נשות קואופרטיב הניקיון תנדיף / צילום: איל יצהר
פרולוג | הבלתי-נראות
לפני הפגישה עם המייסדות של קואופרטיב הניקיון "תנדיף", אני עוצר לרגע במטבחון. אני פוסע אל החדרון שבמבנה ההנהלה של אחד המפעלים המוכרים ביותר בארץ, בלי להקדיש לעניין מחשבה כלשהי, ויוצא ממנו בדיוק באותו המצב. ניקיון במקומות ציבוריים הוא מצב שאנחנו מקבלים כנתון. אנחנו לא מבזבזים זמן במחשבות על השאלה מה נדרש כדי להביא את הכיור, האסלה או הרצפה לכך שיבהיקו, ובטח שלא מטרידים את עצמנו בזוטות כמו זהותן של הנשים שמבצעות את העבודה ובקשיים שעומדים בדרכן.
העובדים בענף הניקיון (ולמען ההגינות, ראוי לומר שמדובר בעיקר בעובדות) הם השקופים האולטימטיביים. לפי נתוני הלמ"ס, מועסקים בשוק הניקיון בישראל כ-86,700 בני אדם שמגיעים מהמגזרים החלשים ביותר בחברה. מעטים מקדישים רגע למה שהם עושים או זורקים להם מילה טובה, אבל זה כמובן ישתנה במהירות אם מישהו מאיתנו יגלה פירור, טיפה או כתם. במקרה כזה, יודעים היטב עובדי הניקיון, אתם דווקא תיזכרו בקיומם מהר מאוד.
אלא שדווקא שקיפותם של העובדים בתחום הניקיון ושל אלו שמהוות את עמוד השדרה שלו בישראל - נשים ערביות - הפכה את הענף למקור עניין לשתי נשים צעירות, שהחליטו להפוך אותו למעין "ארגז חול" ניסיוני.
קואופרטיב תנדיף (ניקיון בערבית) לא צמח מהשטח. אביגיל חצור-סיון, עובדת סוציאלית בת 34 מקיבוץ מענית, מספרת שהרעיון להקים חברת ניקיון שתהיה בבעלות המנקות עצמן - נשים ערביות מאזור ואדי ערה - ותאפשר להן להתגונן מניצול ולהתחלק ברווחים, הגיע מכך שחברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר למדו על נזקי העבודה הקבלנית וחיפשו דרך להשפיע על התחום.
אנשי השומר הצעיר חברו למע"ן - עמותה לסיוע לעובדים שפועלת בעיקר במגזר הערבי - והקימו בינואר 2017 את תנדיף. עוד קודם לכן למדו המייסדות שלו - חצור-סיון ועמאני קעדאן, פסיכולוגית חברתית בת 32 מבקעה - מניסיונות קודמים בתחומים אחרים. "היה לנו פרויקט שנקרא 'פרויקט סינדרלה', שהיה מבוסס על ניקיון משקי בית ונכשל לגמרי", אומרת חצור-סיון. "למדנו שיעורים מזה ובמקביל גם חיפשנו מודלים אחרים בעולם וככה התגלה המודל של פרוספרה - קואופרטיב של מנקות ממוצא אמריקאי-לטיני. הייתה שם הבנה שכדי להתמודד עם הקמה של קואופרטיב בכלל וקואופרטיב שפועל בתחום הניקיון בפרט - נדרשת עזרה".
המימון הראשוני - הלוואה בסך 300 אלף שקלים בארבע פעימות - הגיע מקרן IVN. קרן שח"ף סיפקה עזרה נוספת. מנכ"לית הקרן, חיה ג'משי, אומרת כי היא רואה בהקמת הקואופרטיב "צעד משמעותי שעתיד לשים סוף לתרבות ניצול העובד החלש", ומוסיפה כי "הנשים בקואופרטיב הן דוגמת מופת לכוח שיש לקבוצה אל מול אינדיבידואל".
