סטודנטים ערבים./צילום:Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
לא צריך להיות אנליסט מתוחכם כדי להבין שתעשיית ההייטק הישראלית הומוגנית מאוד: בעיקר גברים לא חרדים, שמקימים חברות שמרוכזות באזור המרכז ומעסיקים את החברים שלהם מהצבא. בשנים האחרונות יש הבנה של קובעי המדיניות כי המציאות יצרה בישראל שתי כלכלות - אחת חזקה שמבוססת על חדשנות ומאפשרת למשתייכים אליה לקבל תנאי עבודה טובים; והשנייה חלשה, ובה הפריון והשכר נמוכים.
אם רוצים לחזק את הכלכלה הישראלית כולה ושפירות הצמיחה יגיעו לאוכלוסיות נוספות - הדרך לשם עוברת בהגדלת שיעור העובדים בתעשיית ההייטק - שיעור שנותר על 8%-9% מכלל האוכלוסייה כבר מספר שנים.
מלבד הצורך בהרחבת מעגל העובדים בישראל שמשתכרים שכר גבוה, שילוב אוכלוסיות נוספות גם יענה על הצורך לספק מהנדסים איכותיים שהתעשייה משוועת להם. למרות המחסור, עובדים מהחברה הערבית למשל מהווים שיעור נמוך, כמה אחוזים בודדים, מכלל עובדי תעשיית ההייטק, בעוד ששיעור האוכלוסייה הערבית מקרב כלל האוכלוסייה עומד על כ-21%.
הפוטנציאל לשיפור מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הערבית גדול - לפי הכלכלן הראשי באוצר, השכר הממוצע של גבר ערבי עמד ב-2016 על 9,400 שקל, ואילו של אישה ערבייה על 6,500 שקל. זאת, בהשוואה לשכר ממוצע של 14.5 אלף שקל בקרב כלל הגברים בישראל, ושכר ממוצע של 9,600 שקל בקרב הנשים.
מתן הזדמנויות לצעירים הערבים ושיפור מצבם הכלכלי, עשוי לתרום רבות גם לצמצום הניכור ולהורדת החומות בין החברה היהודית לערבית. גם אם לא יודו בכך בפומבי - יש בציבור היהודי כאלו שמקווים שחשיפת הערבים לתהליכי גלובליזציה תהיה מלווה בחיבור לעולם המערבי וצמצום הזיקה למסורת.
על פניו, ההנחה הזאת אינה מופרכת - העבודה ביחד עם ישראלים-יהודים, התרבות החדשנית של תעשיית ההייטק, הנסיעות לחו"ל ובעיקר לעמק הסיליקון - כל אלו אינם המקום הטבעי של הצעיר הערבי הדתי. ואולם ההשפעה יכולה להיות הפוכה, או לכל הפחות מתונה משמעותית ממה שהיה ניתן לצפות. "עבודה בחברות גלובליות מאפשרת לעבוד עם אנשים ממגוון דתות ותרבויות, אבל זה דווקא מגביר את המשיכה שלהם לדת, לתפילה ולצום", אומר רו"ח עבדאללה זועבי, שחוקר את הנושא במסגרת לימודי תואר שני בבית ספר למדיניות ציבורית ולממשל באוניברסיטה העברית בירושלים.
"רציתי לדעת האם הזהות הדתית נפגעה, והתשובה שמצאתי היא שלא. העובד מרגיש כי המגוון התעסוקתי בארגון מאפשר לו לעשות את מה שהוא חושב, כל עוד הוא מייצר את התפוקה הדרושה. הוא מרגיש יותר נוח לשמור על הזהות הדתית שלו בתוך ארגון גלובלי", אומר זועבי, שבמסגרת המחקר ערך ראיונות עם 25 בכירים ערבים בתעשיית ההייטק המקומית, וכן העביר שאלונים ל-100 עובדים נוספים. בין המרואיינים ניתן למצוא בכירים בחברות אלפא אומגה וגליל סופטוור בנצרת, אחד מהאנשים שעמדו מאחורי הקמת הפארק הטכנולוגי בעיר, בכירים בחברות בינלאומיות, סטארט-אפיסטים ערבים, אקדמאים עם נגיעה לתחום וכו'.
דווקא אותם תהליכי גלובליזציה שהיו עשויים להחליש את הזיקה של העובדים הערבים למסורת ולדת, הם אלו שמאפשרים להם לעבוד בארגונים גלובליים, שם הם מרגישים בנוח לשמור על תרבותם וזהותם - ובעצם להתגונן מפני אותם תהליכי גלובליזציה. "השמירה על הצום, למשל, קשה במיוחד כשאתה עובד בתעשיית ההייטק, שמאופיינת בשעות עבודה מטורפות. חלק אמרו שהם משנים את הלו"ז שלהם - עובדים יותר בבית בשעות הלילה, אחרי שבירת הצום. הם דוגלים בקריירה, אבל לא על חשבון הצום", הוסיף זועבי.
