נינו אבסדזה, 53, ח"כ לשעבר
"להיות אישה בת 50 דוברת רוסית זה מודל די בטוח להיכשל בשוק העבודה. אני חייבת לומר שגדלתי בחינוך סובייטי, ושם בכל יום אתה קם ליצור משהו חדש. השילוב של החינוך ושל העלייה שלי לארץ בגיל 30, שגם הביאה איתה התמודדויות דומות, כנראה נתנו לי כלים להפוך את התקופה הנוראית הזו, והיא באמת הייתה נוראית, אין לי מילה שמתארת טוב יותר את מה שהרגשתי באותם הימים, לפרודוקטיבית. אגב, אני חושבת שגם לצעירים יש בדיוק אותן בעיות. לבחורה בגיל 25 שלא מוצאת עבודה קשה באותה המידה, לדעתי. הפתרון הוא שילוב. שוק עבודה מגוון, בכל הגילאים.
"באותה תקופה קמתי ונלחמתי בכל יום מחדש. את מקבלת סירוב ונופלת, ויודעת שאת חייבת להרים את עצמך שוב. לא הפסקתי להתקשר ולבקש עבודה, ושמעתי המון תגובות ממעסיקים, זה נע בין 'נינו, את מחפשת עבודה? לא יכול להיות', לבין 'תודה רבה, אבל אין לנו משהו מתאים'. הביטחון העצמי שלי ירד פלאים, באמת שלא ידעתי אם זו תקופה שתעבור או שככה זה הולך להיות מעכשיו והלאה, ואני רק בת 50.
"זה מעניין, כי גבר בגיל 50 נחשב למישהו בשיא הקריירה, לא יגידו לו שהוא כבר לא רלבנטי. אצל נשים זה אחרת. החברות שלי והסביבה שלי תמכו מאוד וניסו לעודד אותי, הן כולן אמרו שיהיה בסדר ואני אמצא עבודה, אבל אני לא בטוחה שאם היו שואלים אותן לא לידי, הן היו אומרות שהן באמת מאמינות בזה.
"היה לי מזל, בין האנשים שדיברתי איתם הייתה גם איילה מזרחי, מנהלת תוכניות הלימוד של מכון אבשלום. היא, תוך 24 שעות מרגע שהצעתי לה את ההרצאות שלי, התקשרה אליי ואמרה 'כן, אני רוצה, ובואי נתחיל לעבוד'. היא אישה, ואני מניחה שהיא פחות או יותר בגילי, ואני חבה לה תודה".
מ', 49, ענף התקשורת
"פוטרתי אחרי כמעט 20 שנה באותו מקום עבודה, ובמשך קרוב לשנה לא הצלחתי למצוא עבודה. עברתי בין ראיונות שרובם הרגישו שהגעתי אליהם רק כי חבר עשה טובה לחבר. באחד הראיונות ישבתי מול מנכ"ל החברה, בן 30, אולי, שהסתכל עליי בעיניים פעורות כאילו בכלל לא הבין למה אני יושב מולו, ואמר לי: 'אתה באמת רוצה לעבוד עם כל בני ה-20 האלה?'. הרבה מאוד פעמים במהלך השנה שמעתי שאני אובר קווליפייד, ובאמת ב-20 שנה במקצוע אתה צובר מלא ניסיון ומרגיש שבכל משרה שאתה מתראיין אליה כמעט, אתה מתפשר באיזשהו אופן, על העניין או המשכורת. הרבה פעמים מעסיקים משתמשים באובר קווליפייד הזה כדי לא להגיד 'אתה לא בגיל'.
"בסיטואציה אחרת עברתי ראיון אחד ועוד ראיון, במקום שגם אליו הגעתי כי יש לי חברים בתעשייה שסיפרו על פועלי ב-20 השנה האחרונות, ולא כי זימנו אותי בעקבות קורות חיים ששלחתי. פתאום בין הראיון השני לשלישי היה חודש המתנה, ואז 'רגע, אני צריך שתפגוש עוד מישהו לפני שנחליט', ושוב המתנה של חודש. מפה לשם, המעסיק הזה משך אותי חצי שנה, וכמובן שלא נתן לי את העבודה בסוף.
"אתה מגיע למצב שאתה הולך לראיונות, ויוצא לפגישות כאלה של נטוורקינג מתוך פחד מוות, ולא מתוך אופטימיות של 'אני יודע מה אני שווה והעבודה הנכונה תגיע'. אתה מרגיש חסר ערך, והביטחון העצמי ירוד. הפחד שזה יקרה שוב הוא נוראי. אני מיציתי את רוב הזכויות שלי מול לשכת התעסוקה, עוד פיטורים יביאו למכה מאוד רצינית, משבר ענק, אולי בלתי אפשרי, גם מבחינת הבית והמחויבות שלי למשפחה.
