פרופ‘ שמעון עמר/ צילום: איל יצהר
אם היה צריך לבחור אנשים שיגבשו את מדיניות החינוך, ההשכלה הגבוהה וההכשרות המקצועיות של מדינת ישראל, היו בוודאי מושיבים סביב השולחן נציגים מהאקדמיה, מתעשיית ההייטק, מאגף הכשרות במשרד העבודה ומהפריפריה.
אם היה צריך לבחור אנשים שיגבשו את מדיניות החינוך, ההשכלה הגבוהה וההכשרות המקצועיות של מדינת ישראל, היו בוודאי מושיבים סביב השולחן נציגים מהפריפריה, מהאקדמיה, מתעשיית ההייטק ומאגף הכשרות במשרד העבודה. פרופ' שמעון עמר (62) יכול לייצג את כל הקבוצות האלו. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא עבד במשרד העבודה, שימש ראש המחלקה לביוטכנולוגיה במכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה בכרמיאל, מילא שורה של תפקידים באינטל (בעיקר בתחום הכשרות עובדים ומנהלים), ובתשע השנים האחרונות הוא משמש כראש מכללת אוהלו שבקצרין, שמכשירה את מורי העתיד בנוף הפסטורלי של רמת הגולן.
במהלך שנותיו בתפקיד קפץ תקציב המכללה מ-18 מיליון שקל ל-50 מיליון שקל; מספר הסטודנטים עלה מ-600 (מתוכם 200 אקדמאים שביצעו הסבה לחינוך) ל-1,300 כיום; לא היה במוסד תואר שני, והיום יש שלושה תארים שניים. מעל 30 מרצים במכללה עוסקים במחקר בתחומי החינוך, ולדברי עמר, המכללה משופעת בסביבות למידה חדשניות. "הגידול שלנו פנומנלי, לא היה גידול כזה באף מכללה", הוא אומר בראיון ל"גלובס".
בעשור האחרון הוכפל תקציב החינוך פי שניים והגיע ל-65 מיליארד שקל. למרות זאת, ביצועי התלמידים ורמת ההוראה לא רשמו שיפור מספק, ומי שסופגים חלק גדול מהביקורת הם המורים עצמם. פרופ' עמר טוען כי הבעיה היא בשיטות ההוראה. "ילדים מגיעים לבית הספר ומתחילים לשים אותם בטורים ובשורות. מאז 1984 לא שינה משרד החינוך את חוזר המנכ"ל לגבי הגודל הפיזי הדרוש בכיתות - 1.2 מ"ר לתלמיד ובערך 8 מ"ר למורה. אסור למקם את החלונות במזרח כי זה הצד החם, למרות שכבר יש בבתי הספר מזגנים ואולי דווקא במזרח הנוף יפה יותר? לקחנו תפיסת עולם של המאה ה-19 ואנחנו מנציחים אותה עד היום. המורה הוא הבוס הגדול, בעל הידע העולמי, ולכן יש לו את המרחב הכי גדול. לדאבוננו, זה מה שמביא אותנו לתוצאות שאנחנו רואים.
"אחרי זה מלמדים את הילד שצריך לשנן כדי להצליח במבחן, כך אנחנו מקבעים את צורת החשיבה ואז גם מקבעים את אופן הכתיבה. אז מגיעים לבגרויות ו'צריך' 21 יחידות לימוד. אם אתה יודע לשנן את מה שלמדת, אתה בוגר. לפי מחקרים, אחרי שנה אחת אנחנו זוכרים 14% ממה שלמדנו לבגרות. מחקרים אחרים מראים שאם אתה מלמד אחרת - בצורה שהיא יותר שיתופית, יותר יזומה על ידי המורה - זוכרים הרבה יותר, גם אחרי 20 שנה. יותר מזה, זמן ריכוז ממוצע של ילד הוא שבע דקות, בהן הוא קשוב למשהו חדש. אם שואלים אותו שאלות ומשתפים אותו בתהליך החשיבה, ניתן להאריך את הזמן הזה משמעותית.
