קיבלתם דוח חניה מעיריית תל-אביב שצולם על-ידי מצלמות רחוב? הוא לא תקני, היות שפרטיות הציבור גוברת על עברות חניה - כך קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב, בהחלטה לפיה עיריית תל-אביב אינה מוסמכת להפעיל מצלמות וידאו המצלמות את הרחוב ומקליטות את הנעשה בו לשם אכיפת עבירות חניה, כיוון שהכנסת לא הסמיכה אותה לעשות זאת.
בית המשפט הסביר כי לנוכח פגיעת מצלמות וידאו המצלמות את הרחוב בפרטיות של העוברים והשבים, יש צורך בהסמכה מפורשת של הכנסת כדי להפעילן. כיוון שהכנסת הסמיכה את העירייה להפעיל מצלמות כאלה רק לצורך אכיפת עבירה של נהיגה בנתיב תחבורה ציבורית, היא אינה מוסמכת להשתמש בהן לשם אכיפת עבירות חניה.
ברחבי העיר תל-אביב מותקנות אלפי מצלמות המתעדות את הנעשה בעיר ואשר משמשות גם את המשטרה בעת הצורך. המצלמות הותקנו כאמור לטובת אכיפת נסיעה בנתיבי תחבורה ציבורית - וכעת קובע בית המשפט כי זה גם השימוש המותר בהן בכל הנוגע למתן דוחות למפרים את החוק.
בפסק דינו הסביר השופט איתי הרמלין כי "הבעיה המרכזית בשימוש במצלמות הרחוב נעוצה בכך שנאספים בהן פרטים רבים שאינם נדרשים כלל לשם אכיפת איסורי החניה. בראש ובראשונה, מצולמים בהן אנשים רבים שלא עברו כל עבירה אלא עברו ברחוב כעוברי אורח. המצלמות מתעדות עם מי הסתובבו אותם עוברי אורח, מה לבשו, לאיזה עסק ברחוב נכנסו (מסעדה כשרה או שאינה כשרה למשל), האם עשו זאת בשבת או ביום חול וכדומה".
השופט הביא כדוגמה את עניינו של הנאשם עצמו: "צילום הווידאו שצילמה מצלמת העירייה אינו מתעד רק היכן עמד רכבו כפי שהוא מופיע בתמונה שצורפה לדוח עצמו, אלא מתעד אישה יורדת מן הרכב (מן הצד שליד הנהג). אמנם מן המרחק שבו צולמה אותה אישה, ובשל העובדה שהשמש ניצבת מאחוריה, לא ניתן להבחין בתווי פניה, אך ניתן לראות ששערה קצר וכהה, והיא לובשת חולצה אדומה - ומה אם שיערה של אשתו של הנאשם הוא ארוך ובהיר, ואין במלתחתה חולצה אדומה? די בכך כדי לחשוף שהנאשם בילה באותו יום עם אישה שאיננה אשתו - עניין הנוגע ללא ספק לצנעת חייו של הנאשם ואינו עניינה של העירייה. סרטון הווידאו של מצלמת הרחוב מתעד גם את כל מי שיוצא מרכב החונה כחוק באותו קטע רחוב ויכול לחשוף נתונים מסוג זה גם בקשר לאנשים שאינם חשודים בביצוע עבירה כלשהי".
בהמשך קבע השופט כי "ההגנה על הפרטיות בהקשר זה היא הגנה על החירות - חירותו של אדם לרדת למכולת לבוש בגופיה, אך גם חירותו לאכול היכן שיחפוץ מה שיחפוץ ובאיזה יום שיחפוץ, ולהתרועע עם כל אדם (ללא הבדל דת, לאום, השקפה פוליטית, מין, נטייה מינית וכולי), בין אם הם נשואים זה לזה ובין אם לאו, והכול מבלי שיתועד על-ידי הרשויות. אין גם כל סיבה שהרשות תתעד אדם בסיטואציות מביכות סתם - כגון מי שמחטט באפו, משתטה במשחק עם ילדיו או מרים את מכנסיו שנשמטו כיוון ששכח לחוגרם בחגורה".
בית המשפט, שהדגיש את ההשלכות המשמעותיות של ההחלטה להציב את המצלמות ולהפעילן על אופיו של המרחב הציבורי, ציין כי לפי המסמכים שהגישה במשפט התביעה העירונית, לא רק שההחלטה התקבלה ללא הסמכה מפורשת של הכנסת, אלא שהיא התקבלה בוועדת ההתקשרויות העירונית מבלי שמועצת העיר דנה בכך ומבלי שנערך הליך של שיתוף הציבור.
לאחר שקיבל את טענת הנאשם כי העירייה פעלה בחוסר סמכות בהפעלת המצלמות, פסל בית המשפט את הראיות שנאספו נגדו וזיכה אותו מעבירת החניה שבה נאשם.