"הרעיון הוא להעביר את הנשים הכשרה שתאפשר להן להצליח ולעשות את המעבר התפיסתי הזה", אומרת חצור-סיון. "אנחנו מנסים לפתח אצלן תודעה קואופרטיבית, ללמד אותן מונחים בכלכלה וקצת להראות להן את תמונת העתיד ולראות את עצמן כבעלים של משהו. הרעיון הוא שבסופו של דבר, זה יהיה עסק שלהן ושאף אחד לא יעשה רווח על הגב שלהן".
פרק ראשון | הראיסים
לפני שנגיע אל העובדות עצמן, כל אחת וסיפור חייה; לפני שנקבל מבט על הנשים השקופות שמקיפות אותנו במשרדים, במפעלים, בקניונים - כדאי להתעכב רגע על המשפט האחרון של חצור-סיון מהסעיף הקודם: "שאף אחד לא יעשה רווח על הגב שלהן". זהו משפט קצר, תמציתי, ונדמה שאפשר להבין אותו אינטואיטיבית, אבל כשמביטים על מצבן של נשות המגזר הערבי שעובדות בניקיון, רואים שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק.
קודם כול, קצת רקע: צו ההרחבה שיצא ב-2014 אמור היה לעודד העסקה ישירה של עובדים על-ידי מעסיקים ומצד שני לדאוג שהעובדים יקבלו הפרשת תנאים סוציאליים. בפועל, מסבירה חצור-סיון, קורה משהו אחר: "ההעסקה הישירה אכן יותר זולה, ודווקא לכן, מפעלים יעסיקו עובדות בצורה ישירה, אבל ישלמו להן שכר מינימום בלי קרן פנסיה או השתלמות. זה בעייתי במיוחד כי מדובר בנשים בנות 30 ו-40 שהרבה פעמים אין להן שום חיסכון קודם.
"מצד שני, הקבלנים בשוק - 'ראיסים' קוראים להם פה - נאבקים על קיומם הכלכלי וזה מייצר מצב של עבודה נרחבת בשחור. גילינו שבאזור ואדי ערה, למשל, קיימת תופעה חזקה של ראיסים - קבלנים שעצם זהותם האתנית יוצרת הצטלבות של ניצול בשוק הניקיון עם ניצול של הפטריארכיה. מדובר בעסקות עם הבעלים של הנשים, שמקבלים ישירות את הכסף שמייצרת האישה; הבטחה להגן על נשים שמייצרת את האישור לעבוד; והעסקה לא חוקית בשחור".
במקרה של ענף הניקיון, כאמור, המצב מורכב אפילו יותר. חצור-סיון אומרת שמכיוון שלעבודה מתלווה מעין קלון חברתי, התברר שיש נשים שהסתירו מבני משפחותיהן את העובדה שזה תחום עיסוקן. במקרים אחרים, התברר לחצור וקעדאן שקשה מאוד לנתק את הנשים מהראיס ולשכנע אותן להצטרף להרפתקה, שאומנם נושאת בתוכה הבטחה לעתיד עצמאי יותר, אבל לפחות בשלב הראשוני מציבה מולן אתגרים לא מוכרים. "קשה להוציא אותן ממשהו גרוע למרות שהן יודעות שהוא כזה, בגלל שהן כבר רגילות אליו", אומרת חצור-סיון. בנוסף, היא מטעימה, עבודה במתכונת הקודמת מספקת שני יתרונות אחרים: עבודה בשחור והסרת אחריות.
מה גודל הקופון שגוזרים הראיסים על כל מנקה שהם מעסיקים? קעדאן אומרת שכל מקרה לגופו: "זה תלוי באישה, כמה היא חלשה, כמה ניתן לנצל אותה. נשים צריכות ראיס כי יש לא מעט שלא יודעות להסתדר. הן לא מדברות עברית, אין להן איך להגיע לעבודה והן נזקקות להסעה, ובנוסף לכך יש את המסורת שאומרת שהיא צריכה שגבר ילווה אותה ויגן עליה. הראיס אמור להיות הגבר הזה, אבל המחיר הוא הניצול".
