נפתלי בנט ואביגדור ליברמן / צילומים: רוני שיצר ואיל יצהר
שר הביטחון אביגדור ליברמן ושר החינוך נפתלי בנט רוצים שהציבור יאמין כי הם מסוכסכים ועוינים זה את זה, ולכן הם מחליפים מהלומות פוליטיות באמצעות ציוצים והודעות לעיתונות. אך מדובר בראשיהן של שתי מפלגות החוששות לאבד מנדטים לטובת מפלגת השלטון הליכוד, ולכן הריב הזה, כמו ריבים פוליטיים אחרים בתוך גוש הימין, מסמלים בעיקר את המרדף אחר תשומת הלב הציבורית באמצעות טקסטים צעקניים.
בימים האחרונים אמר שר הביטחון ליברמן על בנט שדבריו מצביעים על "היסטריה וקנאה שבהן הוא שרוי. עדיף שיתמקד בכישלונותיו במערכת החינוך ולא יפריע לדברים שמחייבים ניסיון, אחריות ושיקול-דעת. השר בנט הוא שותף מלא להחלטות הקבינט וגם כשכבר טרח להופיע לדיונים בנושא עזה, לא זכור שאי פעם הביע התנגדות למדיניות הקבינט" אמר ליברמן.
מנגד הגיב בנט: "מדיניות ליברמן מול חמאס היא חלשה ושמאלנית; חמאס נעשה חצוף; הגיע הזמן למדיניות ברזל ימנית. אני מצפה מהשר ליברמן לתקוף את חמאס ולא אותי. מהרגע הראשון קבעתי שצריך לירות במשגרי עפיפוני הנפץ, ובמקום זאת ליברמן מבליג ומשדר חולשה".
מדוע לשניים צורך בריב מלאכותי כמו זה?
תזכורת: בשנת 2015, כאשר ראש הממשלה נתניהו שקל שלא להכניס את הבית היהודי לתוך הממשלה נערכה פגישה קריטית בין ליברמן, בנט ושקד, והיה זה חברם הטוב ליברמן שיעץ לשניים להתאפק ולא להיכנס, ולהמתין עד ל-24 שעות לפני הדד-ליין בהן ניתן יהיה "להעלות את המחיר" כך בסופו של דבר השיגו בבית היהודי את תיק החינוך ובלחץ של הרגע האחרון על נתניהו - גם את תיק המשפטים.
ליברמן נותר בחוץ אמנם למשך שנה, אבל בבית היהודי מאוד שמחו על כניסתו לממשלה ב-2016 וייצוב המצב הפוליטי.
למי שרוצה להיזכר בקשרים החמים בין הצדדים, הנה תמונה מתאריך 28 במארס 2016, 4 ימים אחרי פרשת אלאור עזריה, כאשר השר בנט כבר דוחף לתמיכה בעזריה, וליברמן עדיין אינו שר הביטחון אשר עבורו מדיחים את שר הביטחון משה יעלון.
דרך נוספת להיזכר בכך שאין ריב של ממש בין ליברמן לבין בנט - היא להתבונן על השנים האחרונות בהן ישבו השניים ביחד בממשלה. ההצהרות הפוליטיות הבוטות של היממות האחרונות לא היו חלק מהשיח. העובדה שהן צצות לפתע בימים אלה היא רק לצורך המיצוב הפוליטי (מנהיג לוחמני, נחוש, תקיף) לקראת מערכת הבחירות הקרבה.
את אותן הטענות יכולים מי מהצדדים להפנות לראש הממשלה - מי שממילא שולט במדיניות היד הרכה של ישראל - והם בוחרים שלא לעשות זאת. גם כאן, הטעמים הם פוליטיים.