מי שיעקוב אחרי עונת הכדורסל שנפתחת החודש בישראל ובאירופה יראה תופעה שאין סיכוי שהוא יראה אותה בכדורגל: הרוב המכריע של הקבוצות יורכב משחקנים חדשים שהצטרפו במהלך הפגרה. למה בעצם? בעיקר כי שוק הכדורסל מתנהל ללא סכומי העברה (בשונה מהכדורגל למשל), כמעט כולו נע סביב "העברות חופשיות". נדיר מאוד למצוא שחקן שקבוצה שילמה מיליון אירו כדי "לקנות" אותו מקבוצה אחרת.
למה זה קורה? כי להבדיל מהכדורגל, בכדורסל אין כסף גדול שמתלווה לתארים. כל הסיפור של היורוליג למשל, ליגת הכדורסל האירופית העשירה והחזקה ביותר מחוץ ל-NBA, מסתכם בחלוקה של קצת פחות מ-40 מיליון אירו (לפי פרסומים בתקשורת) לכלל הקבוצות המשתתפות - סכום המהווה כ-3% ממה שמחלקת אופ"א לקבוצות הצ'מפיונס ליג.
התוצאה היא כזאת: לפי מחקר מקיף של ארגון CIES, בעונת 2016/17 נרשמו בעולם 8,737 העברות של כדורסלנים. וכאשר חוסר המחויבות של שחקנים לקבוצה הופך לסטנדרט, שיעור העברות בכדורסל צמח בתוך שש שנים ב-41% (6,167 העברות בעונת 2010/11).
הפעילות המרכזית של שוק שחקני הכדורסל היא אירופה, בעיקר מאחר שה-NBA קולטת מעט מאוד שחקנים מדי שנה והיחס שנוצר הוא חד כיווני - על כל כדורסלן אחד שנכנס בעונת 2016/17 לשחק בארה"ב, היו למעלה משלושה שחקנים שיצאו החוצה מארה"ב ליתר יבשות העולם (1,650 כדורסלנים ייצאה ארה"ב, לעומת 533 שייבאה). ארה"ב, שהכדורסל בה הוא רק הענף הרביעי הכי פופלרי במדינה, מייצאת יותר כדורסלנים מאשר ברזיל מייצאת שחקני כדורגל.
כך הפך הכדורסל בכל העולם לכזה שנשלט על ידי שחקנים אמריקאים. וביחד עם יתר התנועות של שחקנים בתוך יבשת אירופה - נוצר כמעט בכל הליגות רוב לא מקומי. בספרד שיעור השחקנים הלא מקומיים (לא ספרדים) עומד על 69.6%, לפני צרפת (57.8%), איטליה (56%) ויוון (54.9%). הליגה הישראלית, שבה נאבקים בחודשים האחרונים על ההגדרה מחדש של השחקן הישראלי, היא אחת מהליגות הכי זרות בעולם - מדורגת במקום השמיני מבין הליגות שנבדקו בסקר עם 47.8% שחקנים לא מקומיים.
אם יורדים לדקות משחק של זרים מול מקומיים, שהן המדד המהימן ביותר להעדפה של חלוקת זמן העבודה, הרי ששם ישראל כבר מדורגת רביעית בין הליגות שנבדקו בסקר של CIES. לפי הסקר, 23.8 דקות בממוצע למשחק שניתנים לזרים. במלים אחרות, כ-59% מדקות המשחק בליגה הישראלית "שייכות" לשחקנים לא מקומיים.
שחקנים שעוברים חמש קבוצות בעונה
הרצון של כדורסלנים למצוא עבודה בכל מחיר גורר תופעות של "חוזים קצרי טווח". שחקנים מוכנים להגיע לקבוצה במהלך העונה, אפילו בעבור חוזה לחודש או חודשיים, מאשר לשבת בבית. כך נוצר מצב של תחנות רכבת בתוך העונה עצמה - 22.5% מכלל ההעברות הן של שחקנים שעברו יותר מפעם אחת במהלך עונה, כלומר שיחקו בשתי קבוצות בתוך עונה אחת. ויש בסטטיסטיקה גם כמה שחקנים שהספיקו בתוך עונה להשלים לא פחות מחמש העברות בין קבוצות.