"למדנו שאנחנו לא יכולות להתקרב למחירים שהראיסים מציעים, ושכשאנחנו מתקרבים אליהם, מתחילים איומים", מוסיפה חצור-סיון. "אני אישית לא פוחדת כי אני יודעת שיש לי כל מיני הגנות חברתיות ושקשה להגיע אליי, אבל הרבה יותר מפחיד אותי מה יהיה עם הנשים. היה לנו מקרה של אישה עם מוגבלות שכלית שעזבה את אותו ראיס ובאה לעבוד איתנו, והוא תפר לה תיק על גניבה והפיץ מידע כזה במקומות שבהם היא מועסקת. למישהי אחרת הוא ניסה לתפור תיק על תקיפה. לעוד מישהי שברו פנסים באוטו".
פרק שני | הקואופרטיב
אחרי כל האתגרים האלה, אני שואל את מייסדות תנדיף איך בכך זאת מצליחים לשכנע נשים מוחלשות להצטרף לקואופרטיב. "בהתחלה השתמשנו במאגר של מע"ן שאיפשר לנו לפנות לנשים ולהציע להן את האפשרות הזאת", אומרת קעדאן. "מאז שהקואופרטיב הפך לעצמאי, התחלנו לבנות מאגר משלנו. אני מציגה את עצמי ואומרת שיש לי הצעת עבודה בשבילן.
"אני מספרת על השעות ועל ההסעה ועל מקום העבודה, והן כמובן שואלות מה התנאים, ואז אני אומרת להן שיש לנו גם קופת פנסיה וקרן השתלמות, ושאנחנו מציעות עבודה קבועה לאורך זמן ושלא נפטר אותה כל שישה חודשים.
"אני לא מדברת על עניין הקואופרטיב בשיחה הראשונה. כשמישהי מגיעה לפגישה ושואלת לאיזו חברת ניקיון או קבלן הדבר הזה שייך, אני מסבירה שזה פרויקט חברתי שהמטרה שלו היא בסופו של דבר להעביר את ההנהלה לידיים של העובדות. הרבה פעמים בשלב הזה הן נבהלות. אין להן ביטחון לא בעצמן ולא באחרות".
קעדאן אומרת שרוב הנשים לא קולטות את רעיון הקואופרטיב בשלב ההתחלתי: "כל הרעיון הזה הרבה פעמים זר להן. יהיו למשל כאלו שיגידו לי 'אוקיי, אז אני עובדת אצלך', ואני אומרת להן 'לא, אני עובדת אצלך', ולוקח זמן עד שהן באמת קולטות את זה".
כיום מונה תנדיף כ-30 עובדות והוועד המנהל כולל את קעדאן, חצור-סיון ועיידה אבו חלף, שהצטרפה לתנדיף כעובדת. קעדאן וחצור-סיון אומרות שהן מקוות שבעוד כשנתיים הן יוכלו לפרוש מהניהול השותף ולהשאיר אותו בניהולן של העובדות. "אנחנו רוצות לייצר קודם תפיסה של סולידריות ושל ערבות הדדית והבנה שזה לא רק מקום עבודה", אומרת חצור-סיון. "הייתי רוצה שתוך שנה יהיו לנו בין 70 ל-100 נשים. בשוק הזה יש יתרון לגודל, אבל אף פעם לא נגיע לסדרי גודל של אלפי עובדות. עם זאת, אולי ייווצר מודל של כמה קואופרטיבים שמחולקים לפי אזורים גיאוגרפיים, ושבכל אחד מהם יעבדו כמה מאות עובדות".
"אני חושבת שאת הסוציאליזם ואת הפמיניזם לא צריך לדחוף בכוח", מוסיפה קעדאן. "אם מישהי אומרת לי 'אני צריכה להתייעץ עם בעלי', אני אומר לה 'זה טוב שתתייעצי. אולי גם יעזור לך עם השמירה על הילדים'. אני מנסה לחזק את העמדה שלה ולדחוף לה לראש שתשתדל לעמוד על שלה. אני משדרת את הפמיניזם ואת הסוציאליזם באופן מעודן שלא יגרום לנשים דווקא להתרחק ואז נהיה פה רק עם סוג מסוים של נשים".
