מקסיקו לא אכזבה אותי
א. אני מחבק את אחד הענפים של עץ הטולה, מאמץ אותו חזק-חזק אל לבי. כשאני קרוב כל-כך לעץ הזה, כנראה העץ הרחב בעולם (כ-60 מטרים) וללא ספק אחד העתיקים שבהם - הוא עומד פה כבר יותר מאלפיים שנות - אני מרגיש את הנפש שלי מחלימה, נרגעת. הנשמה שלי נושמת בין הענפים האלה ואני נרגש עד עמקי יישותי. דמעה זולגת על לחיי, ועוד אחת, אני מוחה אותן באצבע ומורח בעדינות על הענף. תודה עץ, אני לוחש לו, תודה על הכול. קח, שתה את דמעותיי.
אני מבין את החסידים שמשתטחים על קברים ועולים לרגל אל רבנים, אני לא שונה מהם בהרבה בחלק של העלייה לרגל ובאמונה שיש בעולם דברים, מקומות ואולי אנשים שיש להם אנרגיה מיוחדת, רק שבעולם שלי אין אלוהים, אני פגאני: אני סוגד לטבע ולכוחותיו, לאוקיאנוסים הרחבים, לשמש, לגאות ולשפל, לרוח, לנשר, לנחש, לאש ומעל הכול - לעץ. מה נשגב יותר מעץ, מה נדיב וחזק ופגיע יותר מעץ? עומד שם, נותן חמצן ומקלט, צל ופרי, שואף גבוה לשמיים ונטוע עמוק באדמה. אם לא הייתי אדם, הייתי רוצה להיות עץ.
השורשים של עץ הטולה - שבשפת האינדיאנים נקרא "האיש הזקן על המים", ahuehuete - חודרים לעומק של יותר ממאה מטרים, וזה הופך אותו ככל הנראה ליצור החי הגדול בעולם. יותר מכל לווייתן. והוא עדיין גדל. אני מרגיש אותו שותה בצמא את דמעותיי.
אני נותן לו חיבוק אחרון, או שהוא נותן לי. תודה, עץ.
ב. כל זה קורה במקסיקו, במרחק של כשעה נסיעה מוואחאקה, שבדרום-מרכז המדינה. בכביש הזה נסענו כמו צבי הים הגדולים שראיתי בחוף של סן אוגוסטיניליו, אבל זו לא הייתה סתם שעה נסיעה, אלא נסיעה על הכביש הפן-אמריקאי, שזה בפני עצמו עניין גדול עבורי: יחד עם העץ והטבע אני מת גם על מעשי ידי האדם. כי כמו שכתב מאיר אריאל ז"ל: "על-פי מדעי הטבע, האדם כלול בטבע. אם כלול האדם בטבע - כלולים כל מעשיו".
והכביש הפן-אמריקאי, יצירה מפוארת, הוא ללא ספק מהבולטים במעשיו: מערכת סבוכה של כבישים ודרכים באורך של 48,000 קילומטרים (!) מחברת את שתי האמריקות ונמתחת מאלסקה עד לארגנטינה.
תגידו אתם אם יש משהו רע בלנסוע על הכביש הארוך בעולם אל העץ העתיק בעולם עם האישה שאני הכי אוהב בעולם, כי אני לא מצאתי. אנחנו בחופשה המשפחתית השנתית (גם הילדים איתנו. טיילתי עם ילדים, טיילתי בלי ילדים; עדיף בלי, אבל עדיף עם על פני לא לטייל בכלל. הורות למתחילים). חופשה קצרה, רק שבועיים, והיא כבר במחציתה. עוד רגע נגמרת. זה פרק זמן קצר מדי בשביל להכיר את המדינה העצומה הזו - אפילו שבריר ממנה לא נראה - אבל זה מספיק זמן בשביל לאסוף חוויות להתחמם בהן בפרק הזמן המקולל שנקרא "אחרי החגים".
זו הפעם הראשונה שלי כאן. תמיד חלמתי להיות במקסיקו, והיא לא מאכזבת.
ג. אם יש משהו שכולם יודעים על מקסיקו, זה שמדובר במקום צבעוני מאוד, ואכן, זה מהמקומות הכי פחות אפורים שהייתי בהם - הכול צבוע, הכול מצויר, בכל פינה שרים ורוקדים ומנגנים. לא מוזיקה מרמקולים: מוזיקה חיה מבוצעת כל הזמן, בכל מקום. וכשהמוזיקה חיה - הכול חי.
אבל אם לחזור לעניין הצבעים, אז לא הכול ורוד אם נאמר את זה ככה, בעדינות אין קץ. ואני לא מדבר רק על מה שקורה במדינה (מקסיקו, בישראל אין לי מושג מה קורה), אלא גם אצלי.
את רוב המחצית הראשונה של החופשה העברתי כשאני סובל ממה שאנחנו המטיילים קוראים "נקמת מונטזומה": קלקול קיבה נוראי שתוקף את המטיילים הלא מוכנים, וכשאני אומר קלקול קיבה, זה רק כי לא נעים לכתוב שלשול מהגיהינום. בכל זאת, עיתון מכובד.