"המורה צריך לתכנן את ההוראה שלו אחרת, להפסיק לבוא לכיתה ולהגיד: ‘זה מה שאני רוצה שתדע', אלא לכוון את התלמידים לחפש את התשובות לבד. אם אני אלמד קרוא וכתוב בכיתה א' ואני אתחיל בשאלה - ‘למה אנחנו צריכים אותיות ואיך המציאו אותן?'. זה יגרום לילד להתעמק בנושא ויעלה את המוטיבציה שלו פי 1,000 מאשר לימוד בדרך הרגילה. הראיתי בבית ספר ברמת-גן שאם אתה נותן לילדים את האחריות ללמידה, הם עובדים הרבה יותר טוב".
הכשל הוא רק בישראל?
"כל העולם במצב של כשל בחינוך. הוא נשאר תקוע בבית הספר של המאה ה-19. בפינלנד כבר לא מלמדים ככה. בקוריאה הלכו לכיוון ההפוך, של תחרותיות, של דברים יותר נוקשים. גם בסין. השאלה היא איך מייצרים בוגרים שיצליחו בעולם: בתעשייה, בכלכלה ובחיים בכלל. לכן אני אומר שזה הזמן לבוא ולהגיד: סטופ, משנים הכול. אבל אין היום אף אחד שעושה את זה".
המערכת פועלת מכוח האינרציה, ויש 180 אלף מורים. איך ניתן לשנות אותה?
"צריך לבנות בתי ספר אחרת - בלי שיעורים של 45 דקות, ושהכיתות לא יהיו בנויות ככיתות אלא כמרחבי פעולה, מרחבי יצירה ומרחבי פנאי. בלי פרוזדורים, כיתות וטורים. בנוסף, הייתי מכין תוכנית ברורה איך להכשיר את הצוותים, המורים, המנהלים, הסגל הבית ספרי הקיים בצורה אחרת, תוך כדי פעולה. לשמחתי רפורמת 'אופק חדש' מאפשרת את זה. אני עצמי עשיתי את זה בשלושה בתי ספר, חטיבת ביניים ועל-יסודי, ברמת-גן. כל חדר המורים עבר הכשרה יום אחד בשבוע, אחר הצהריים. לאט לאט הם בנו את שנת הלימודים הנוכחית אחרת לגמרי ממה שנבנתה קודם. זאת החלטה של מנהל בית ספר, עם העירייה ובשותפות ההורים.
דבר אחרון - הכשרת המורים חייבת לעבור רביזיה יסודית במיוחד, היא צריכה להתאים את עצמה לצורכי המשק של המאה ה-21. צריך ללמד את הסטודנטים בשיטה הפדגוגית שרוצים שהם עצמם ישתמשו בה בכיתות. התוכניות האקדמיות המבוססות על דרכי החשיבה האוניברסיטאיות אינן נכונות יותר. לא מקשיבים מספיק לגוף הזה שעתיד מערכת החינוך בידיו. במכללות לחינוך והוראה ובמשרד החינוך דורשים שהסטודנטים ידעו את החומר, שילמדו מספיק חומר בתנ"ך, בחינוך ובהיסטוריה, אבל אנחנו לא מלמדים אותם בסופו של דבר איך ללמד".
מה עם העניין התקציבי?
"התקציב אינו הבעיה העיקרית. לפני שנוגעים בו ומפנים אותו ליעדים שונים יש לערוך חשיבה רצינית ומעמיקה על עתידו של משרד החינוך ומערכת החינוך. קראתי מאמר של פרופ' דן בן דוד שאומר שמערכת החינוך מסכנת את עתידה של מדינת ישראל, ואני מאוד מסכים איתו".
"משרד החינוך צריך לעבור רפורמה מבנית יסודית, שבמסגרתה תתבצע הפרדה עמוקה בין קובעי המדיניות לבין מבצעי המדיניות בתוך המשרד. קובעי המדיניות והמתקצבים אותה צריכים להוות את משרד החינוך, ובמקום אחר ובלתי תלוי תהיה מנהלת חינוך ארצית שמתרגמת את המדיניות לתוכניות יישומיות - תוכניות אחרות לגמרי עם מקצועות, תכנים ושיטות הוראה שונים, מבנה בית ספר אחר, טכנולוגיות תומכות מתקדמות, ומדידה והערכה של הלמידה. האחריות על היישום והביצוע צריכה לעבור לידי הרשויות המקומיות. מוסד הפיקוח הארצי המקצועי צריך לעבור מן העולם. צריך להעביר את מלוא האחריות לשטח.