פרק שלישי | העובדות
עיידה אבו חלף, בת 43 מכפר ג'ת, ניהלה עד לפני כמה שנים גן ילדים בכפר. לאחר שסגרה אותו וחיפשה עבודה בניקיון, היא הגיעה אל קעדאן. "הייתי גננת ולא התאים לי לעבוד בניקיון, אבל יש לי חמישה ילדים ונכד ואני לא יכולה לשבת בבית", היא משחזרת. "מאוד התביישתי שייראו אותי אנשים מהכפר וידברו עליי, אבל בסוף אמרתי לעצמי שכל עבודה מכבדת את בעליה. הן אמרו לי שאפשר להתקדם בקואופרטיב. אולי להיות יום אחד מזכירה. בגלל שאני רוצה לדעת לקרוא ולכתוב בעברית, זה נשמע לי טוב.
"אני לא רוצה לעבוד כל הזמן בניקיון אלא לצאת מהמקום הזה. מעבר לזה, כשאני מדברת עם האחראי עליי במפעל נטפים, אני יודעת שאני מדברת על עבודה בחברה שלי. אני מרגישה שאני חלק ממשהו. אני רואה שגם מתייחסים אלינו בצורה יותר מכובדת מאיך שמתייחסים לעובדים של קבלן. הפכתי פה לאישה חזקה מאוד".
החשש העיקרי של הנשים, כך אבו חלף, הוא מכך שיהיה להן ביד פחות כסף מכפי שהן מורגלות בו ברגע שלא יעבדו בשחור. "אני אומרת להן שאולי בהתחלה מרוויחים פחות, אבל שבהמשך, אם יהיו רווחים הם יתחלקו בין כל העובדות. זה משהו חדש, אז קשה לשכנע נשים להצטרף".
הדיל עבודי, בת 21 מג'יסר-א-זרקא, מספרת שהגיעה לתנדיף דרך חברה טובה, שסיפרה לה על "חברת ניקיון חדשה לנשים". היא נשואה ואם לשניים ואומרת שהחליטה להצטרף לקואופרטיב בגלל התנאים הסוציאליים שמקבלות העובדות-שותפות, וגם בגלל היחס אליהן לעומת נשים שעובדות אצל חברות כוח אדם: "בניגוד למקומות עבודה אחרים, רואים את העובדת גם כאישה. אני מרגישה שעושים בשבילי את כל המאמצים לשמור עליי בתוך מקום העבודה".
ניהוואן ג'ורבאן, בת 20 מג'יסר-א-זרקא, אומרת שהעובדה שנשים מנהלות את הקואופרטיב משנה לחלוטין את אופי העבודה, לעומת מצב שבו גברים מנהלים את החברה. "הכסף פחות חשוב לי מההתנהגות של האנשים. המנהלת שלי פה מתייחסת אליי כמו אל חברה ולא כאילו אני עובדת שלה. כשמישהו במפעל דיבר אליי לא יפה, פניתי למנהלת המשמרת שלי פה וסיפרתי לה והיא מיד הלכה וסידרה את העניינים ואף אחד עכשיו כבר לא צועק עלינו. אם הייתי עובדת בחברת כוח אדם, אף אחד לא היה דואג לי. היו אומרים לנו 'זה קורה, זו העבודה'".
פרק רביעי | המשפחות
למעט עבודי וג'ורבאן, כמעט לכל נשות תנדיף יש ילדים. כמחצית מהן נשואות וכמחצית גרושות. רבות מהן בנות יותר מ-40. השכר נטו הממוצע שלהן עומד על כ-5,300 שקל לחודש לאחר כל הניכויים. "אנחנו מסבירות למה הן צריכות לעבוד כל-כך קשה בשביל כ-30 שקל לשעה, בעוד שבשחור הן היו מקבלות כ-50 לשעה", אומרת חצור-סיון. "הן אומרות לי 'מה אני צריכה פנסיה וקרן השתלמות? אני רוצה את הכסף עכשיו!'.