"ההתמודדות הכי קשה היא מול עצמך. הפער בין להיות 20 שנה באותו מקום עבודה, לקום בבוקר לביטחון, להיות מוערך על ידי הסביבה שלך ורק לשמוע על אנשים שמפוטרים בלי שזה נוגע בך, ופתאום זה מגיע אליך - זו טלטלה מטורפת. מה שכן, ה'נמנמת' ש-20 שנה באותו המקום יכולה לגרום לאדם לא תחזור אצלי יותר. אני על המשמר כל הזמן. זה קשה, אבל מעורר אותך על החיים שלך".
נ', 50, משפטנית
"לא הגעתי אפילו לראיון אחד בעקבות כל קורות החיים ששלחתי. יש לי ניסיון של שנים בתחום בחברות הגדולות במשק, הצלחות רבות, ואני לא מקבלת תגובה. אף אחד לא יגיד שזה בגלל הגיל, כן? אנשים בגילי פשוט מתבזבזים, המעסיקים לא מבינים שאנחנו מנוסים, ושהילדים גדולים אז יש פניות. חבל, יש לנו כל כך הרבה יתרונות.
"אחרי שפוטרתי, די מהר הבנתי שאני לא אקבל את השכר שקיבלתי עד עכשיו במקומות אחרים, וגם על זה התפשרתי. כשאתה מגיע למשרה בכירה הפירמידה צרה, יש מעט משרות כאלה, אז אני אומרת שאני מוכנה להתפשר כדי לעבוד במקצוע שלי, ושומעת מכל עבר 'את אובר קווליפייד, זה קטן עלייך'.
"מאוד מהר החלטתי שאני הולכת לכיוון עצמאי, אבל זה לא אפשרי בכל מקצוע. בעולם ההייטק, למשל, מהנדס אלקטרוניקה הופך לא רלבנטי עוד לפני גיל 40, ואיך הם יהיו פרילנסרים? זה לא פתרון לכל אחד. יש לי חבר שאומר חצי בצחוק על עצמו: 'אני בן 30 וכבר נחשב זקן, הרוב בני 24-25 בעולם ההייטק'. המראיינים בעצמם צעירים. אל HR בת 25 מגיע מישהו בן 40, ברור שהוא נראה לה מבוגר, שלא נאמר זקן. כשאני הייתי בצבא בת 18 והסתכלתי על הקצינים בני ה-27 הם נראו לי עם רגל אחת בקבר.
"כשהיינו צעירים הסתכלנו על אנשים שהלכו למגזר הציבורי, וחשבנו 'איך אפשר לעבוד שם?'. פתאום היום אני אומרת רגע, להם יש קביעות, אף אחד לא יכול פתאום לפטר אותם. אולי זו הייתה האופציה הנכונה יותר? אני פתוחה לחזור להיות שכירה, אבל לא בכל מחיר, וגם אגיד לך את האמת - אף אחד לא יזמן אותי לראיון ככה סתם, זה רק מישהו ששמע עליי ממישהו, רק דרך קשרים והיכרות רבת שנים.
"חברה שלי הגיעה לראיונות עבודה במשרדי עורכי דין, ובגלל הניסיון הרב שלה, היא היוותה איום על מי שראיינו אותה, וזו אחת הסיבות שלא רצו להעסיק אותה. המראיינים פחדו שהיא תשתלט על התפקיד שלהם. בסופו של דבר מי ששכרה אותה לעבודה הייתה אישה שרצתה לפרוש בעצמה, וחיפשה מישהי שתחליף אותה".
ג', כלכלן, 58
"עבדתי במשך 16 שנים באותו הארגון. כשנכנס משקיע חדש החליפו את כל ההנהלה, ותוך שלושה שבועות המנהלת החדשה פיטרה אותי. בדיעבד הסתבר שעוד לפני שהיא נכנסה לתפקיד היא חיפשה לי מחליף. ככה יום אחד פשוט פוטרתי. באמת שלא חשבתי שזה יגיע אליי, וזה הגיע בבום.
"לא הצלחתי למצוא עבודה, זזתי מעבודה זמנית אחת לאחרת, וגם העבודות הללו הגיעו רק דרך מכרים או חברים ולא דרך קורות חיים. גם העבודה שאני עובד בה כרגע, כמו הזמניות שעבדתי בהן מאז הפיטורים, היא לא בתחום שלי, אבל אין ברירה, אין לי אופציה להגיד לא לעבודה.