"החברה הערבית לא תשנה את פניה"
המחקר של זועבי עוסק בעובדים ערבים שבוחרים לעבוד בחברות גלובליות - חברות, בעיקר בינלאומיות, שחלק מהותי מהפעילות שלהן מתנהל מעבר לים. שיחות הוועידה לא מתנהלות רק בין צעירים יוצאי 8200, אלא פתאום הצעירים הערבים מוצאים את עצמם מדברים עם קולגות מכל רחבי העולם. ההרגשה שהם שונים הולכת ונעלמת.
"אחד המרואיינים אמר לי שבחברה גלובלית יותר נעים לו לעבוד. הסיבה: הוא לא מרגיש שמישהו כופה עליו תרבות מסוימת. אולי כופים תרבות ארגונית, אבל לא תרבות או זהות לאומית. הוא מרגיש שיש מרחב שיכול להכיל את כולם, ושבתוכו הוא יכול לבטא את הנרטיב שלו, את המאפיינים הייחודים של העם והחברה שאליה הוא משתייך", אומר זועבי. "אני חושב שבסטארט-אפ ישראלי יהיו לו קשה יותר לשמור על הזהות שלו", הוא מוסיף.
אובדן הזהות הוא אחד החששות שקיימים בחברות שמרניות, ולכן החשש מפני הגלובליזציה הוא טבעי. המרואיינים של זועבי סבורים כי למרות החדירה של תהליכים כאלו וכן של קפיטליזם ואינדיבידואליזם לחברה הערבית, ההתפשטות שלהם תהיה מוגבלת. הוא מספר כי "הם לא מאמינים שהחברה הערבית תשנה את פניה, כי מבנה היסוד שלה בנוי אחרת - היא חייבת לשמור על עצמה ולהגן על הזהות, התרבות וההיסטוריה שלה, במיוחד לאחר שנת 1948. הערבים בישראל הרגישו שהעולם הערבי הפקיר אותם והאפשרות היחידה שלהם הייתה להגן על עצמם ועל התרבות שלהם, לשמור על הזהות הקולקטיבית ולא רק האינדיווידואלית".
המסקנה של זועבי היא חד משמעית: "הגלובליזציה תכרסם במובן מסוים במנגנון הזה ובהיררכיה הזאת, אבל היא לא תמוטט את המשטר הזה שנקרא חברה ערבית מסורתית".
ד"ר אליקים כסלו מהחוג למדיניות ציבורית, שמנחה את זועבי בביצוע המחקר, מסביר כי מדובר בתהליכים שעוברים על כל חברה שמרנית. "כתבתי בעבר מאמר על החברה החרדית, והסיפור פה הוא דומה - חברות שמרניות עוברות תהליכים שדומים לאלו שמתבצעים בארגונים גדולים: התנגדות לשינוי. מעבירים איזו רפורמה, ותמיד המנהלים ייתקלו בשאלה 'מי הזיז את הגבינה שלי?'.
"אם חושבים על החברה הערבית באמצעות מושגים ארגוניים, מבינים שזה חיכוך סטטי, שנובע מהצורך להעביר ממצב דומם לנע. ואולם אין שום עניין להפוך את החברה הערבית לחברה גלובלית, תמיד יישמר המתח בין מקומי לגלובלי - מכאן המונח גלוקליות".
השמירה על הזהות המקומית פשוטה. לדברי זועבי, רבים מהעובדים הערבים ממשיכים לגור ביישובים שבהם גדלו, גם אם הדבר מצריך מהם נסיעות ארוכות בכל יום. "אפילו מעבר ליישובים ערבים אחרים הוא נדיר. גם שם הם מרגישים זרים, הם רוצים לגדל ילדים בסביבה שבה הם גדלו.
"בטווח הארוך העובדים הערבים עלולים לשלם מחיר - הם יתעייפו והיחסים הזוגיים והחברתיים ייפגעו. רואים את זה עם ערבים שמשתלבים בסקטור הממשלתי בירושלים, הרבה עוזבים את העבודה והעיר וחוזרים לצפון - הם אמנם הרוויחו את הילדים שלהם שמחונכים בבתי ספר מקומיים, אבל הם עזבו את העבודה לתפקידים לא בכירים, למרות שהיה להם פוטנציאל גדול", אומר זועבי.