"הן צריכות להגיע להבנה אחרת לגמרי של הכלכלה ושל התפיסה העצמית. אתה גם צריך להבין שיש חוסר אמון בממסד. בתהליך הזה הן יוצאות לעצמאות מול הביטוח הלאומי שמעביר להן מזונות וזו למעשה ההכנסה הבטוחה היחידה שלהן. הבחירה הקלה היא כמובן לקבל את הגמלה ולעבוד בשחור. צריך להתגבר על זה ובשביל זה אתה צריך להבין את המקום שממנו הן מגיעות".
"הכסף שהאישה לא רואה, זה לא כסף מבחינתה", מספרת אבו חלף, "אני צריכה לספר להן שבעלי, יש לו פנסיה. כשמפסיקים לעבוד מקבלים את הכסף הזה. את זה הן מבינות. אף אחת לא יודעת מה זה קרן השתלמות וקופת גמל".
חצור-סיון אומרת שבעיניה, החסמים המרכזיים לעבודת נשים בחברה הערבית הם קודם כול המתח בין עבודה לבין אימהות. "הרבה מהעובדות שלנו קרעו את התחת כל היום", אומרת סיון-חצור, "ואחר כך הן צריכות לעשות פי עשרה בבית כדי להצדיק את זה שהן בכלל יצאו לעבודה. אין הנחות.
"עוד בעיה משמעותית היא עניין התחבורה. לא רק שאנחנו בפריפריה אלא שהתחבורה ביישובים הערביים היא מתחת לכל ביקורת והיכולת שלך להסתמך על תחבורה ציבורית היא מאוד מוגבלת. בנוסף לכך, יש הרבה מאוד נשים שאין להן רישיון נהיגה או במקרה שיש לה, היא חולקת את הרכב עם הגבר או צריכה להצדיק את זה שהיא מוציאה את האוטו בזה שהעבודה תשתלם.
"הקושי השלישי הוא הקושי החברתי. כשאני גדלתי באזור הזה (כאמור, היא מתגוררת בקיבוץ מענית), היה הרבה יותר ערבוב בין האוכלוסיות. היום יש ממש סגרגציה מטורפת. כשמישהי חיה את כל חייה בחברה הערבית פנימה, המפגש שלה עם החברה היהודית הוא מפגש קשה, בטח ובטח כשהיא בעמדת המנקה".
מעבר לקשיים בגיוס הנשים עצמן לתנדיף, מספרות חצור-סיון וקעדאן גם על קושי לקבל חוזים אצל מעסיקים. "אף אחד לא לקח אותנו כי אנחנו חברתיות אלא כי הצלחנו להציע מחיר טוב יותר", אומרת חצור-סיון. "החברות שומעות ומתלהבות, אבל אני מחכה למצוא בעל עסק שבאמת מוכן לשלם יותר כי הוא מבין שיש פה עניין של אחריות תאגידית. שבפועל הוא לוקח אחריות רחבה יותר גם אם שורת סעיף הניקיון שלו תעלה קצת".
אפילוג | שינוי שמתחיל בקטן
לסיון-חצור קשה לומר אם היא אופטימית לגבי מצבן של נשים בכלל ונשים ערביות בפרט בשוק העבודה הישראלי הנוכחי. "פערי השכר בין גברים לנשים הם בעיה מובנית ואני מאמינה בכוח של קואופרציה לתת מענה לנושא הזה", היא אומרת. "אם נשים יהפכו לבעלים של העסקים שלהן בקבוצות שוויוניות וסולידריות זה יכול להחזיר אליהן את הכוח ואז להביא לעליית השכר שלהן".
במקרה של הנשים הערביות, היא מאשימה, הבעיות קשות יותר: "כל עוד לא מטפלים במחסור בתחבורה ציבורית ומעונות יום במגזר הערבי, קשה לנשים ערביות להשתלב בשוק העבודה.
"בנקודת הזמן הזאת", היא מסכמת, "קשה לי להיות אופטימית ביחס למשהו במדינה, שלדעתי מתנערת מהאחריות החברתית שלה. יש הרבה מאוד יוזמות שמנסות למלא את החוסרים הללו ואני חושבת שהחברה הערבית נמצאת עכשיו בתקופה של התעוררות חברתית למען עצמה. אם הניסוי החברתי הזה יצליח, זה יהיה אדיר כי זה באמת יראה שאפשר אחרת".