"ניסיתי שהפיטורים לא ישפיעו על מצב הרוח. לקחתי פסק זמן, ובהתחלה נסעתי לניו זילנד. כשחזרתי התחלתי לייצר לעצמי הרגלים קטנים בשגרה, כדי לא ליפול - למשל, לסדר את המיטה מיד כשאני קם ממנה, כדי שלא תהיה אופציה לחזור לישון. חתמתי אבטלה במשך שבעה חודשים, ואחרי זה קיבלתי הבטחת הכנסה לחודשיים, אבל זה מזערי, אי אפשר לחיות מזה.
"מה שכן, אני יכול להגיד שיש מקומות שנותנים לך כלים לחפש עבודה בעולם של היום, כי הרבה פעמים אתה מרגיש שמגייסות בכלל לא פותחות את קורות החיים שלך. אתה לומד איך להתאים את עצמך ואת הניסיון שלך למה שקורה היום בשוק. אתה גם יושב עם אנשים בגילך שמחפשים עבודה כמוך, זה ממלא את היום, נותן תמיכה ויוצר רשת של קשרים".
נ', 55
"הראשונים ללכת הם המבוגרים, ובעיקר המבוגרות - אלו שלא רוכבות על אופניים עם מנהלים גברים בזמנן הפנוי, ואלה שהשכר שלהם גבוה. אצלנו הייתה אווירה של לחץ, והתנהלות של דחיקה לפינה של המסומנים. לא אחת, הביטוי 'ציד מכשפות' הסתובב באוויר. מתי הגעת? מתי יצאת? האשמות שווא ויריות לכל עבר. מנהלים נעימים, לכאורה, הפכו להיות רעים ואגרסיביים, כדי שהם עצמם ישרדו על חשבון האחרים.
"אישה אחת שעבדה בארגון למעלה מ-30 שנה והייתה מסומנת לפיטורים, הועברה למיקום סמוך למדרגות, במקום מאוד לא נעים, כדי שתבין את הרמז.
"קורה שבארגונים גדולים מסיבות שונות נוטים להתעלל בעובדים על מנת שהם יתפטרו ולא הארגון יפטר. זו שיטה. במקרה הטוב מדובר באי נעימות של המנהל מהעובד, ובמקרה הרע חוסר רצון לשלם פיצויים. כל זאת מתוך ידיעה שברוב המקרים אנשים לא ילכו לתביעה.
"רק החסינות שפיתחתי עם השנים בפוליטיקה ארגונית ומתוך קריאת המפה, אפשרה לי לשרוד את התקופה. עם זאת, זה היה קשה. היו ימים של סערת רגשות, ובן הזוג שלי לא פעם שאל אותי בשביל מה אני צריכה את זה. הסיבות היו ברורות - מעל גיל 50 יש קושי במציאת עבודה. מיעוט תפקידים בכירים, בשילוב הגיל, גובה השכר המצופה והעובדה שאת אישה, והנה יש לנו מתכון קטלני לחיפוש עבודה. קורות החיים נשארים ב-Inbox של המגייסת, אינם זוכים להתייחסות כלל, והטלפון לא מצלצל.
בגיל כזה את צריכה להמציא את עצמך מחדש, לחשב מסלול באפליקציית הנפש ולעבוד על עצמך, והכי טוב, אם יש לך כסף בחשבון".
אילו הייתה גבר, הייתה עובדת עד גיל 67
מה קובע החוק במקרים של אפליה על רקע גיל
"אחת מלקוחותיי קיבלה מכתב זימון לשימוע שבו נכתב: 'עם הגיעך לגיל 62, המאפשר פרישה לגמלאות, את מוזמנת לשימוע'. בתגובה, כתבה העובדת שעם הגיעה לגיל 62, היא מעוניינת להמשיך ולעבוד עד גיל 67. אף על פי כן, זומנה העובדת לשימוע, ובסופו של יום פוטרה מהמקום שבו עבדה למעלה מ-30 שנה", מספרת עו"ד שיר-אל נקדימון, שותפה במשרד לוי-אטינגר נקדימון, המתמחה בדיני עבודה בדגש על תיקי אפליה.
"במקרה אחר, לקוחה נוספת שלנו, שהייתה כבת 62 ועבדה למעלה מ-20 שנה באותו מקום, נקראה לשיחה עם המנהל, שאמר לה בבוטות: 'הגיע הזמן לפרוש'. היא הייתה מופתעת מאוד, והעמידה אותו על טעותו כי היא יכולה ורוצה לפרוש רק בגיל 67. המנהל התעלם מבקשתה. הודגש בפניה כי אילו הייתה גבר, הייתה עובדת עד גיל 67. דבר לא הועיל, והיא פוטרה.