האם הטענות שמציגים חברי ארגון שחקני הכדורסל בישראל על כך ש"בליגה הישראלית קיימת תחנת רכבת של זרים", ועל כך ששחקנים זרים בישראל נוטים להתחלף בסוף העונה ולעתים גם במהלכה - מחזיקות מים? הנתונים מראים שכן, אפילו בהשוואה למקומות אחרים בעולם.
בישראל שיחקו בעונת 2016/17 בממוצע 16.2 שחקנים בקבוצה - מקום חמישי בעולם מבין הליגות שנבדקו, אחרי הליגה הארגנטינית, היוונית, האדריאטית והבלגית. ישראל היא הליגה שמובילה בעולם (מקום ראשון!) בהחתמות שחקנים תוך כדי העונה - 2.9 שחקנים בממוצע לקבוצה חותמים אחרי שהעונה החלה, לעומת ממוצע עולמי של 1.5 שחקנים לקבוצה.
וגם הלויאליות לא משהו, לא של השחקנים ולא של בעלי הקבוצות: מבין הליגות שנבדקו ישראל מדורגת בתחתית, כאשר רק 25.4% מהשחקנים נותרו בקבוצות שלהם לעונה נוספת. במלים אחרות, שלושה רבעים מהסגל של קבוצה בישראל הוא חדש לגמרי. פלא שאוהדים לא מצליחים להתחבר לשחקנים?
שוק החליפין הגדול ביותר מתקיים בין ספרד לארה"ב. בסך הכל 211 שחקנים עברו בין המדינות האלו בעונה אחת, 169 אמריקאים הגיעו לספרד, 42 שחקנים עזבו את ספרד לארה"ב . שוק החליפין העשירי בגודלו בעולם הכדורסל מתקיים בין ארה"ב לישראל, ובסה"כ נרשמה תנועה של 80 שחקנים בין המדינות הללו בעונה אחת - 43 שחקנים מארה"ב שהגיעו לשחק בישראל ו-37 שעזבו מישראל לארה"ב. הסיבה העיקרית היא כמובן אמנת המס בין ארה"ב לישראל שהופכת את ההעסקה של אמריקאים למשתלמת מאוד עבור קבוצות ישראליות (עד 108 אלף דולר לא משלמים מס על כדורסלן אמריקאי).
מוסר תשלומים בעייתי? לא אצלנו
ומה לגבי שחקני צעירים? באופן כללי הכדורסל העולמי בכללותו לא נותן במה משמעותית לשחקנים צעירים מקומיים. כמות הדקות הממוצעת לשחקן מקומי מתחת גיל 21 עומדת על 5.3 דקות למשחק בכל הליגות. הליגה הסינית היא זו שנותנת הכי הרבה זמן משחק לצעירים מקומיים - 11.9 דקות בממוצע, ומבין הליגות האירופיות הליגה הטורקית היא הנדיבה ביותר על 6.1 דקות בממוצע. הליגה הספרדית נותנת 4.6 דקות בממוצע לשחקנים מקומיים מתחת גיל 21, קצת לפני ישראל (4.5 דקות). באיטליה נותנים לשחקן המקומי הצעיר 2.1 דקות בלבד בממוצע. ולגבי ישראל, זו סוגיה מוזרה ומצערת בהתחשב בעובדה שלא מכבר הוכתרה נבחרת העתודה של ישראל לאלופת אירופה.
את ריבוי המעברים של כדורסלנים אפשר להסביר גם בחוסר השביעות הרצון הכלכלית של שחקנים, דבר שבא לביטוי בתלונות על הפרות חוזה מצד מעסיקים. נכון לסוף 2017 פתוחים מאות תיקים בבוררויות של פיב"א מצד כדורסלנים וקבוצות. טורקיה, כנראה המדינה שבה מוסר התשלומים הוא הבעייתי מכולן, מובילה את דירוג הבוררויות עם 203 תיקים פתוחים, לפני איטליה עם 107, פולין (77) ורוסיה (73). ישראל, במקרה הזה, נמצא במקום טוב מאוד ולא נכללת ברשימת 12 המדינות "הבעייתיות", אותה סוגרת סין עם 14 תיקים פתוחים.