"הייטק בחברה הערבית ישבור את מבני הכוח"
ארגונים גלובליים הם זירה שונה עבור הערבים שרגילים להרגיש במיעוט בחברות הישראליות. "הם מרגישים פחות בני מיעוטים כשהם עובדים בחברה גלובלית", אומר זועבי. "בכיר בפירמת רואי חשבון אמר לי: אל תקרא לי בן מיעוטים. אני כזה כשאני חוזר לכאבול, כי אני מתחיל להרגיש ככה כשאני עובר בדרך הביתה ליד יישובים יהודים. כשאני בנסיעת עבודה בסקוטלנד, אני מייצג את הפירמה בתור ישראלי. כשהצטרפתי לדירקטוריון של החברה שבה עבדתי, היו איתי בריטי, אוסטרלי, סיני, יהודי ישראלי ואני, ערבי ישראלי - אז איך אני בן מיעוט? התחושה הזאת נחלשת", מספר זועבי.
כסלו בטוח שהחברות הגלובליות עיוורות לגבי הלאום של העובדים ומאפשרות שוויון אמיתי: "אם הולכים לפארק ההייטק בנצרת מוצאים חברות שלא צריכות את הציבור הישראלי-יהודי, זה ממש לא מעניין אותן, יש להן לקוחות מכל העולם. זה מחליש את התלות והקשר בין החברה היהודית לחברה הערבית.
"לא מעניין אותם מה החברה היהודית חושבת עליהם, אלא כמה כסף מיקרוסופט תקצה לשלוחת המחקר והפיתוח שלה פה בישראל, מה המשימות שאינטל מציבה לעובדים שלה, ומה התוכניות של המשקיעים בעמק הסיליקון. זה לגמרי שובר היררכיה ומבני כוח, כל ההגמוניה פתאום נשברת.
"אפילו רופא ערבי בבית חולים רמב"ם בחיפה חי עם חולים יהודים, קולגות יהודים, ותקציבים שנשלטים ברובם על ידי יהודים. זה לא שהוא לא מסתדר, טוב לו, אבל בסוף הוא מיעוט שמגיע לעולם שבו היהודים הם דומיננטיים", הוסיף כסלו. "יחסי הכוח בין הלוקאלי היהודי-ישראלי ללוקאלי הערבי-ישראלי ישתנו. המתח של הערבי הישראלי הופך להיות בין גלובלי למקומי, והוא יפסיק לעסוק במתח בין יהודי מקומי לערבי מקומי".
כסלו גם מציין נקודה נוספת שיכולה להקנות יתרון לחברות ערביות, ולספק להן עצמאות: "ההייטק הערבי יכול ליצור חיבור גם להשקעות שיגיעו מהעולם הערבי. יש כוונה להביא כסף ממדינות ערב, וכבר היום מתנהלים מגעים לגיוס השקעות. הם שמעו שיש סטארט-אפים בישראל, והם מחפשים תשואה. אם תוסיף למשוואה הזאת שפתאום יש גורם מתווך שקוראים לו ערבים ישראלים והם יכולים להסביר את זה בשפה שלהם, אז נהדר".
תרבות, קשרים וחוסר בשלות: מה מקשה על צעירים ערבים להשתלב בהייטק?
תעשיית ההייטק המקומית מאופיינות בחדשנות, תחרותיות, הפריון בה גבוה ויש בה מחסור בעובדים מיומנים. עובד ברמה סבירה ייהנה משכר גבוה ותנאים טובים בהשוואה לעבודה בתעשיות אחרות. לכן, כדי לצמצם את אי השוויון במדינה ולאפשר לעוד עובדים ליהנות מפירות הצמיחה, נעשה מאמץ גדול להגדיל את האוכלוסיות שעובדות בתעשייה, גם בקרב בני החברה הערבית.
במשך שנים ארוכות זה לא קרה, והעובדים הערבים מהווים פחות מ-2% מכלל עובדי התעשייה. דווקא הם, שגרים ברובם הגדול ביישובים מרמה סוציו אקונומית נמוכה, היו יכולים וצריכים ליהנות ממוביליות חברתית כתוצאה מהשתלבותם בתעשייה. למה השיעור הזה כל כך נמוך? נציין כמה תחנות בדרך לשיעור העובדים הנמוך:
1. בתי הספר - הבסיס להחלטות הקריירה של הצעירים הערבים לא מנותק מהרקע שלהם ומהיכולות שפיתחו בשנות בית הספר. עוד לפני תוכניות הרובוטיקה והסייבר, שסביר להניח שמעטים התלמידים הערבים שנחשפו להן או היעדר השיעורים הפרטיים, יש את תקציבי הבסיס שמקצה משרד החינוך - אמנם בשנים האחרונות התקציב לתלמיד ערבי עלה בקצב מעט מהיר יותר בהשוואה לתלמידים מאוכלוסיות אחרות, אך הם עדיין מופלים באופן מובהק.
