הטריות החיננית אומנם נוכחת באלבום הבכורה של שחר אריאל, וגם הקול הצעיר והלהט, אבל אין שום דבר מהבוסריות שמתלווה לפעמים לאלבומים ראשוניים, כולל הדחף להוציא את הכול במין ערבוביה של חוסר אחידות. אריאל מגיש יצירה שלמה, ונדרשו לו לשם כך כמעט חמישים שנה שבהן התחשל, התבשל ולא התרשל.
המילים האחרונות הן מחווה למילוליות השוצפת של מאיר אריאל, אביו של שחר. הוא נוכח באלבום בשירים מפורשים יותר ("תמיד אתה איתי" - שיר געגועים במהלך מלחמות פנימיות, ו"יעלה אבי לדודי" - שיר שמדגיש השלמה עם המוות, שהאמונה חושפת גם את מעלותיו; אשרי המאמין), ושירים מפורשים פחות ("יש משניים"). אבל אורו השופע ומשפיע של האב אינו שורף ולא מסנוור. הבן הצליח במשימה הראשית שהוכתבה לו בעל כורחו: יצירת אלבום מקורי עם צליל - גם במובן של אישיות ושל זהות - משלו.
והוא קומוניקטיבי, שחר אריאל. מיטיב להתבטא ולהפגין נוכחות מוזיקלית נעימה גם בהיפראקטיביותה. סימפתי מאוד. מעורר אמון ואהדה. אבל כל נון-שלנטיות ואגביות שהוא חושף הן החזית שתחתיה מפעפעות מערבולות, וכל חמידות רכה היא שכבות של נייר זכוכית פוצע ופצוע. וכאן נכנסת האישיות של המטפל שאריאל ניחן בה, אבל מטפל כזה שבמקביל לריפוי, גם מייצר לעצמו פצעים חדשים בין טיפול לטיפול. וזה לא רק טיפול אישי - עתיר מודעות עצמית ואירוניה פנימית - אלא גם טיפול זוגי.
שירי האהבה היפים המרצפים את האלבום ("אהובת לב" המבושם בהשפעות תנ"כיות, "הכי טובים אנחנו" על התחייבות דווקא בשיאי המשברים, "עלייך ועליי" עתיר הכנות ואחרים) הם כמו הצצה לסשן שבו המטופלים הם המטפלים בעצמם, והריפוי נראה ודאי למדי בזכות אהבתם וכנותם. השיר "הנה נדלק לי" מדגים זאת היטב כשאריאל מפציר בסיומו בבת זוגו: "אהובה שלי, די. בואי נצא מהשיר הזה חלק. הכי כדאי כשאנחנו בטוב, אמיצים מספיק לאהוב".
פטריק סבג הפיק את האלבום ועיבד אותו להפליא (וגם תכנת וניגן בקלידים ובגיטרות לצד הגיטריסט יובל סלע, המתופפת קרן טפרברג והבסיסט עדי הר צבי); איפשר לאריאל לבטא את הנאיביות וההתלהבות שבו. הניח להן לשפוע, אך גם ידע לעצור בזמן את הגודש. התוצאה היא אלבום מאוזן עם שירי נשמה בגון פולקי, שבהם משתקפים זה בזה "ילד מארגן משחק כדורגל" (שם אחד מהשירים הנפלאים ביותר באלבום) ומבוגר שממשיך לחיות את הסיטואציה ומעיד על עצמו שהוא: "משקר את דרכי אל האמיתי". מניס תמידית את הצללים, בצלילים.
איך שר שלום חנוך, חבר של אביו? "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". ואחרי שהשחר הספציפי הזה כבר עלה - האור שבו בהיר, חד ומפכח, משרה השראה.