"היום יש מטה במשרד החינוך שמייצר המון עבודה - תוכניות לימוד, טכנולוגיות וכו'. עכשיו צריך לוודא שמה שהוחלט מתבצע בפועל בשטח, ולכן יש את הפיקוח. זה דיכאון של היצירתיות, של המורה ושל המנהל. בוא נעבוד הפוך: נחליט על 4 מקצועות ליבה שכולם צריכים ללמד ברמה אחידה עם תכנים שווים. שאר השעות יהיו לפי שיקול דעת בתי הספר והרשויות, בין השאר בהתאם למקצועות רלוונטיים לאזור. כך למשל, אם ראש מועצה אזורית גולן רוצה להפוך את הצפון לאזור שמתעסק בחקלאות מדייקת, אז הוא יוכל להכניס את זה לתוכנית הלימודים. אני אומר - תנו לפריפריה לנהל את החינוך של עצמה, אנחנו נדע להביא אותה לרמה הנדרשת. אם החינוך יהיה טוב בבתי הספר, אז אנחנו נתפתח גם כלכלית".
"חבורה ששומרת על עצמה ועל אנשיה"
עמר עלה בגיל 11 ממרוקו לחיפה, שם למד בבית הספר אליאנס, בית ספר סמי-פרטי עם זיקה צרפתית, שבו למדו בעיקר הונגרים, מרוקאים וצרפתים. "אחרי השירות הצבאי הלכתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, אבל לא היה לי טוב, משהו לא הסתדר".
כי קוראים לך עמר?
"אתם יודעים מה, אתם צודקים. אני לא מתכחש לזה, אבל אני מדחיק את זה. בכל מקרה, זה היה מזמן וכבר לא מעניין. לא הייתי יכול להתקבל ללימודי מדעים אז למדתי סוציולוגיה ומדעי המדינה, אך כשהבנתי שאני רוצה ללמוד משהו אחר לגמרי פניתי לשגרירות צרפת, נבחנתי והתקבלתי ללימודים שם. למדתי כימיה ומיקרוביולוגיה והמשכתי עד לדוקטורט בנוירו-פרמקולוגיה (התהליכים הביוכימיים במערכת העצבית). ביום שקיבלתי את הדוקטורט נולד בני השני, וחודש וחצי אחר כך היינו בארץ".
למה חזרתם? ליוצאי מרוקו יש סיכוי גבוה יותר להצליח בצרפת.
"גדלתי בסביבה מאוד מאוד ציונית, בתרבות שאומרת: זה המקום של העם היהודי, ופה צריך להיות. לא היה ספק שאנחנו חוזרים. הגעתי ישר לעבודה בטכניון, לפוסט דוקטורט, אבל היה קשה מאוד להיכנס כחוקר. מכיוון שאני ד"ר עמר? יותר מכיוון שזו חבורה של אנשים ששומרת על עצמה ועל אנשיה. אבל כמו שאמרתי, אפשר לעבור את זה, זה לא חשוב".
משפחת עמר בחרה לגור בכרמיאל, בתקופה שהקימו את מכללת אורט בראודה. מנכ"ל אורט היה אז ישראל גורלניק, לשעבר מנכ"ל משרד העבודה. "הייתי בן 31, אבל העזתי לבקש פגישה. אמרתי לו - אתה מקים מכללה טכנולוגית להנדסאים בכרמיאל, אבל אין היום בארץ לימודי ביוטכנולוגיה. זה הכיוון שהפריפריה והמדינה צריכים ללכת אליו, ואני יכול להקים את המחקלה הראשונה. זה היה ב-1987. והוא, איש נדיר ומיוחד, אמר לי: תכתוב לי חצי עמוד. הייתי בטוח שהוא רוצה להיפטר ממני, אבל אחרי שבועיים הוא נתן לי אישור להקמה. חמש שנים עמדתי בראש המחלקה שהיתה הראשונה שקיבלה הסמכה אקדמית, אבל הטכניון התנגד לאשר תואר הנדסה".
