איור: עומר הופמן
בשנים האחרונות, בכל פעם שיצא גיליון ה-DUN'S100, היה מגיע אליי לחדר אחד מעורכי הדין השכירים במשרד, ובמקום לברך אותי על ההתברגות ברשימת 50 משרדי עורכי הדין הגדולים בישראל (אנחנו במדינה, בתקופה ובמקצוע - שבהם מודדים למי יש הכי גדול), היה מצביע דווקא על הנתון המציין את היחס בין מספר עורכי הדין לבין מספר השותפים במשרד. מבין כל המשרדים הגדולים, אמר, אנחנו המשרד שבו היחס בין מספר השותפים לבין מספר עורכי הדין הוא הגדול ביותר. הנתון הזה מלמד לדידו שכדי להידמות לאחרים עלינו להגדיל בדחיפות את מספר השותפים במשרד. באופן מפתיע הייתה לו גם הצעה לגבי עורך דין או עורכי דין שכירים שיסכימו בטובם להפוך, בלית-ברירה, לשותפים.
התשובה שלי - שבזכות הנתון הזה לפחות בפרמטר אחד אנחנו מובילים, ושיהיו גאים בכך - לא התקבלה בברכה. כך גם ההצעה הפרקטית שלי לעשות מעשה ולהפסיק לעיין ברשימות האלה. שוב התברר שבדיחה בדרך-כלל מצחיקה יותר בעיקר כשאתה מרגיש שהיא אינה על חשבונך. נזכרתי שהעובדים האלה הם מדור ה-Y, דור הילידים הדיגיטליים, אלה שבמאמרים על בני הדור הזה נטען שהם מרבים להחליף מקומות עבודה ושהם בעיקר נאמנים לעצמם ולדרכם שלא להיות נאמנים למעסיקיהם. מאחר שאני מאמין בנאמנות כפולה, ומאחר שלדעתי מה שקרה בשוק העבודה בעשרות השנים האחרונות הוא בעיקר הקמת מקומות עבודה שאינם נאמנים לעובדים שלהם - החלטתי שיש לעשות מעשה.
ניסיון החיים מלמד שבכל פעם שבה אתה ממנה עובד למשרה נחשקת, אתה מותיר 5 עובדים ממורמרים ועובד אחד כפוי-טובה. להגיד "כן" לאחד זה בעיקר להגיד "לא" לאחר, ובכלל זה לעובדים ראויים אחרים וגם לכאלה הראויים רק בעיני עצמם. כל אלה עשויים להותיר מאחור הרבה משקעים ולזעזע את המערכת. אתה חושב על כל הפעמים הללו שבהם כעסת על הילדים ואמרת להם: "אם זה עבד טוב, למה היית צריך לגעת בזה", וחושב אותו דבר לעצמך רגע לפני קבלת החלטה.
ואז, אז החלטנו לצרף השנה, בבת-אחת, 5 שותפים חדשים למשרד. הישיבה עם כל אחד ואחד הייתה מרתקת. כמעט כל אחד הסביר בתורו כי הוא בעצם הדמות החשובה ביותר במשרד (חלקם הקלו עליי למראית-עין והסבירו שהם השניים הכי חשובים במשרד אחריי), וכל אחד הסכים לכך שהביטוי לכך שהוא החשוב ביותר בחברה יבוטא דווקא בשיעור האחוזים שיקבל בשותפות. חלקם, באופן טבעי, מאמין מאוד שעם הצטרפותו אין כל טעם להוסיף שותפים נוספים. תסמונת ידועה זו מזכירה את התמונה היומיומית והטבעית של האנשים הנדחפים כדי לעלות על האוטובוס העמוס ,ועל הצעקה של כל אחד, רגע אחרי שעלה בידו להשתחל פנימה: "נהג, תסגור כבר את הדלת".
אגב, נהגי אוטובוס למיטב זיכרוני צועקים בשלב הזה את הצעקה האלמותית "כולם להתקדם אחורה", משפט שנשמע הגיוני רק באוטובוסים. מאחר שהשאיפה שלי היא דווקא שכולם יתקדמו קדימה, פעלתי, לא בקלות, לצלוח את המשא-ומתן עם עובדים אלה, מתוך ידיעה והבנה שבעוד רגע, בשוך ניגודי העניינים המובנים בשיחות אלה, כל אחד מהם הופך להיות שותף שלי, וצריך לרוץ לצדי, כתף אל כתף, למען מטרה משותפת. האמנות לסיים את המחלוקת של הלילה כדי לקום מחויכים מחר בבוקר אינה פשוטה.
אומרים שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו. אבל אז אתה מגלה שכשאתה ממנה כשותף את מי שפעם התראיין אצלך למשרת סטודנט או מתמחה, ואחר-כך היה מתמחה שלך ובהמשך התקבל להיות שכיר, במשרד והנה הוא הופך לאחד השותפים - זו גאווה גדולה ולא רק למי שמונה.
אני סבור כי כששאדם מחפש מקום עבודה, הוא לא צריך לשאול את עצמו האם הוא מוכן לעבוד במקום הזה, אלא האם הוא יהיה מוכן לגדול להיות המנהל או הבעלים שלו, ולהפך, או כהשלמה לכך, גם כשאני מראיין מועמד למשרת מתמחה או עורך דין במשרד, אני משתדל לא לשאול האם הייתי מוכן שהוא יעבוד בשבילי, אלא האם הייתי מוכן שהוא יוביל את המשרד ברבות הימים. והנה, ברבות הימים הגיעו.
חברים רבים למקצוע, בעיקר אלה שנותרו, לעתים מבחירה, בעלי משרדים קטנים, מרבים לדבר בגנות מוסד השותפות. לרגע הם הופכים מאמינים בני מאמינים, נתלים באילנות גבוהים ומסבירים שאם שותפות הייתה דבר טוב, אלוהים בוודאי היה לוקח אחד כזה גם לעצמו. הם אוהבים להסביר שאם שני אנשים מתקנים סירה ביחד, תמיד ימשיכו לדלוף ממנה מים.
ואכן, שותפות אינה בהכרח דבר נטול חסרונות. בעיקרון אני אוהב לקבל החלטות בעסק שלי בישיבה מסודרת בקבוצות של עד שלושה אנשים, תוך הקפדה על כך ששניים מהם ייעדרו מהישיבה, מתוך תקווה ואמונה שכולם יקבלו עליהם באהבה את הדיקטטורה הנדיבה שאני מנהל עבורם. אולם צריך להתרגל גם לדרך האחרת.
השותפים שזה מקרוב באו מצאו לפתע, שהוצאות עולות כסף. חלקם נחרדו מכך שהטיול המשרדי השנתי לחו"ל עולה כסף (אחד מהם הגיע אליי לספר לי שהוא גילה שכל הוצאה של 10,000 שקל של המשרד, מקטינה את הרווח שלו ב-500 שקל). והנה השנה, לראשונה אחרי עשור, התקבלה החלטה שלא לצאת לחופשה משרדית בחו"ל.
אחת השאלות שבשל עומס החיים, אנשים נוטים שלא לשאול את עצמם היא "איך קיפודים עושים אהבה?" מסתבר שהתשובה לשאלה הזו היא פשוטה: "באותה דרך, אבל בזהירות". וכך, כמו אצל קיפודים וכמו בכל זוגיות חדשה, בעיקר בזוגיות רבת-משתתפים, צריך ללמוד מחדש ובזהירות איך מקיימים יחסים בטוחים, נוחים ופוריים.