המתעמלת האמנותית לינוי אשרם בתחרות באיטליה, אפריל 2018 / צילום: shutterstock
לפני ארבע שנים הוציאה שרת הספורט דאז לימור לבנת את אחד מהפרויקטים הכבדים במדינה מבחינת מימון בספורט - 370 מיליון שקל לפרויקט "פרחי ספורט". מטרת הפרויקט הייתה להוסיף 50,000 ספורטאים צעירים למעגל העוסקים בספורט תחרותי בישראל בתוך חמש שנים, מתוך מחשבה נכונה שהגדלת בסיס הפירמידה תוביל להישגים ולצמצום פערים בתחום הספורט.
מנתונים שהגיעו ל"גלובס" עולה כי המצב משתפר. אמנם לא בקצב הרצוי והמוצהר, אבל הכיוון חיובי. נכון לשנת 2018 פועלים בישראל 102,162 ספורטאים תחרותיים ב-61 ענפים. בתוך ארבע שנים נוספו כמעט 27,000 ספורטאים - עלייה של 35%. כיוון חיובי אם לוקחים בחשבון שהגידול באוכלוסיית המדינה בשנים הללו עמד על 8%, ולמעשה לראשונה בהיסטוריה שבישראל פעילים למעלה מ-100 אלף ספורטאים (בניכוי ענפי השחמט והברידג' שאינם מוגדרים עוד כענפי ספורט). בשנה האחרונה בלבד הצטרפו למעגל הפעילות 4,110 איש - עלייה של 4% בתוך שנה.
ספורטאי תחרותי בישראל מוגדר כמי שבעבורו זכאי האיגוד והאגודה שאליהם הוא משתייך לתקצוב. כלומר, לא מספיק להיות רשום בחוג או לרוץ בפארק, אלא להימנות עם חברי אגודה ולקיים מספר תחרויות שמוכרות על ידי המדינה. הנתונים עליהם אנו מתבססים נכונים לשנת הפעילות 2016/17, והם הבסיס לחלוקת הקצבות הטוטו לאיגודים ולאגודות בשנת 2018. למה למספרים יש משמעות ומדוע לראשי ענפים יש אינטרס להגדיל את כמות הפעילים? בעיקר בגלל שיטת התקצוב הקובעת כי אחד הפרמטרים המרכזיים שקובעים את המימון שמקבל הענף מהמדינה היא כמות הפעילים. יותר פעילים שווה יותר כסף.
איך נראית מפת הפעילות והאם יש סימנים לאופטימיות?
1. התמונה הכללית מעט מרמה מאחר שישראל ממשיכה להיות מדינת כדורגל וכדורסל. 52% מכלל העוסקים בספורט בישראל עוסקים באחד משני הענפים הללו (27,617 כדורגלנים, 25,953 כדורסלנים). יתר 59 הענפים חולקים ב-48% הנותרים של הספורטאים. עם זאת, הפופולריות של הכדורגל נמצאת בדעיכה מסוימת בעוד שהכדורסל פורח - בעוד שבארבע השנים האחרונות נרשמה צמיחה בכלל הענפים של 35% בכמות הפעילים, לכדורגל הצטרפו כ-500 שחקנים בלבד (עלייה של 1.8%). הכדורסל הוא הענף הצומח מאז 2014 מבחינה כמותית עם תוספת של 8,393 שחקנים.
את תמונת חמשת הענפים הפופולריים משלימים ענף הכדורעף (5,434 שחקנים), ההתעמלות (3,324) והטניס (3,015 ספורטאים). הכדורעף נמצא מתחת לרדאר ברמת הפופולריות התקשורתית, אבל בשנים האחרונות הוא עשה את הקפיצה המשמעותית ביותר מבחינת היקף הפעילות שלו - אם לוקחים בחשבון כי בישראל רשומים עוד 1,036 שחקני כדורעף חופים, הרי שבארבע השנים האחרונות הכפיל הענף את עצמו פי שלושה (6,470 פעילים ב-2018, לעומת 2,153 בשנת 2014).