"זכות לפרטיות גם ברחוב"
הסיפור החל בשנת 2015, כשהנאשם הואשם בעבירה של "חניה כפולה" עם מכוניתו, עת עמד ברחוב יפת 3 ביפו, ליד מאפיית אבולעפיה. הנאשם הכחיש את דבר העבירה וטען, הין היתר, כי העירייה אינה מוסמכת לאכוף את חוקי החניה באמצעות אותן מצלמות וידאו המותקנות על בניינים ומצלמות את הרחוב.
לביסוס טענתו זו הפנה הנאשם לדינים המסמיכים את המשטרה ואת העירייה לאכוף עבירות שונות באמצעות מצלמות, אך לא עבירות חניה. הנאשם גם הפנה לשורת מסמכים המתארים דרך אכיפה זו כבעלת פוטנציאל של פגיעה בפרטיות ומחייבת לכן הסמכה מפורשת בחוק.
אל דוח החניה שנשלח אל הנאשם צורפו תמונות שמלמדות כי מכוניתו צולמה מכיוון כיכר השעון כשהיא עומדת בזווית (אשר לטענתו שיקפה שהרכב היה בתנועה). הפקחית שערכה את הדוח הסבירה כי הרכב עמד במקום יותר משתי דקות, ולכן היא רשמה את הדוח. בעת רישום הדוח הפקחית עצמה לא שהתה במקום אלא בחדר הבקרה של העירייה. ולמעשה היא צפתה במתרחש על גבי מסך. יתרה מכך, בחדר הבקרה שבו ישבה, צפתה הפקחית במקביל בשידורים של מצלמות אכיפה מ-5 נקודות שונות בעיר תל-אביב-יפו. הפקחית ציינה עח אם הרכב עומד במקום יותר משתי דקות, היא "בודקת מה היה" ורושמת דוח גם אם הנהג נמצא ברכב.
הדיון העיקרי לא נסב סביב השאלה האם אכן עמד הנהג במקום שידוע כמוקד להיווצרות צוואר בקבוק פקוק לאור עצירה כלי רכב ליד המאפייה המפורסמת, אלא סביב נושא הפגיעה בפרטיות.
"יש להדגיש כי לאדם זכות לפרטיות גם ברחוב, אם כי זכות זו היא כמובן מצומצמת יותר מאשר הזכות לפרטיות המגינה על האדם בתחומי ביתו... ההגנה על הפרטיות בהקשר זה היא הגנה על החירות - חירותו של אדם לרדת למכולת לבוש בגופיה, אך גם חירותו לאכול היכן שיחפוץ מה שיחפוץ ובאיזה יום שיחפוץ, ולהתרועע עם כל אדם (ללא הבדל דת, לאום, השקפה פוליטית, מין, נטייה מינית וכולי), בין אם הם נשואים זה לזה ובין אם לאו, והכול מבלי שיתועד על-ידי הרשויות. אין גם כל סיבה שהרשות תתעד אדם בסיטואציות מביכות סתם - כגון מי שמחטט באפו, משתטה במשחק עם ילדיו או מרים את מכנסיו שנשמטו כיוון ששכח לחוגרם בחגורה", כתב השופט הרמלין בהחלטתו והזהיר כי "האפקטיביות של מצלמות אלה לצורכי אכיפה יכולה להביא לכך שעם הזמן ילכו ויתרבו וסופו של תהליך יהיה שנמצא את עצמנו בדיסטופיה אורווליאנית שבה כל צעד שלנו מפוקח על-ידי הרשות. אין ספק כי הטכנולוגיה של ימינו, 70 שנה לאחר שכתב ג'ורג' אורוול את ספרו 1984, הופכת אפשרות זו לממשית...
"אני מוצא מקום לשוב ולהדגיש כי התקנת מצלמות רחוב משנה באופן מהותי את המרחב הציבורי, ולכן גם מן הבחינה החברתית מן הראוי שהחלטה על הצבתן תתקבל על-ידי הציבור עצמו - הן באמצעות נבחריו והן בהליך של שיתוף ציבור. אם לא נקפיד על כך, קיים חשש כי כציבור נגלה יום אחד שאנו חיים ב'חברת מעקב' תחת פיקוח תמידי, מבלי שהחלטנו שאנו רוצים בכך" (תיק חניה 72118789).
מעיריית תל אביב-יפו נמסר כי "מדובר אך ורק במצלמות חניה ייעודיות ולא במצלמות המשמשות לאכיפת נת"צים או לכל מטרה אחרת. העירייה סבורה כי מצלמות החניה הן כלי חוקי ולגיטימי לאכיפת חניה אסורה וכמקובל תשקול הגשת ערעור על פסק הדין. ראוי לציין כי הנושא של הגנת הפרטיות עלה בבית המשפט העליון והמדינה בתגובתה הצטרפה לעמדת העירייה, לפיה האכיפה באמצעות מצלמות החניה חוקית ומבוצעת כדין ואף הסדירה את הנושא בנוהל. אכיפת החניה בעיר תל אביב-יפו באמצעות מצלמות החניה תימשך כסדרה".