מנתונים שפורסמו ביולי עולה כי תלמיד ערבי חלש בבית ספר יסודי מקבל כ-18 אלף שקל בשנה, כ-2,000 שקל פחות מתלמיד המשתייך לממלכתי, וכ-6,500 שקל פחות מתלמיד יהודי בחינוך הממלכתי דתי; כיתות מחוננים קיימות בארבעה יישובים ערבים בלבד; וגם העובדה שהרשויות המקומיות הערביות הן בדרך כלל עניות יחסית, לא מאפשרת לתלמידים ליהנות מתוכניות לימוד משודרגות. אחד הקשיים של התלמידים הערבים הוא השפה, מכיוון שהם לומדים בתיכון שלוש שפות - ערבית, עברית ואנגלית.
2. מעט סטודנטים - ב-20-10 השנים האחרונות הלך והתבסס בישראל האתוס היזמי, במיוחד בהקשר של תעשיית ההייטק. בחברה הערבית המציאות עדיין שונה, וההיכרות של הצעירים עם עובדי הייטק מצומצמת. "אם יש ילד או ילדה חכמים, אז ההורים יעודדו אותם ללמוד רפואה, ולמשפחה יש השפעה מאוד גדולה בחברה הערבית", אומר דני גל, מנכ"ל קו משווה, עמותה שמקדמת השתלבות אקדמאים ערבים בשוק העסקים הישראלי. "המשפחה והחברה רואים בהייטק משהו ספקולטיבי ואין לו עדיין את המעמד של מקצוע הרפואה שכולל גם פרנסה קבועה. זה אמנם התחיל להשתנות, אבל עדיין רחוק מהאופן שבו זה נתפש בציבור היהודי, ולכן אין מספיק ערבים מוכשרים שהולכים לתעשיית ההייטק", הוא מוסיף.
הדבר בא לידי ביטוי במספר הנמוך של סטודנטים ערבים שלומדים מקצועות רלוונטיים כמו מדעי המחשב, הנדסת תוכנה או הנדסת חשמל ואלקטרוניקה. כך, בין השנים 2014-1985, מבין כלל בוגרי תואר ראשון במקצועות ההיי-טק, רק 1,600 היו ערבים, 2.3% בלבד. בשנים האחרונות חל מפנה ומספר הסטודנטים הערבים שלומדים את המקצועות האלו זינק והגיע ל-2,200 בשנת 2016. זהו עדיין שיעור נמוך ביחס לחלקם באוכלוסייה - 9.5% - אך מראה על מגמת גידול משמעותית. הערבים גם סובלים משיעורי נשירה גבוהים יותר, ומחצית מהסטודנטים אינם מסיימים את לימודיהם, לעומת כשליש בקרב הסטודנטים היהודים.
3. שוק העבודה - מכיוון שמספר העובדים הערבים בתעשיית ההייטק נמוך, לא קל להם למצוא עבודה. חלק גדול מהמשרות מאויישות בשיטת חבר מביא חבר, והשליטה של יוצאי היחידות הטכנולוגיות בתעשייה אינה עוזרת. גל מציין כי "הבעיה הכי גדולה היא הניסיון והבשלות. המועמדים הערבים, מוכשרים ככל שיהיו, מגיעים בלי ניסיון מקצועי וניסיון חיים, הם מגיעים צעירים מאוד ופחות בשלים. ככל שהחברה קטנה יותר, כך הסובלנות לאנשים שמביאים פחות ניסיון וצריך להשקיע בהם היא נמוכה יותר, כי לחברה יש יותר מה להפסיד".
לפי הסקירה של הכלכלן הראשי, שלושה מתוך ארבעה בוגרים במגזר היהודי (שנולד בשנים 1985-1975) מצאו עבודה בתעשיית ההייטק, לעומת 58% בקרב הבוגרים היהודים. במקצועות שאינם טכנולוגיים בכלל נדיר למצוא ערבים - 1 מכל 50 אקדמאים ערבים משתלב בתעשייה בתפקידים אחרים - כספים, משאבי אנוש, תמיכה וכו'. במגזר היהודי הסיכוי של אקדמאי להשתלב בתפקיד לא טכנולוגי הוא 1 ל-6.5.
לדברי גל, ההבדלים התרבותיים פחות משחקים פה תפקיד מכיוון שהטכנולוגיה ושפות התכנות מהוות שפה משותפת. הוא מציין גם כי לא קיימת גזענות, אבל כן יש בורות וחוסר היכרות. "מנהלי משאבי צריכים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהתאמץ כדי לגייס עובדים ערבים. אי אפשר לחפש אותם בלינקדאין, אלא צריך להגיע לתוכניות ההכשרה ולאוניברסיטאות, להכיר אותם ולתמרץ אותם. אנחנו עושים סדנאות לחברות עסקיות להיכרות עם החברה הערבית וזה מאוד משפיע. מעסיקים צריכים לצאת מזור הנוחות ולהבין כי יש מועמדים ערבים מוכשרים מאוד, גם אם לא היו ב-8200".