים יכולות לכתוב מוזיקה נשית וגברית".
כלואות במשבצת של מגדר
התחושה הכללית היא שתחום המוזיקה הקלאסית נותר מאחור. כיום יש יותר מנכ"ליות, אלופות בצבא, טייסות קרב, נשיאות וראשי מדינות מאשר מנצחות מובילות בתזמורות. וגם כאשר הן כבר רושמות הצלחות, הנשים בתחום עדיין כלואות בתוך משבצות של מגדר במקום של מקצוענות.
המנצחים המובילים, שיושבים בקצה פירמידת הכוח של העולם הקלאסי, מרוויחים משכורות עתק, ממלאים את כל כיסאות השיפוט של תחרויות, בוחרים את האסיסטנטים, ממליצים על ממלאי מקום ובוחרים את המשתתפים בכיתות אמן. ואם זה לא מספיק, נדמה שאחת לכמה חודשים הם משחררים אמרות מקוממות על מנצחות ופוגעים בסיכויי הצלחתן. הם מעצבים תודעה מיושנת ומטעה, גם אם לא תמיד במכוון.
הדוגמאות, למרבה הצער, הן רבות. וסילי פטרנקו, מנצח רוסי שמוביל תזמורות בליברפול ואוסלו, וגם אחד האורחים הקבועים של הפילהרמונית הישראלית, אמר בראיון כי "ילדה צעירה על הפודיום יכולה לגרום למחשבות לנדוד לדברים אחרים", והוסיף כי "מוזיקאים מגיבים טוב יותר כשיש מולם גבר". מאוחר יותר, בעקבות גל ביקורות וקריאות לפטרו, הוא טען כי התכוון לומר שזה המצב ברוסיה. זמן לא רב אחר כך, יורמה פאנולה, מנצח פיני ואחד הפדגוגים המפורסמים בניצוח, אמר בראיון לטלוויזיה המקומית שהוא אינו שמח על כניסתן של נשים לתחום: "זה מקצוע מצומצם גם כך, יש די והותר גברים". הוא כן הסכים להחרגת הקביעה כתלות ברפרטואר. לדבריו, מנצחות יכולות לנצח על יצירות "נשיות" של דיבוסי או ראוול, אולם סטרווינסקי וברוקנר הם מחוץ לתחום. "זה לחלוטין עניין ביולוגי", קבע.
בנובמבר אמר מריס יאנסונס, מי שמוביל במשותף את הקונצרטחבאו המפורסמת: "אני לא נגד נשים מנצחות, זה יהיה ממש לא בסדר. אני מבין שהעולם משתנה והיום אין מקצוע שיכול להיות סגור בפני מגדר... אבל בשבילי, לראות נשים על הפודיום... ובכן, זה לא כוס התה שלי".
גם יאנסונס פרסם בהמשך סוג של התנצלות. "אני בא מדור שבו המקצוע שמור כמעט אך ורק לגברים", אמר, "גם היום הרבה יותר גברים מנשים בוחרים במסלול המקצועי הזה, אבל זו הייתה אמירה לא דיפלומטית ומיותרת מצדי". מנצחות, אגב, דווקא אינן מיעוט כה מצומצם בתחום, ויותר נתפסות ככאלו, גם על-ידי מוזיקאיות מובילות בתחום. "לנגן עבור מנצחת עדיין מרגיש מעט שונה", אומרת וויליס. "זה נהדר כשזה קורה, אבל אנחנו עדיין פשוט לא רגילים לזה".
כשאני שואלת למה צריך להתרגל, התשובה חוזרת על עצמה: "זה אחר", בליווי התוספת "יש מנצחות נהדרות, אבל אין עדיין כל-כך הרבה מהן".
וויליס לא לבד. משהו בהופעה של מנצחות מוציא מרבים התייחסויות ויזואליות שעוסקות בגודל שלהן לעומת גברים, בעוצמתן הפיזית וביכולת לבטא באמצעות ממדיהן "הזעירים" ו"העדינים" מוזיקה עוצמתית. "יש כל-כך הרבה הבדלים, חלקם עדינים וחלקם גסים, בין קריירה של נשים לזו של גברים במוזיקה הקלאסית", אומרת זמרת הסופרן גרייף. "כמו במקצועות אחרים, תפיסת הגיל מאוד שונה. נשים סולניות, זמרות אופרה ונגניות מפסיקות להיחשב כצעירות ומרגשות בגיל צעיר הרבה יותר, כשמנגד, נשים מנצחות ומלחינות צריכות להמתין הרבה יותר זמן כדי לצבור את הכבוד שנלווה לגיל ולניסיון. גברים, לעומת זאת, יכולים למלא את כל התפקידים, לא משנה מה גילם".
ובכל זאת, זו הייתה שנה מיוחדת לנשים מנצחות. קרינה קאנלאקיס, מנצחת צעירה מניו-יורק, התמנתה למנהלת המוזיקלית של תזמורת הרדיו הפילהרמונית של הולנד. באופרה של דאלאס הקימו קרן לעידוד נשים מנצחות, וכך עשו גם באופרה המלכותית הבריטית. לסוזנה מלכי האריכו את המינוי ומרין אלסופ הייתה לאישה הראשונה אי פעם לקבל מינוי לתזמורת מובילה בווינה - מעוז האולטרה שמרנות.