"על אף שאפליה מחמת גיל אינה משויכת להיבט מגדרי, אני כן יכולה לומר שאני פוגשת יותר עובדות נשים שחוות אפליה גילית בעבודה, למרות שלאורך השנים ייצגתי גם גברים שחוו אפליה כזו.
"לפי חוק גיל פרישה, זכותה של עובדת להמשיך לעבוד עד גיל 67, בדיוק כמו עובד גבר. אבל במקרים רבים נאלצים עובדות ועובדים, החל משנות ה-50 לחייהם, לבחור בין פיטורים לבין הפחתה בהיקף משרה. הם יודעים שיהיה להם קשה למצוא עבודה חלופית, קל וחומר בתנאי השכר הטובים שהיו להם במקום העבודה הקודם, ונאלצים לעתים להסכים להרעת תנאים מוחשית רק מחוסר ברירה.
"בעניין זה נקבע בפס"ד של בית הדין הארצי יעקב מוצפי נגד בנק לאומי, כי הצעת תנאי עבודה נמוכים יותר מהווים ניצול של העובד המבוגר: 'בקביעת תנאי עבודה פחותים לעובדים מבוגרים, בתנאים שבהם נוצרת הפליה בהשוואה לעובדים צעירים יותר, עולה חשש לקיומו של ניצול עמדת מיקוח פחותה שבה מצוי אותו עובד מבוגר (בהשוואה לעובד צעיר), ואף ניתן לומר עמדת חולשה או מצוקה, כאשר רבים מהם מופלים או חשים שהם מופלים לרעה בשל גילם כאשר הם מנסים להתקבל למקומות עבודה שונים. בנסיבות אלה סביר להניח כי עובד מבוגר, אשר מונחת בפניו הצעת עבודה בתנאים פחותים בהשוואה לעובדים צעירים יותר באותו מקום עבודה, וללא אפשרות של מסלול לקביעות, ייטה בכל זאת לקבל את הצעת העבודה מתוך חוסר ברירה והסתפקות במועט. עם מציאות מפלה מעין זו אין מקום להשלים, לאור שיקולים של צדק, שוויון, ושמירה על כבוד האדם'".
מה מספרים לך עובדים שחוו אפליה על בסיס גיל?
"כולם מתארים תחושת השפלה עצומה ועלבון רב. הידיעה שהם מפוטרים מהעבודה, או לא מתקבלים אליה, רק בגלל גילם, מבלי שנשקלו יכולותיהם המקצועיות, משפילה מאוד. הם מרגישים כאילו הם מסתובבים עם אות קין על המצח.
"מדובר בפגיעה קשה בביטחון העצמי שלהם, מה שמקשה עליהם עוד יותר בראיונות עבודה אחרים. תחושת ההגשמה העצמית והסיפוק מהעבודה נעלמים כליל, והם מרגישים שכל שנות עבודתם הרבה במקום העבודה, או בשוק העבודה במצטבר, ירדו לטמיון. הם פגועים מאוד, וחלקם אף נקלעים לדיכאון בעקבות פליטתם משוק העבודה, כאשר לא ברור אם יצליחו להשתלב בו חזרה אי פעם.
"הפגיעה קשה במיוחד כשמדובר בעובדים שעבדו שעות עבודה ארוכות ורבות במשך שנים רבות, הקדישו לעבודה זמן על חשבון חייהם הפרטיים, ואז לפתע בגלל גילם הופכים ל'לא רלבנטיים'. רבים מהם חרדים מאוד גם למצבם הכלכלי, שבאופן טבעי נפגע באופן מהותי בגיל המבוגר.
"גם אצל עובדים שזכאים לקצבת פנסיה מדובר בהפחתה ניכרת מהשכר שהרוויחו בעבודתם, וגם עובדים שימצאו עבודה חלופית, בדרך כלל ימצאו עבודה בתנאי העסקה נמוכים יותר. אפילו עובדים שמצבם הכלכלי לא נפגע, הפגיעה העצומה היא בכך שהם איבדו את מקור עבודתם והגשמתם העצמית. נוכח תוחלת החיים שעלתה, השנים שבהן ישבו ללא מעש בביתם ארוכות במיוחד, אפילו 20 שנים ויותר, מה שיכול להוביל לפגיעה תפקודית ובריאותית. לא סתם נאמר כי העבודה היא בריאות".