2. בשנות ה-80 עם ההצלחה של טניסאים ישראלים להתברג ברמה העולמית (עמוס מנסדורף, שלמה גליקשטיין, גלעד בלום) נוצר הבום הגדול בענף, ואלפי ילדים החלו לשחק טניס בכל רחבי הארץ והפכו אותו לענף פופולרי מוביל. מאז הטניס דעך אמנם, אבל מהפכה דומה עוברים כעת ענפי ההתעמלות והג'ודו, בזכות הרוח הגבית שנותנות ההצלחות של לינוי אשרם, שגיא מוקי, אורי ששון וירדן ג'רבי. כמות הפעילים בהתעמלות זינקה תוך ארבע שנים ב-73%, בעוד בג'ודו נרשמה עלייה של 137%. מאז 2014 מצטרפים לשני הענפים הללו ביחד 650 ספורטאים בכל שנה בממוצע.
שני ענפים אגרסיביים שמאוד אהודים לאחרונה על חובבי הספורט בארץ - פוטבול אמריקאי שהפך לענף ה-12 מבחינת פופולריות בישראל, עם 1,376 ספורטאים (עלייה של 97% בתוך ארבע שנים) והראגבי שמדורג 14 מבחינת פופולריות עם 1,137 ספורטאים (עלייה של 241%).
3. בצד השני של המשוואה נמצאים שני ענפים שבמקרה או שלא נמצאים גם במגמה פחות זוהרת מבחינת הצלחות: ענף השחייה איבד בארבע השנים האחרונות כ-6% מהפעילים בו ועומד נכון להיום על 1,990 ספורטאים. השייט, שחתום על שלוש מדליות אולימפיות מתוך התשע של ישראל אבל מתקשה לרשום הישגים גדולים בשנים האחרונות, מדורג רק במקום ה-34 מבחינת הפופולריות בישראל עם 527 ספורטאים בלבד - למרות עלייה של 15% בתוך ארבע שנים. המצב בשני ענפים אלו עוד פחות טוב בהתחשב שסומנו כ"ענפים מועדפים" - חלק מ-10 ענפים שזוכים לתוספת תקציבית.
4. הנקודה המשמעותית ביותר קשורה ליחס בכמות הפעילים בין נשים לגברים. בישראל פועל מאז 2007 ארגון "אתנה" לספורט נשים, שמטרתו העיקרית, באמצעות תוספת תקציבית של עשרות מיליוני שקלים, להגדיל את כמות הספורטאיות ולצמצם הפער בין גברים לנשים. אלא שהנתונים מראים שהכסף לא עושה את העבודה: רק 20.5% מהספורטאים התחרותיים בישראל הן נשים. בסך הכל פועלים בישראל 81,221 אלף ספורטאים גברים, לעומת 20,941 ספורטאיות. מדובר פחות או יותר ביחס שנשמר בחמש השנים האחרונות, 20-80.
הסבר אחד לכך הוא שחלק מהענפים הם "גבריים" יותר, למשל הכדורגל עם 26,619 ספורטאים, לעומת 922 ספורטאיות. אבל זה חוצה את כל הענפים, גם כאלו שאמורים להיות שווים יותר בהגדרה - כמו הכדורסל (21,247 ספורטאים, 4,266 ספורטאיות) או טניס (2,279 טניסאים, 736 טניסאיות), ואופניים (1,002 רוכבים גברים, רק 130 נשים). וזה נמשך גם בענפים עם מודלים נשיים מוצלחים לחיקוי (ירדן ג'רבי) כמו הג'ודו (1,759 ספורטאים, 550 ספורטאיות).
מלבד "אתנה" גם התמרוץ התקציבי הנוסף הקיים לאגודות ולאיגודים, המבטיח 10% יותר על כל ספורטאית רשומה לעומת ספורטאי, לא מצליח לצמצם פערים שמושרשים עמוק בתרבות.
5. הפעילות התחרותית מתקיימת ברובה בתוך "גיל הפריון הספורטיבי" - 91,937 מכלל הספורטאים (90%) הם בני 35 ומטה. רק 2,390 ספורטאים תחרותיים הם בגיל 56 ומעלה. אם בעבר איגודים ואגודות החזיקו ספורטאים מבוגרים באופן חשוד, רק כדי לנפח את הכמות - מה שיבטיח להם תקציב גבוה יותר - הרי שבשנים האחרונות אין לספורטאים אלו משמעות תקציבית עבורם. הוועדה הציבורית שקובעת את אמות המידה חלוקת כספי הטוטו קבעה כי על כל שקל שמקבל איגוד עבור ספורטאי ב"גיל הפריון הספורטיבי" (עד 35) הוא יקבל רק 10 אגורות בעבור ספורטאי מבוגר (56 ומעלה). כך הולכים ונדחקים הספורטאים המבוגרים אל פעילות עממית.