ועדיין, העובדה שיש חסך כה גדול במנצחות, ושהתוכניות המוזיקליות הן כל-כך הומוגניות, ממשיכה להזכיר שמשהו לא תקין בממלכה הקלאסית. ב-2013, כשאלסופ שברה עוד תקרת זכוכית והייתה לאישה הראשונה לנצח על ערב סיום הפרומס - גאלה מפוארת בת 140 שנה שמושכת אליה אמנים וקהל מכל הסוגים ולעיתים ממש מזכירה מופע רוק - היא אמרה בנאום המסורתי שנשאה לפני הקונצרט: "זה כבוד עבורי לשאת את תואר האישה הראשונה, אבל אני המומה מכך שב-2013 זה עדיין מחסום שצריך לשבור אותו".
שנה למאבק MeToo | האירועים הבולטים
(5/10/17) הניו-יורק טיימס מפרסם עדויות של 12 נשים שלפיהן המפיק הבכיר הארווי ווינסטיין הטריד אותן מינית. הפרסום, שאליו מצטרף בהמשך פרסום בניו-יורקר, מוביל לגל של עשרות רבות של נשים שמגישות תלונות נגד ווינסטיין, אחד האנשים החזקים בהוליווד. במאי 2018 הוגש נגד ווינסטיין כתב אישום על אונס ועל מעשים אחרים והוא ממתין כעת למשפט
(15/10) השחקנית אליסה מילאנו מעלה ציוץ לטוויטר שבו היא כותבת: "אם גם אתן הוטרדתן או הותקפתן מינית, הגיבו לציוץ הזה וכתבו MeToo#". לפי נתון שפרסמה פייסבוק בהמשך בתוך 24 שעות הועלו לרשת החברתית 4.7 מיליון פוסטים עם ההאשטאג הזה.
(2/11) אושרת קוטלר, אשת חדשות ערוץ עשר, חושפת בשידור כי לפני 25 שנה קיבלה הצעה מגונה מנשיא קשת אלכס גלעדי, וכעבור ימים ספורים מצטרפת אליה גם העיתונאית נרי ליבנה. גלעדי פורש ("זמנית") מתפקידו בקשת, ובהמשך מגיש תביעת לשון הרע נגד קוטלר וליבנה שעדיין מתבררת
(7/11) לאחר ששדר הרדיו גבי גזית מזלזל בגל ה-MeToo, כותבת דנה ויס, אשת חברת "החדשות", פוסט בפייסבוק שבו היא טוענת כי גזית עצמו הטריד אותה לפני 15 שנה. בהמשך מצטרפות אליה נשים נוספות וגזית מושעה מתוכנית הרדיו שלו
(9/11) חמש נשים מאשימות את הקומיקאי לואי סי קיי בהטרדות מיניות ובהתנהגות לא הולמת. הקומיקאי מודה כי התנהג בצורה לא הולמת וכמה גופי תקשורת כמו רשת FX נטפליקס ו-HBO מודיעות על השעיית העבודה איתו
(21/11) הוושינגטון פוסט חושף כי העיתונאי ומגיש הטלוויזיה הוותיק צ'ארלי רוז הטריד מינית לאורך השנים שמונה נשים. רוז מפוטר מתפקידיו ב-CBS וב-PBS
(6/12) המגזין טיים בוחר לתואר אנשי השנה את "שוברות השתיקה", נשים שאזרו אומץ והתלוננו על הטרדות שעברו, ומעניק דחיפה והכרה נוספת לתנועת ה-MeToo
(1/1/18) קבוצה של יותר מאלף נשים בתחומי הבידור מכריזה על הקמת תנועת time's up, ששמה לה למטרה להילחם בתקיפות מיניות, בהטרדות ובחוסר השוויון במקומות העבודה
(7/1) השמלות השחורות שולטות בטקס גלובוס הזהב כאות הזדהות עם קמפיין ה-MeToo. מנחת הטלוויזיה הפופולרית אופרה ווינפרי נושאת נאום בטקס שבו היא מביעה תמיכה במאבק
(24/5) תחקיר של ה-CNN מעלה כי שמונה נשים מאשימות את השחקן הוותיק מורגן פרימן בהטרדות מיניות. בעקבות התחקיר פרימן מפרסם התנצלות
(6/8) הניו-יורקר מפרסם כי מנכ"ל CBS, לסלי מונבס, אחד האנשים החזקים בתחום הטלוויזיה בארה"ב, הטריד שש נשים. מונבס אמור תחילה לפרוש ללא קשר ישיר לטענות שעלו נגדו ולקבל פיצויי עתק של יותר מ-100 מילון דולר, אך בספטמבר נחשפות שש מתלוננות נוספות והוא עוזב את תפקידו ללא פיצוי. רעייתו, ג'ולי צ'ן, שמגישה אף היא תוכנית ב-CBS, מודיעה על עזיבת התוכנית. ימים ספורים לאחר מכן גם ג'ף פייגר, המפיק הוותיק של תוכנית התחקירים היוקרתית "60 דקות" שגם היא משודרת ב-CBS, עוזב את תפקידו על רקע האשמות בהטרדות מיניות
(20/8) השחקנית אסיה ארג'נטו, שהייתה ממובילות מאבק MeToo, מואשמת על-ידי השחקן ג'ימי בנט בכך שהטרידה אותו מינית בעת שהוא היה בן 17 והיא בת 37. ארג'נטו מכחישה את הדברים אך מתברר כי הסכימה לשלם לבנט 380 אלף דולר כפיצוי. בעקבות הטענות היא מפוטרת מתפקידה כשופטת בתוכנית "אקס פקטור" באיטליה
(25/9) השחקן ביל קוסבי נידון על-ידי בית משפט בפנסליבניה לעונש מאסר של בין 3 ל-10 שנים לאחר שבאפריל הורשע בביצוע שלוש עבירות של תקיפה מינית נגד אישה אחת במהלך 2004. נגד קוסבי הוגשו עשרות רבות של תלונות, ובית המשפט הגדיר אותו "טורף מיני אלים"
