צילום:באדיבות Tulip Entertainment
כמו "הגננת", גם "כוכב נולד" הוא רימייק חדש לסרט ישן, אם כי במקרה הזה הוא פחות זקוק להקדמות. זאת כבר הפעם הרביעית שהוליווד מחליטה להפיח חיים בסיפור הקלאסי הזה (שזכה באוסקר הכתיבה כבר לפני 81 שנה), הפורס את סיפור אהבתם של אמן אהוב בשיאו לבין צעירה כישרונית שאותה הוא מגלה, וככל שהיא זוכה לאהדת ההמונים, כך הוא הולך ומאבד מכוחו.
כמו בגרסה הקודמת, זו עם ברברה סטרייסנד משנת 1976, גם הפעם מדובר בעולם המוזיקה. ברדלי קופר ("צלף אמריקאי") לא רק שחבש על עצמו את כובע הקאובוי של דמות הזמר המהולל ג'ק מיין, אלא גם לראשונה לקח את כובע הבימוי, השתתף בכתיבת התסריט, הפיק את הסרט ואפילו חתום על כמה מהשירים. הכוכבת שנולדת בחסותו מגולמת על-ידי ליידי גאגא, אחת מאושיות הפופ הגדולות של האלף החדש, לראשונה בתפקיד קולנועי ראשי. ליידי גאגא (סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה, למחמירים) היא ללא ספק האטרקציה העיקרית של הסרט מכיוון שמעבר לסקרנות מיכולות המשחק שלה, היא ממשיכה פה בתהליך שהתחילה עם אלבומה הקודם "ג'ואן" ובו היא משילה מעצמה את המראה המשונה והפרובוקטיבי שלה ומגישה את עצמה בתצורתה הפשוטה והרגילה ביותר.
ההימור של קופר ללהק את ליידי גאגא מתגלה כהברקה מוחלטת. אף שהסרט מתהדר בצילום נפלא ובהופעות מהנות של קאסט השחקנים (הכולל גם את אגדת המסך סם אליוט ואת הקומיקאי דייב שאפל), זוהי ליידי גאגא שמחזיקה את הסרט על כתפיה, והופכת אותו לגדול מסך חלקיו. לא רק שהופעתה מעודנת ואמינה, אלא שברגע שהיא מתחילה לשיר, הסרט פשוט פורץ החוצה מהמסך ובאמת שיכול להרטיט לבבות. הכימיה שלה ושל קופר אפילו מצליחה לדלג מעל המהירות הבלתי סבירה שבה השניים מתאהבים, לטשטש אי אילו רגעים קלישאתיים להפליא, ולהקל על הקיטש הרב שהסרט טובל בו.
אם לוקחים את "כוכב נולד" מודל 2018 פשוטו כמשמעו, כלומר כמלודרמה הוליוודית שנועדה לבדר ותו לא, אפשר בקלות להיסחף אחרי סיפור האהבה של השניים וליהנות גם מהפסקול המצוין שנכתב במיוחד לסרט. הפתעות גדולות אין כאן. קופר לא ניסה לצאת מגדרו כדי לשנות את העלילה המוכרת, מלבד אולי להעניק לה ממד רלוונטי יותר הקשור לתרבות הפופ וההתמסחרות. עם זאת, כאשר מנסים לבדוק האם הסרט מנסה להגיד משהו על עולם המוזיקה, על פשרות אמנותיות, או כל דבר עמוק קצת יותר, הסרט די מתפרק. על כן, מומלץ שלא לעשות זאת ולהבין שמדובר במנה מנחמת של פחמימות ריקות.
התגובות החמות במיוחד שהסרט קיבל בפסטיבל ונציה, והדיבור מחריש האוזניים על עתידו באוסקר הקרוב, מייצרים תחושה כאילו מדובר באיזושהי בשורה חדשה, אבל זה איננו המצב. לא שזה רע. לפעמים בשורות ישנות זה כל מה שאנחנו צריכים.
ציון: 3.5