ביקור של שרת העבודה דאז אורה נמיר הסתיים בהצעת עבודה כראש מה"ט (המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ובמדעים), שהיה גם אחראי על המכללות הטכנולוגיות. עמר כיהן בתפקיד שלוש שנים במהלכן פעל מול המועצה להשכלה הגבוהה להפיכת המכללות הטכנולוגיות למכללות אקדמיות.
"שימו לב למצב שנוצר - הטכניון בחיפה, אוניברסיטת תל-אביב בתל-אביב, העברית בירושלים, בן-גוריון בבאר-שבע. ואיפה המכללות הטכנולוגיות? בתל חי, בכרמיאל. אז המהנדס שסיים בבראודה כרמיאל ימצא עבודה בכתר פלסטיק או בדלתא, והסטודנט שלמד בתל-אביב ימצא עבודה בחברת הייטק בתל-אביב או בהרצליה. אז מה עשינו? גם אין מספיק מהנדסים וגם הפריפריה נשארת הרחק מאחור", אומר עמר.
"מערכת החינוך מדכאת את התלמידים"
המכללה שעמר עומד בראשה היא אחת מ-62 מוסדות להשכלה גבוהה שיש בישראל - 9 אוניברסיטאות, 20 מכללות מתוקצבות, 12 מכללות חוץ תקציביות, ו-21 מכללות לחינוך (19 מהן מתוקצבות על ידי משרד החינוך). למרות תפקידו, הוא מצהיר כי "אין מקום לכל כך הרבה מכללות, צריך לאגד אותן. ליצור מכללות גדולות וחזקות. יש מכללה בכנרת, בתל חי, בקצרין, בכרמיאל, בצפת, בעכו, בסכנין ובנצרת. "בכולן יש בקושי 3,000-4,000 סטודנטים. אבל תקציב של מכללה עם 4,000 סטודנטים לא יכול לאפשר התנהלות בהיקפים גדולים - גם להכשיר, גם ללמד, גם לחקור וגם לבנות מעבדות. לכן אנחנו משאירים את המכללות ברמה המסוימת שהן מצויות בה".
המצב הנוכחי מגן על מעמדן של האוניברסיטאות.
"יש פה הרבה מאוד אגו. היישובים והרשויות המקומיות - כל אחד רוצה אצלו מכללות. הם אומרים: תהיה מכללה ומסביב תתפתח תעשייה. אבל זה לא קורה, אין שם עבודה. באורט בראודה בכרמיאל לומדים 3,600 סטודנטים, כולם יהיו מהנדסים, אבל אין להם איפה לעבוד, איפה להתפתח, אז הם מתפזרים. כולם מגיעים בסוף למרכז, לסטארט-אפ או חברת הייטק - שם הם מוצאים את עצמם הסוג ב' של המהנדסים שסיימו בתל-אביב ובטכניון.
"לא נתנו להם את הכלים להוכיח את עצמם. ל-80% מהסטודנטים יש את הפוטנציאל, אבל המערכת הופכת אותם ל-20%, שלא רוצים, לא יכולים או סתם התייאשו. מערכת החינוך מדכאת את הרצון של התלמידים. זה בהחלט לא מתחיל באקדמיה - לכו לגן חובה ולכיתה א'. אנחנו מדכאים את הילדים ואת היצירתיות שלהם על ידי הפדגוגיה, צורת ההוראה, תוכניות הלימוד. ואת המצב הפגום הזה אנחנו עוד מחמירים במכללות".
כל הזמן מצהירים שהמכללות הן דבר דמוקרטי, שתורם לפריפריה.