זה הדבר שלא רואים בכל התמונות שאני שולח למשפחה ולחברים או מעלה לרשת: אותי, מתרוצץ בעיניים מטורפות, מחפש שירותים ציבוריים. אותי, אוכל קרקרים יבשים ואורז לבן במדינה עם האוכל הכי טוב בעולם. אותי, מספר על הארץ הכי צבעונית בעולם למרות שבינינו - כל האסלות פה לבנות. הבנתם את הסיטואציה.
זו לא הפעם הראשונה שלי ברודיאו הזה, כמו שאומרים, אבל הפעם אני קצת נעלב: בי אתה נוקם, מונטזומה? בי? והרי אנשים אחים אנחנו - אתה אינדיאני, אני יהודי, שנינו סבלנו מנחת זרועם האלימה של האירופאים. את שנינו הרגו, שרפו, כרתו, הרעילו. בהם אתה צריך לנקום, מה נפלת עליי? אני הרי פגאני בדיוק כמוך; לאותו עץ סגדנו, לאותה האש העלינו קורבן. מה הקטע, אבויה? אבל אני סולח לך, מונטזומה. כולנו טועים - והאמת, שבמיוחד אתה! למעשה, היה יותר מפליא אותי לו לא היית מתבלבל.
ד. מונטזומה היה הקיסר האצטקי שבתקופתו, תחילת המאה ה-16, נכבשה מקסיקו על-ידי הספרדים.
כשהגיעו הכובשים לחופי מקסיקו (בראשות הרנאן קורטס - ההיטלר של האינדיאנים, אחד מהטיפוסים הרצחניים והמתועבים שחיו אי-פעם. אני יורק שלוש פעמים לכל צד למשמע שמו שאותו לא אקליד עוד, יימח זכרו המטונף), טעה מונטזומה וחשב שמדובר בפמליית שליחי האל קואטסלקואטל, שעל-פי הנבואות בדיוק עמד להגיע. הוא העניק לכובש הספרדי ערימות של זהב, פתח את שערי העיר, ערך לכבודם משתה המסכן לא הבין שטעה גם כשנלקח בשבי, הפך לבן ערובה בארמונו ונענה לכל ההוראות של הספרדים, כלומר: עוד ועוד זהב, עבדים ושפחות. הוא הונצח בהיסטוריה כאחד מגדולי הפתאים והטיפשים אי פעם. מסכן אומלל שכמותו.
ולהוכחה: אחר-כך במי הוא נוקם? בי! איזה אהבל.
ה. אני לא יכול להפסיק לרתוח על הכיבוש הספרדי. כחובב היסטוריה, קראתי על כך לא מעט, אבל לראות את זה בעיניים ממלא את ליבי זעם שחור ושנאה יוקדת. לא להאמין מה שהם עשו פה, כמה הרס וחורבן.
לקחנו בוואחקה ובמקסיקו סיטי - הו, מטרופולין עצום ונהדר! הו, מפלצת אורבנית שוקעת ונהדרת! עיר שנכנסה לי ללב כמו שרק ערים מעטות נכנסו - כמה סיורים היסטוריים כאלה ואני אומר לכם: אני שונא את הספרדים, אני שונא את אירופה. איזו תרבות רצחנית. מה שהם עשו לאינדיאנים, לאפריקאים, לנו. אנחנו עוד נפלנו טוב, יחסית, עם האנגלים. הם עוד השקיעו. עוד הייתה להם האשליה, האתוס של עול האדם הלבן. השאר פשוט בזזו ורצחו.
זה אומנם קרה לפני חמש מאות שנה, אבל מבחינת האפלה שבלב שלי, זה קרה הבוקר.
על המקדשים שהחריבו הם בנו את הכנסיות המפוארות שלהם, מקדשים ריקים של זהב. הסתובבנו בהן. בכל פעם שלא ראו אותי, ירקתי. כשחשבתי שרואים אותי, פשוט הפלצתי. מונטזומה אולי נקם בי - אבל אני נקמתי בשמו.
ו. ואחר-כך, בלב שקט של אחרי נקמה חסרת משמעות, אני קופץ לקנטינה של טיו (דוד) פפה, מבתי המרזח הוותיקים במקסיקו סיטי, שעומד פה כבר יותר ממאתיים שנה. בר עץ לשתייה בעמידה עם תעלה קטנה מתחתיו, מי יודע למה שימשה פעם. המקום שקט, רק אני ועוד ארבעה זקנים שם, לאחד מהם מצחצחים את הנעליים. אני שותה בירה ומסקל. חברים שמטיילים בתאילנד מספרים בווטסאפ שהילד שלהם אושפז שם עם עכברת ואני מרגיש טיפה יותר טוב עם המונטזומה שלי. כי לא יודע מה איתכם, מבחינתי עדיפים שירותים ציבוריים על חדר מיון בכל יום בשנה.
אבל ההקלה לא נמשכת יותר מדי זמן. סניור, אני מסמן למוזג הקשיש, דונדה איל באניוס פורפאבור?
