ז’איר בולסונארו. מעולם לא עשה משהו ראוי לציון / צילום: Gettyimages/Anadolu
לפני שנתיים חסר חודש התבונן העולם בהשתאות באמריקה, ושאל איך ייתכן הדבר שהארץ אשר בחרה פעמיים בברק אובמה לנשיא החליפה אותו לבסוף בדונלד טראמפ.
איך קורים דברים כאלה? איך ארץ עוברת משיכרון של ליברליזם ופלורליזם אל שיכרון של פופוליזם ושל קסנופוביה? ובכן, השאלה הזו נשאלת השבוע אפילו ביתר שאת בדמוקרטיה השנייה בגודלה ביבשת אמריקה, הרביעית בגודלה בעולם: ברזיל. שם המעבר הוא עוד יותר קיצוני.
ביום א׳ השבוע, בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, הברזיליאנים הקפיצו קצין צבא זוטר בדימוס למקום הראשון, עם 46%. הוא דמגוג וולגרי, השוזר מלים גסות בנאומיו הפומביים מעשה שיגרה, ומעליב נשים, שחורים, אינדיאנים והומוסקסואלים; מבטיח לחמש שוטרים מכף רגל ועד ראש, ולשסות אותם בפושעים, גם מחוץ למסגרת החוק; מתכחש להפרדת דת ממדינה; מתייחס בבוז לאיכות הסביבה ולהתחממות האקלים; ומבטיח לגדוש את הקבינט שלו בקציני צבא קשוחים.
ז׳איר בולסונארו בא משולי הפוליטיקה, מעולם לא נבחר אלא לציר בבית הנבחרים, ומעולם לא עשה משהו הראוי לציון. בהתקרב הבחירות, הוא המריא בסקרים במהירות עוצרת נשימה. אבל גם כך, אף אחד מן הסקרים לא התקרב לחזות את היקף ניצחונו. ברזיל כולה זזה ימינה, לאין שיעור יותר ממה שקרה בארה״ב. כדי למצוא משהו מקביל צריך לנדוד עד מיודעינו רודריגו דוטרטה בפיליפינים (2016) או נרנדרה מודי בהודו (2014) או איטליה בתחילת השנה.
בולסונארו עדיין צריך להתמודד בסיבוב שני ומכריע ב-28 באוקטובר. תיאורטית, כל מתנגדיו עדיין יכולים לעשות יד אחת ולהכשיל את בחירתו. אבל האפשרות הזו מוכרחה להיחשב לקלושה מאוד. ברזיל עומדת לעבור לשלטון ימני קיצוני, המזכיר לרבים את טראמפ, אבל אולי צריך להזכיר משטרים פוליטיים באירופה בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה.
הסבתא הסוציאליסטית שלהם
כדי לתפוס את גודל השינוי מוטב להיזכר, כי ארבע פעמים במרוצת 16 השנה האחרונות, ברזיל חזרה והצביעה לטובת מועמדי השמאל הסוציאליסטי. הראשון היה פועל פלדה לשעבר ופעיל איגודים מקצועיים, שסיים שלוש כיתות של בית ספר עממי; השנייה הייתה לוחמת גרילה מרקסיסטית לשעבר, שעונתה פעם במרתפי הדיקטטורה הצבאית. בברזיל שרר משטר צבאי במשך 20 שנה, עד החזרה לדמוקרטיה ב-1985.
הראשון, איגנאסיו לולה דא סילבה, היה גיבור עממי. ניצחונו הקפיץ את כל אמריקה הלטינית על רגליה, ועורר התרגשות ניכרת גם במקומות אחרים. התעורר הרושם שברזיל השתנתה לבלי שוב; שהיא לא תוכל ולא תרצה עוד לחזור אל הרגלי שלטון ישנים, כאשר את הטון נתנו גנרלים, אילי הון ואילי מדיה. הארץ הענקית, 200 מיליון תושבים ויותר, האדימה באוקטובר 2002. וגם מי שלא האדימו ,לפחות צבעו את לחייהם בוורוד. בורגנים חיפשו, וגם מצאו, את הסבתא הסוציאליסטית שלהם.
בניגוד להרבה מעמיתיו בשמאל של אמריקה הלטינית, לולה היה דמוקרט, אולי לא בכל רמ״ח אבריו, אבל בוודאי בקמ״ח. זה לא היה מובן מאליו. אוגו צ׳אווס עסק בימים ההם בכינון ״סוציאליזם של המאה ה-21״ בוונצואלה, עם צמצום גובר והולך של החופש הפוליטי, עם הלאמות ועם בזבוז הרה אסון של משאבים. המופת של צ׳אווס מצא מחקים בבוליביה ובאקוודור. ארגנטינה חזרה אל הרגלים פופוליסטיים ישנים ורעים עם ניחוח שמאלי.
המעצמה הגדולה של יום המחר
נראה שעל דעתו של לולה לא עלתה האפשרות של כינון משטר סמכותני, גם מפני שלא היה בו צורך וגם מפני שברזיל גדולה מדי ומגוונת מדי. לולה עלה לשלטון בימים הראשונים של גאות כלכלית, בזכות האמרת מחיריהם של מינרלים ושל חומרי גלם, העומדים במרכז היצוא של ברזיל. הוא היה סוציאליסט עם מזל: הרפורמות שרצה לחולל לטובת העניים לא חייבו אותו להדפיס כסף או להפקיע אותו. זה היה כסף לגיטימי.