"את מהפכת ההשכלה הגבוהה הוביל לפני 25 שנה שר החינוך דאז פרופ' אמנון רובינשטיין. בצעד אמיץ ויוצא דופן הוא החליט לבזר את מערכת ההשכלה הגבוהה, לקרב את האקדמיה לפריפריה, ולספק מקומות עבודה איכותיים ליישובים פריפריאלים. מכללות רבות אכן הוקמו, אבל חזון הביזור הגדול שיוביל את הפריפריה לעולם חדש - כשל, פספס את המטרה.
"המכללות לא התאימו את עצמן לצורכי האזור אלא לתחרותיות שבין המכללות לאוניברסיטאות ולרגולציה של המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). הרצון למשוך ולהשאיר סטודנטים רבים, שיממנו את הפעילות בגלל היעדר תקציבים כמו אלו הקיימים לאוניברסיטאות, גורמת להפניית סטודנטים לתחומי לימוד שאינם בהכרח נדרשים. אז הם מוצאים את עצמם ללא עבודה וקריירה שחלמו עליה, והם הולכים לחפש את עצמם במרכז".
תסביר.
"כשרובינשטיין החל ליזום את המהלך, נציגי האוניברסיטאות היוו את הרוב במל"ג. הם הכריעו כיצד לתקצב. הבעיה היא שהמצב הזה לא השתנה עם השנים - כשמספר המכללות גדל והביקוש גדל. אז מצד אחד מחילים על המכללות דרישות אקדמיות השוות לאוניברסיטאות, ומצד שני התקציבים אפילו לא מתקרבים. זה לא מאפשר למכללות לפתח מחקר ולהעלות את הרמה האקדמית, והן נשארות קטנות ובלתי משמעותיות. מספר הלומדים באקדמיה גדל משמעותית וכולם מתגאים בזה, אבל ההכשרה שלהם בינונית והתארים האקדמיים שלהם בינוניים. תבדקו במקומות עבודה: בוגרי מכללות נחשבים ברמה נמוכה יחסית לבוגרי אוניברסיטאות. כך מנציחים, ואפילו מגבירים, את הפערים בין הערים הגדולות, שם שוכנות האוניברסיטאות, ליישובי הפריפריה שבהן שוכנות מרבית המכללות".
"המכללות חייבות סגל בכיר ואיכותי"
עמר מציע פתרון שיהפוך הלמידה במכללות ליעילה יותר. "צריך לאשר למכללות לפתח תחומי לימוד הרלוונטיים לתחומי עיסוק פוטנציאליים, מבוססים על אסטרטגיית פיתוח אזורית. לא עוד אקדמיה לשם אקדמיה, שבה יש תחרות על אותם תחומים בין מכללות הנמצאות במרחק של 30 ק"מ האחת מהשנייה. כמו כן, יש להקצות תקציבי מחקר רלוונטיים למקצועות אשר מתפתחים באזור. למשל: לא ניתן להכשיר מורים טובים, אם המרצים שלהם אינם חוקרי חינוך או חוקרי מתמטיקה או מדעים, כמו שלא ניתן להכשיר חקלאי טוב אם המרצה שלו אינו חוקר את התחום".
אתה רוצה התייחסות שווה בין אוניברסיטאות למכללות, אבל מבחני הכניסה שונים ורמת הלימוד שונה.
"מכללות לא צריכות לרדת באיכותן מאוניברסיטאות, הן כן צריכות להיות יותר ממוקדות ושהסגל יהיה ברמה גבוהה. אוניברסיטאות מעניקות בונוס למרצה שעובד רק אצלן, אז איך מכללות יכולות להעסיק אותם? כדי לגדל דור תלמידים ראויים ומשובחים המכללות חייבות להעסיק סגל בכיר, איכותי, חוקר ומוביל בתחומו - אבל התקציבים שלהן לא מאפשרים את זה. אפשרות אחרת היא להעביר את האחריות להענקת תארים ראשוניים מסויימים רק למכללות, ואז בתחומים אלה המכללות צריכות להיות שוות לאוניברסיטאות, שיקבלו את התלמידים לתארים המתקדמים".
אתה מציע רפורמה באקדמיה?
"אני בטח ובטח לא רוצה עוד רפורמה. המילה הזו כבר נכתשה. צריך לבצע שינוי יסודי ואמיץ, פוליטי ואקדמי. ולענייננו, בשורה האחרונה - החתולים לא יכולים להמשיך לשמור על השמנת".
החתולים הם ראשי האוניברסיטאות והשמנת היא התקציב של הות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב של מערכת ההשכלה הגבוהה)?
"הוות"ת ונציגיו מהאוניברסיטאות הם החתול - והתקציב וכללי הרגולציה הם השמנת. כך גם משרד החינוך, שקובע מה הן תכניות הלימודים אבל לא יכול לפקח עליהן ועל דרכי ביצוען. במציאות הקיימת בעלי הדעה הם בעלי המאה. התוצאה של המציאות הזו היא רוב ניכר של מכללות קטנות ולא משמעותיות, שעיקר הסטודנטים שלהן מגיעים מהפריפריה ומבתי ספר שלפי מבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) חלקם גם פחות טובים. זה כולל לצערי את המכללות לחינוך שבראש אחת מהן אני עומד".
10 עצות מעשיות למובילי החינוך בישראל ע"פ פרופ’ שמעון עמר
איך אפשר לעשות את זה טוב יותר
1. שברו את המסגרת השנתית והתחשבו בצורכי המשפחות.
2. חלוקת שנת הלימודים לפי יחידות של שבעה שבועות, עם חופשה קצרה ביניהן. המערכת תותאם ליחידות לימוד קצרות וממוקדות.
3. צרו למידה משותפת של שני שנתונים. כך נחנך ללקיחת אחריות ונצמיח מנהיגות צעירה מקרב הבוגרים.
4. למדו במרחבי לימוד גדולים של 90-120 תלמידים, עם שלושה מורים מובילים ושני מורים משניים. כך תייצרו שיתופיות וניידות תלמידים בקבוצות לימוד שונות.
5. הקימו מרחבי למידה יצירתיים, למשל להתנסות בהבנת הסביבה והטבע, מרחבי יצירה ועשייה.
6. צרו כלים פדגוגיים ללמידה משמעותית, פיתוח סקרנות והרחבת ההשכלה. על 60% מההוראה להפוך בהדרגה ללמידה אינטרדיסציפלינרית.
7. עודדו שיתוף פעולה והערכה הדדית על ידי למידה בקבוצות עצמאיות קטנות.
8. שלבו באופן מלא בין החינוך הרגיל למיוחד, הקדישו זמן ללמידה בקבוצות על פי מצב ויכולת למידה אישית וזמן ללמידה משולבת בהשתתפות כל התלמידים.
9. השתמשו בטכנולוגיה ככלי עזר נוכח ודרשו מהתלמידים לפתח את חשיבתם ה"מחשובית".
10. בטלו את מוסד הפיקוח הארצי ותנו ליישוב ולבית הספר חופש פעולה מלא ב-40% מתוכנית הלימודים, כדי לאפשר התמחויות מקומיות, פלורליזם, יצירתיות, חדשנות ועוד.
תעודת זהות: פרופ' שמעון עמר
סטטוס אישי: יליד מרוקו, בן 62, נשוי + 3 (סבא לנכד אחד)
מגורים: יסוד המעלה
השכלה: דוקטורט במדעים, התמחות בנוירו-פרמקולוגיה מהאוניברסיטה למדעים וטכנולוגיה, ניס בצרפת.
תפקיד: נשיא מכללת אוהלו לחינוך, מדעים וספורט שבקצרין (מ-2010)
תפקידים קודמים: 13 שנה באינטל: מנהל פיתוח משאבי אנוש, מנהל אסטרטגיה לפיתוח עובדים ועוד; מנהל אגף להכשרה ופיתוח כוח אדם במשרד העבודה; מנהל המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית; מייסד וראש הפקולטה לביוטכנולוגיה, המכללה האקדמית אורט בראודה, כרמיאל.
עוד משהו: חבר בוועדות בין-משרדיות לטיפול במוקדי מצוקה בפריפריה. מקים בית הספר למקצועות הכרם והיין בקצרין