הבנק העולמי העריך, כי בין 2004 ל-2014, כמעט 30 מיליון ברזיליאנים עלו מעל קו העוני, המוגדר כשכר של 140 ריאל בחודש (37 דולר על פי שער החליפין הנוכחי, כ-80 דולר בסוף העשור שעבר). ברזיל הייתה המעצמה הגדולה של יום המחר, והתחלקה באורות הזרקורים עם ארבע שותפותיה בדור העתיד, סין, רוסיה, הודו ודרום אפריקה, שחכמים נתנו בהן את הסימנים BRICS, אם מישהו עדיין זוכר.
בשנת 2000, בסוף תקופת כהונתו השנייה, לולה היה הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בתולדות ברזיל. כבודו גדל עוד יותר כאשר עמד בפיתוי, ולא ניסה לשנות את החוקה כדי להתמודד פעם שלישית. חבריו לשמאל הרדיקלי, האנטי-אמריקאי, בוונצואלה, בבוליביה ובאקוודור שינו את חוקותיהם. תחת זאת, לולה העביר באלגנטיות את השרביט לראש הסגל שלו, דילמה רוסף (לוחמת הגרילה המרקסיסטית הנ״ל), והיה מוכן להפוך לאבי האומה.
פרשת השחיתות שפוגגה את האופוריה
לרוע המזל, מחירים של חומרי גלם תמיד יורדים, וכגודל עלייתם גם גודל נפילתם. התמוטטותם התחילה בסוף העשור שעבר הורידה את ברזיל (ואת רוסיה, ואת דרום אפריקה ואת ונצואלה) מנכסיה. מיליוני עניים שעלו מעל קו העוני, לפחות לתפארת הסטטיסטיקה, חזרו וירדו. השותפים הלא-סוציאליסטיים בקואליציה של לולה קשרו קשר נגד יורשתו, והדיחו אותה במשפט במליאת הסנאט לפני שנתיים. סגנה הלא סוציאליסטי תפס את מקומה.
לרוע המזל כל זה קרה בשעה שברזיל שמעה יום אחר יום את פרטיה של פרשת שחיתות מבעיתה, Lava Jato, או ״רחיצת רכב״: קשר עצום ממדים בין אנשי עסקים לפוליטיקאים, שעניינו היה שוחד וטובות הנאה. הפרשה שלחה שורה של בכירים לבית הסוהר. תביעה פעילה מאוד הניחה לבסוף את ידיה על לולה עצמו, והוא הורשע על קבלת טובות הנאה.
האופוריה של הימים האדומים התפוגגה. ברזיל התנסתה במשבר כלכלי קשה, שהיא נחלצת ממנו עכשיו בקשיים ניכרים. הפשיעה האלימה גברה. שירות בלומברג נתן זה לא כבר המחשה סטטיסטית: ב-2015, ברזיל הפסידה 75 מיליארד דולר בשנה מחמת הפשיעה, פי שניים מהפסדיה 20 שנה קודם. הסכום הזה שווה ל-4.38% מן התמ״ג שלה. הסימנים מעידים שההפסדים גדלו מאז.
מי מפחד מ״ניאו ליברליזם״?
נפילת ההמונים בזרועותיו של סרן (מיל) בולסונארו מבטאת בראש ובראשונה עייפות: עייפות מן המיתון החריף, עייפות משחיתותם המבעיתה של הפוליטיקאים מכל הצבעים האידיאולוגיים, עייפות מחוסר הביטחון ברחובות. סקרים מראים שכמעט 40% מן הברזיליאנים קצו בדמוקרטיה, ורוב קטן, 53%, מוכנים לדיקטטורה ״אם היא תניב תוצאות טובות״. המאיסה הזו באה רק 38 שנה לאחר שהגנרלים ויתרו על השלטון. בימי שלטונם, רדיפות פוליטיות, אלימות, חטיפות, עינויים ועונשים דרקוניים היו לחם חוקם של מתנגדי המשטר. כמה שהזיכרון קצר.
מעניין ששתי המלים, אשר שימשו נשק פוליטי רב עוצמה בידי המשאל הלטיני בשנים הראשונות של המאה, איבדו את כוחן: ״ניאו-ליברליזם״. זה היה האיפיון שהשמאל העניק להחלה לא-מבוקרת של כללי השוק החופשי על כלכלות לא מפותחות. ריחו של הניאו-ליברליזם הובאש בכל אמריקה הלטינית.
המועמד הסוציאליסטי בבחירות של השבוע, פרננדו האדאד (מבית חדד, בנם של מהגרים נוצריים מלבנון), שיתמודד בסיבוב השני, חוזר ומזהיר מפני שיבת הניאו-ליברליזם אם בולסונארו ינצח. רוב הברזיליאנים מושכים בכתפיהם. המדד בבורסה של ריו דה ז׳ניירו עלה ב-6% בבוקר שלמחרת הסיבוב הראשון. אל-נכון מזומנות לו עוד עליות בשבועות הבאים.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny