אלישבע מזי"א / צילום: איליה מלניקוב
ביום העצמאות הקודם התחתנה אלישבע מזי"א (37), המנכ"לית החדשה של תיאטרון החאן, עם אסף מרגלית. דתל"ש, גרוש פלוס שלושה (8, 14, 16), בנו של הרב של פרדס חנה. החתונה התקיימה בעמק יזרעאל, על הדשא במושב הולדתה של מזי"א - נהלל, בנוכחות 170 איש. היו שם אחיו המתנחלים של החתן, חבריה החרדים של הכלה, דני סנדרסון, גידי גוב, בדואים מבית זרזיר, חברים של אבי הכלה המושבניק מנהלל, ועוד דמויות מהבוהמה התל אביבית - חבריה של אם הכלה, המחזאית והבמאית עדנה מזי"א. וגם מושבניקים וקיבוצניקים מהעמק, חברי ילדות של הכלה ועוד חברים מירושלים ומבית זית, שם גרים היום בני הזוג. חתונה קטנה ועשירה בגוונים השונים שצובעים את החברה הישראלית. אם תרצו, דגם מוקטן של העתיד שמזי"א רוקמת לתיאטרון החאן וביטוי להשקפת עולמה.
"מישהו אמר עליי פעם שאני צומת של תרבויות, וזה תיאור נורא מדויק בעיניי. כי יש לי צד נהללי מאוד חזק, היה לי צד תל אביבי מאוד חזק, גרתי בתל אביב בתקופת הצבא, ובשנים הראשונות שלי בירושלים את סופי השבוע עשיתי בתל אביב עם אמא שלי ועם חבריי התל אביבים, שהם בליינים ונורא מעורבים, כמו אסף זמיר", היא מספרת בראיון ל'ליידי גלובס'. "בירושלים אני כבר 15 שנה, מאוד מעורבת ומחוברת, ובשבע השנים האחרונות גם חלק מקבוצת לימוד עם חרדים ודתיים, שכולם שם חברים מאוד טובים שלי".
איך הגעת לזה, בתור מי שנולדה וגדלה עם אמא שמאלנית במקום הומוגני, לא פלורליסטי?
"מי שחינכה אותי לזה הייתה ענת גוב (ז"ל). היא זו שזרעה בי את הזרעים האלה של להכיר את האחר. למרות שכמו אמא, גם היא הייתה ממובילי החרם על אריאל, היא הייתה נוסעת להתנחלויות לפגוש מתנחלים, נפגשה עם חרדים, ויצרה המון אינטראקציות עם אנשים ששונים ממנה. למדתי את זה ממנה, וכיום אני מקיימת את זה. אני חושבת שהעובדה שנמשכתי לירושלים היא בגלל שגדלתי בנהלל, שזה מקום שכולם נראים בו בדיוק אותו דבר - ממש השבט הלבן הטהור".
איך את רואה את החברה הישראלית?
"נאום ‘ארבעת השבטים’ של רובי ריבלין, שמדבר על השינוי שעברה החברה הישראלית, נתן לי השראה. אנחנו כבר לא שבט לבן הגמוני. יש בקרבנו קצת מיעוט ערבי, קצת חרדי, קצת דתי לאומי. יש לי ביקורת על כל מי שממשיך לבכות את השינוי - אנשים שרע להם עם זה שהפכנו להיות חברה מגוונת, וכשהם רואים מתנחל, חרדי או ערבי, הם נבהלים. גם אני הייתי שם פעם ועברתי שינוי מאוד דרסטי. מי שמובילה בעניין הגיוון היא ירושלים. הדמוגרפיה שלה חוזה את העתיד של מדינת ישראל".
ואת כל המורכבות הזאת את מבקשת לנקז לתיאטרון החאן?
"החלום שלי והחזון שלי, זה שהקהל של החאן ישקף את המרקם האנושי שיש בירושלים ובסביבותיה, וכיום הוא מאוד לא כזה. הקהל שבא היום לתיאטרון מאוד חד גוני. כמעט ואין קהל דתי וימני, אין קהל חרדי, ויש זוג מנויים אחד ערבי. בעיניי הבשורה האידיאולוגית היא שכל מי שמצליח להתחבר לתיאטרון - מבוגרים, צעירים, תושבי מזרח ירושלים, דתיים, חרדים, וגם תושבי יהודה ושומרון, ימצאו את מקומם בחאן. שזה יהיה מין כור היתוך כזה. וזו יכולה להיות גם בשורה למדינה".
בעבר אמרת שאת רוצה להביא את תושבי יו"ש לחאן, וטענו נגדך שאת ימנית קיצונית.
"האמירה הזו שאני שייכת לימין הקיצוני, לא לגיטימית בעיניי. ויש לי בעניין הזה הרבה ויכוחים עם אמא שלי. היא מסתכלת על כולם כמקשה אחת, ולתפיסתה אריאל וגילה הם בדיוק כמו מאחזים של שלושה אנשים. היא כמעט לא מבינה את ההבדלים שבין המתנחלים. יש קיצוניים, שדעתי עליהם כמו דעתה שלה, ויש ציבור שלם שדעותיו אחרות לגמרי, ושחי ביו"ש מכל מיני סיבות. אני הרבה יותר פלורליסטית מאמא שלי. החיים בירושלים גרמו לי לפתח את היכולת לכבד באמת כל דעה, מלבד הקיצוניות במיוחד, שקוראות למוות לערבים".
בעבר יצאת נגד האיום החרדי וההשתלטות החרדית על ירושלים, ועכשיו את רוצה אותם אצלך בתיאטרון?
"כשמכניסים את כל החרדים למקשה אחת, זה דיון נורא שטחי ועקר. בקרב החרדים בירושלים יש את החרדים המודרניים, או החרדים הישראלים או החרדים הליברלים - יש להם כל מיני שמות, והם סקטור לא קטן בכלל. ואני בטוחה שהם יגידו לך שבדעות ובאורח החיים הם הרבה יותר קרובים אליי מאשר לפלג נתורי קרטא או לאליטה הפוליטית החרדית.
"כשאני מסתכלת לאן החאן יכול לגדול מבחינת קהלי יעד, הקהל הזה הוא חד משמעית אחד מהם. ואני מתכוונת לפעול כדי להביא אותם לפה, למרות שזה מאוד קשה. הם לא יבואו לכל הצגה ולא יראו הצגות שמתפשטים בהן על הבמה. ולא בכל ההצגות של החאן מתפשטים על הבמה, וגם לא בכל ההצגות צריך להתפשט על הבמה. זה לא כזה דבר דחוף. כבר התחלתי להביא לפה חרדים לבכורות ולחזרות גנרליות, לרבים מהם זו פעם ראשונה שכף רגלם דרכה בתיאטרון, והם נורא נהנו. זו הייתה חוויה מיוחדת בשבילם. אז מהסקטור הזה אני לחלוטין לא חשה איום. להפך, אני מרגישה שליחות לשתף איתו פעולה".
עד כמה רחוק תהיי מוכנה ללכת בשבילם, הפרדה של אולם לגיטימית מבחינתך?
"אני בהחלט חושבת שהרבה חרדים יכולים למצוא את עצמם גם באולם מעורב. לקהל שמוכן לבוא לתיאטרון זו לא בעיה".
שירת נשים?
"מי שיש לו בעיה עם זה, שלא יבוא. יש זן חדש של דתיים צעירים שלומדים לצרוך תרבות והם הרבה יותר מודרניים בתפיסה שלהם. לא מדובר באלו ששורפים פחי אשפה - הם לא יבואו לחאן לעולם. כשדיברתי על האיום החרדי - לאלו התכוונתי".
אילו התאמות בכל זאת תעשי כדי להביא חרדים לחאן?
"אנגיש את המחיר. זאת אוכלוסייה פחות אמידה, שמחלקת את הכסף שלה אחרת. אחת הבעיות היא שכרגע עבור רוב החרדים תרבות נמצאת בתחתית סדר העדיפויות, וקשה לשנות את זה. עוד אחת מהמחשבות שלי היא לעשות הרצאות וסדנאות כדי שקודם כל הם יכירו מה זה בכלל תיאטרון. קחי, למשל, בחור חרדי בן 23. אין לו מושג מה זה ואין גם שום מקבילה כזאת בעולם שלו. אני רוצה לעשות את אותה עבודה חינוכית שאנחנו עושים עם בתי ספר, עם המגזר הזה. כנ"ל לגבי ערביי מזרח ירושלים, שזה הרבה יותר קשה. שם, נוסף על זה שהתרבות נמצאת בתחתית סדר העדיפויות, יש גם בעיית שפה. אני צריכה עוד ללמוד את זה לעומק, אבל אני יודעת שיש במזרח ירושלים צמא גדול לתרבות, ושצריך להתחיל מאיפשהו. אולי מלבוא לשם. שאלה".
זה היה מאורע טראומתי
בילדותה, שעברה עליה בעמק יזרעאל במושב העובדים הראשון בארץ, נדדה מזי"א בין העולמות של הוריה - אביה יואב מזי"א, חקלאי בן המקום, ואמה עדנה, מחזאית, סופרת, תסריטאית ובימאית, שגדלה בת"א. "מצד אחד הייתי מאוד ילדת כפר ועבדתי הרבה במשק. לא אהבתי את זה, אבל לא הייתה לי ברירה כי אבא הכריח אותי. מצד שני, הייתי נורא יצירתית והבית השני שלי היה תיאטרון חיפה, שם אמא שלי התחילה את הקריירה שלה. אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר החזרות ימים שלמים".
מבחירה?
"זה התחיל מזה שיום אחד היה לי קלקול קיבה, לא היה מי שיישאר איתי בבית, אז אמא לקחה אותי איתה לעבודה. לאט לאט נכנסתי לזה. היא עשתה את ‘משחקים בחצר האחורית’, שרצתי שם בחזרות".
ראית את ‘משחקים בחצר האחורית’ בתור ילדה? זו הצגה שלא כל כך מתאימה לילדים.
"הייתי בת 11, ובאותה תקופה הייתי גרופית של הסדרה 'עניין של זמן'. שלושה שחקנים מהסדרה שיחקו בהצגה, ובאתי עם אמא הרבה לחזרות. ואז היא לקחה אותי לחזרה הגנרלית וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ההצגה עם תפאורה, תאורה והסיפור השלם. אני זוכרת שאחרי זה נכנסנו לאוטו, ופרצתי בבכי נוראי. אבא שלי נהג ואמא שלי אמרה לו לעצור ועברה לשבת לידי מאחור. לא הפסקתי לבכות עד הבית. זו הייתה טראומה קשה. לאחרונה, אני ואמא שלי העברנו ביחד שבת תרבות והיא סיפרה שאז אמרה לעצמה: ‘מה עשיתי, דפקתי את הילדה’, ושהיא החליטה להוציא אותי מזה בכך שלקחה אותי ערב ערב להצגה עד שהשתחררתי. ראיתי אותה המון פעמים. זה היה מאורע טראומטי".
היה לך פעם חלום להיות שחקנית?
"אמא שלי השביעה אותנו כל הילדות שלא נעז להיות שחקנים, ושלא נעז להיות אמנים בכלל. זה הרחיק אותי מזה".
מה את לוקחת מהילדה שנשמה תיאטרון לתפקיד מנכ"לית של תיאטרון?
"העובדה שראיתי המון הצגות מגיל צעיר, עיצבה לי טעם תרבותי. כשאני מתחילה לראות הצגה אני יודעת מהר מאוד אם אוהב אותה או לא. אם הייתי מגיעה לחאן בלי שום טעם בתיאטרון, הייתי כנראה מנהלת מאוד בעייתית, גם אם אני יודעת לעשות שיווק ולהתעסק בתקציבים ובכספים".
מזי"א הגיעה לירושלים כסטודנטית. היא סיימה באוניברסיטה העברית שני תארים - ראשון בפילוסופיה כלכלה ומדעי המדינה, ושני בתקשורת פוליטית. "רציתי ללכת למגזר הציבורי/פוליטי או לתקשורת, והייתי מאוד מכוונת לשם", היא מסבירה. "ואז בתואר הראשון גיליתי את העולם החברתי". כסטודנטית היא הצטרפה לעמותת ‘רוח חדשה’ שהוקמה במטרה לחזק את צעירי ירושלים כלכלית ותרבותית ולמנוע הגירה שלילית מהעיר, ומשנת 2007 ולמשך עשר שנים כיהנה כמנכ"לית העמותה. השלב הבא היה משרד האוצר, בתפקיד ראש המטה של מנכ"ל המשרד. דרך התפקיד היא ביקשה להגשים חלום רב שנים, לעבוד בממשלה. 9 חודשים בלבד הספיקו לה להבין שהמרחק בין החלום למציאות רב ובלתי ניתן לגישור.
למה הרגשת כך?
"יצאתי משם באכזבה גדולה. לאורך השנים הייתה לי הילה גדולה סביב הממשלה. חשבתי שהשינויים הגדולים מתחילים שם, והרגשתי שזה המקום הבא שלי לשנות. התבדיתי. רציתי להגיע לממשלה ולהיות בדרג ביצועי ולא בדרג פוליטי, כי חשבתי שיש הבחנה מאוד גדולה - שהפוליטיקאים מדברים ומונעים מאגו והפקידים באים לעבוד. גיליתי שזה מאוד לא נכון. ולמעשה, גם חלק גדול מהפקידים באים לעשות פוליטיקה ומשקיעים חלק ניכר מהעבודה היומיומית במאבקי כוח ואגו. זה נורא מאכזב. כי בשביל מה יש דרג ביצועי אם הוא גם נגוע?
"זה מנגנון ענקי שמשועבד לפרוצדורות ואנשים מתעסקים שם רק בלכס"תח. זה ד.נ.א שלא מסתכל על מה באמת הכי טוב לציבור, אלא על מה שהכי קל מבחינה פרוצדורלית. וזה ד.נ.א נורא בעייתי, כי הוא לא מייצר שינויים גדולים ובמהותו, הוא קצת קופי פייסט של עצמו. על עצמי גיליתי שכלכלה לא מאוד מעניינת אותי ושחסר לי העיסוק בירושלים, ברוח וביצירה".
מצאתי מקום שזקוק לריענון
על תפקיד מנכ"לית תיאטרון החאן ניסתה מזי"א להתמודד כבר לפני 8 שנים, ומאז סימנה את התפקיד כיעד. "אני נורא מאמינה בכוח של תרבות לשנות מציאות, ומאמינה שתיאטרון החאן הוא גוף שדרכו אפשר לחולל שינוי בירושלים". כמו שידעה אחרי היום הראשון שמשרד האוצר זה לא זה, עכשיו, אחרי כעשרה חודשים בתפקיד היא אומרת בקול בטוח - ‘זה זה’. "עכשיו אני יושבת במקום שנכון לי. אני מרגישה טבעי ושהצרכים של המקום והקישורים שלי מתחברים נכון".
מה היה המצב של התיאטרון כשהתחלת את כהונתך?
"מצאתי מקום שזקוק לריענון, לחדשנות ולחשיבה מחוץ לקופסה, ושפתוח לשינוי. וזה בניגוד לממשלה, שזקוקה לאותם דברים, אבל חסומה וחסרת נכונות".
מה דרשת מעצמך בשלב הראשון?
"קודם כל להגדיר את החזון ולבנות את האסטרטגיה. אלו דברים שחסרים בחאן, ואני בונה אותם לאט לאט. כל ארגון צריך לדעת לאן הוא הולך ומה הוא רוצה להשיג, ואז לגזור מזה את סך הפעולות הנדרשות, אבל מסתבר שרוב הארגונים עובדים הפוך - מכוח האינרציה ואח"כ אולי מדביקים על זה איזו אסטרטגיה. וגם חשוב לי לייצר לעובדים תחושת שייכות.
"אני משתדלת להיות בתיאטרון פיזית הרבה שעות, גם בערב. למדתי את זה מנעם סמל (בעבר מנכ"ל הקאמרי, מ"ש) וזה, אפרופו, גם החיבור שלי לתיאטרון בילדותי. כשהייתי בת 14 אמא שלי עברה לעבוד בתיאטרון הקאמרי והייתי באה אליה הרבה. לא היה ערב אחד בחיים שלי שלא ראיתי שם את נעם סמל. היום הוא המנטור שלי. אני נפגשת איתו פעם בחודש והפגישות נחלקות בין שאלות שאני שואלת לבין דעות שהוא משמיע, שלא את כולן אני מקבלת, אבל הוא נותן לי המון רעיונות וצורת חשיבה איך לנהל את התיאטרון".
ברחת מפוליטיקה, ובכל זאת כמי שעומדת בראש מוסד ציבורי, כמה את נדרשת להיות פוליטיקאית?
"כל מנהל חייב להשתמש בפוליטיקה רק במידה שבה היא נדרשת. אם אתה עושה צעד אחד יותר מזה, אז התבלבלת. זה בעיקר קורה לגברים - הטייטל גורם להם לעסוק בפוליטיקה יותר ממה שצריך. אני כל הזמן בוחנת את עצמי כדי לוודא שאני לא שם".
איך, למשל?
"התפקיד של מנהלת תיאטרון מייצר הרבה קונפליקטים עם שחקנים ועובדים. וזה קשה, כי נורא בקלות אפשר להיכנס לפוזיציה של ‘אני המנכ"ל אז שיבואו להתחנן’, וראיתי מנהלים שמנצלים את המעמד. זו דוגמה של שימוש מוגזם בפוליטיקה. בסופו של יום, התיאטרון רוצה כסף ושדברים ידפקו. את השחקנים ואת הצוות האמנותי מעניינת האמנות, וזה כל הזמן מתנגש. השאלה היא איך אתה מנהל את הקונפליקטים האלה. אחד מהכישורים של מנהל טוב זה לדעת איפה להילחם ואיפה לא, ולכן יש גם דברים שאני מראש מוותרת עליהם".
את בטח מכירה את זה מאמא שלך, שנמצאת בצד השני.
"היא רבה לא מעט עם מנהלי תיאטראות ואני כל הזמן אומרת לה: ‘את קרציה. אם מחזאי היה מתנהג כמוך הייתי זורקת אותו מכל המדרגות’".
אם הקהל לא מגיע, אין טעם
את הקרב על גיוון והרחבת הקהל בחאן אומרת מזי"א, היא תנהל בלי פשרות. "אני חד משמעית לא מסכימה עם תפיסה שרווחת פה בחאן שתפקידנו לעשות תיאטרון, ואם קהל רוצה אז שיבוא, ואם לא אז לא. התיאטרון נולד בשביל קהל. ואם קהל לא מגיע לראות אותו, אין בו טעם". עוד רגע נברר מה המשמעות של התפיסה הזו מבחינת התוכן, אבל אין ספק שמילות המפתח הן שיווק ופרסום. ופה מזי"א כבר הובילה מהלך חדשני שעשה הרבה רעש ועורר הדים - כשבקמפיין המנויים החדש שהשיקה, שילבה תמונה של זוג הומואים.
"המותג של החאן הוא מיושן", היא קובעת. "זה לא נעים לשמוע, אבל צריך לנתח את המקום ולהכיר אותו כמו שהוא, בלי לייפות. כל שנה עושים פה קמפיין מנויים וכל שנה עושים בערך אותו שטנץ עם תמונות של שחקנים. זה עבד אולי לפני 30 שנה, אבל היום בשביל שאנשים יקנו מנוי זה כבר לא מספיק. מה שרצינו לעשות זה למכור את התיאטרון כחוויה וכמקום בילוי - יוצאים להצגה כמו שהולכים למסעדה או לבית קפה. לשנות את התפיסה של החאן ממקום חד גוני למקום מגוון. לכן בחרנו בזוגות מנויים אמתיים של התיאטרון, שמבטאים את המגוון שיש בירושלים".
ולא התלבטת, חששת?
"אפילו לא לשנייה אחת. לא העליתי בדעתי שזה יעשה את האפקט שזה עשה. גם לא עשירית מזה. ובדיעבד, גם גיליתי שמעולם לא נערך בישראל קמפיין של מוסד ציבורי שיש בו זוג הומואים. זה הכה אותי בהלם מוחלט ונורא עצוב לי שזה המצב. לא התכוונתי לייצר פה מאבק חברתי, אבל מסתבר שזה קצת מה שזה עשה. וזה משמח אותי, כי זה חשוב ואני מקווה שאחרים ילכו בעקבותינו".
לא כעסת על זה ששלטים הושחתו?
"מה שהשחיתו זה בעיקר את השלטים של הזוגות הסטרייטים. כבר שנים משחיתים בירושלים פוסטרים שמצולמים בהם נשים. דווקא בשלטים של זוג הגברים אף אחד לא נגע. התפלאתי על זה אחרי שהקמפיין עורר כל כך הרבה באזז, ואז חברים חרדים שלי העירו את תשומת ליבי לכך שככה פשוט נראים שלטי פרסומות במגזר החרדי. אף אחד לא הבין שהם הומואים, וזה מה שקרה. אני מאוד מחוברת להוויה הירושלמית ואם הייתה אווירה נגד זה, הייתי יודעת. זה באמת לא יצר את זה".
גייסי את השרה רגב, נראה שהיא מאוד תשמח לסייע לך בתיאטרון ירושלמי חזק בירושלים בירתנו.
"הדבר היחידי שבו אני באמת חושבת כמוה, זה שיש לפריפריה זכות לקבל תקציבי תרבות לא פחות מבתל אביב. בשאר הדברים אני ממש לא מסכימה איתה. בטח שלא על הסגנון".
מה תעשי אם ינסו להתערב לך פוליטית?
"אני מסתכלת על הצגות שיש להן תוכן פוליטי ושיש סקטור כזה או אחר שזה לא נראה לו. אז שלא ייראה לו. אני ממש נגד צנזורה. בטח שלא נוותר על להעלות הצגה כי היא לא נראית לשרת התרבות".
איפה את רואה את הכוח של התיאטרון?
"אני חושבת שבסוף, ילדים שמקבלים טעימה משמעותית מתיאטרון גדלים יותר תרבותיים. אני יודעת איך אני גדלתי וכמה שזה השפיע על החיים שלי. ודבר שני, לתיאטרון יש תפקיד פוליטי משמעותי והחאן תמיד היה מאוד פוליטי. תיאטרון צריך לאתגר את הממסד ולהעלות סוגיות. למשל, אחת ההצגות האחרונות שהוצאנו - ‘מותו של אנרכיסט’ זה בכלל מחזה איטלקי שהתעסק בשחיתות ובשרירותיות של המשטרה באיטליה. אבל מיקי גורביץ' הבמאי עשה מזה אדפטציה אלינו, ומצא הרבה קווי דמיון לתקופה הזו של חקירות וביקורת על המשטרה. זה חשוב בעיניי. אני לא חושבת שהתיאטרון צריך לעשות רק נעים בבטן".
ואיך זה מתיישב עם החזון לפתוח את התיאטרון לדתיים, חרדים, מתנחלים וערבים? זה לא מחייב אותך ללכת למחנה משותף רחב?
"לא, זה ממש לא. אם מישהו לא רוצה לבוא להצגה כי היא עוסקת בנושא שהוא לא מסכים איתו, אז שלא יבוא. זה לא שאנחנו משיקים פה מדיניות. אנחנו לא מפלגה. התחושה שלי היא להפך - שאת המתנחלים, למשל, יעניין לבוא לראות הצגה שעוסקת בהם. חשבנו אני ואודי בן משה, המנהל האמנותי החדש, איך להביא קהל דתי לתיאטרון. החלטנו, למשל, להביא להציג את ‘אוי אלוהים’ של ענת גוב. מעבר לזה שהיא הייתה דמות משמעותית בחיי ושזה המחזה שלה שאני הכי אוהבת, בחרנו במחזה הזה כי הוא עוסק באלוהים. באופן אירוני, קהל דתי אוהב לעסוק בנושא הזה. להביא קהל דתי זה לא אומר לעשות רק סיפורי שלום עליכם, ממש לא. כולם אוהבים לצחוק. ולכן החאן עושה גם קומדיות".
איך באופן כללי את חווה את התיאטרון בארץ?
"אני חושבת שהתיאטרון הישראלי התמסחר קצת יותר מדי בשנים האחרונות. וזה לא טוב מהסיבה הפשוטה שיש ז’אנרים אחרים כמו, למשל, טלוויזיה וקולנוע, שטובעים בעולם הזה של סטארים וגלאם. כוכב טלוויזיה או קולנוע מוריד את הפוקוס מההצגה. ואני לגמרי חושבת שהתיאטרון צריך להתעדכן. אחת ההצגות הכי מצליחות היום בניו יורק, Sleep no more, רצה כבר 7 שנים באוף ברודווי והיא אחד הדברים הכי מעוררי השראה שראיתי.
"חבורה של אמנים השתלטו על מבנה של מלון שעמד נטוש והעמידו בו עיבוד מודרני למקבת. זו הצגה של 3 שעות, כמעט בלי מילים, שאתה עובר בה בין החדרים. אתה עם מסכה, אסור לך להיכנס עם פלאפון ואסור לך גם ללכת עם מי שבאת איתו. אין עלילה שצריך לעקוב אחריה, כך שאתה יכול להיכנס לחדר ולצאת מתי שבא לך. ויש גם באמצע בר שאתה יכול לנוח בו. חוויה תיאטרלית אחרת לגמרי. אף אחד שם לא הסתכל על השני ולא נרדם. אתה חי. התיאטרון העדכני בעולם עובר למחוזות האלה, ואחד החלומות שלי לגבי החאן זה לעלות פעם בכמה זמן הצגה בלוקיישן לא סטנדרטי מחוץ לתיאטרון".
אולי ההתיישנות של התיאטרון הישראלי קשורה למשך הזמן שמנהלים יושבים על הכיסא. מה דעתך על הקריאה להגביל את משך זמן כהונת מנהלי התיאטראות?
"אני חושבת שזה מאוד נכון. נעם סמל וציפי פינס הם באמת שני עילויים, ועדיין זה שמנהלים נשארים בתפקיד 25 שנה זה בהחלט חלק ממה שגרם לעולם התיאטרון הישראלי קצת לקפוא על שמריו. 25 שנה זה כבר דור שמתחלף. וזה חלק מהסיבה שלא נכנס קהל יותר צעיר. עזבתי את ‘רוח חדשה’ למרות שהצלחתי ונהניתי שם, כי הרגשתי שהגעתי למקום שאני מתרחקת מקהל היעד ושאני מיושנת. יש נטייה למנהלים לחשוב על עצמם ‘אני יודע. אני אראה להם את האור’ וזו תפיסה נורא בעייתית בעיניי. כשמגיע כוח צעיר, הוא מסתכל על העולם בביקורתיות. גם כשאני נכנסתי לפה שמעתי כל הזמן ‘אבל ככה עשינו את זה’. ואני אומרת: ‘אז מה’. יכול להיות שלפני עשר שנים זה מה שצריך היה לעשות. ועכשיו זה שונה".
על אייג'יזם
חששת מכתף קרה מעובדי החאן הוותיקים שחקנים, יוצרים, מנהלה, שהיו שם הרבה לפנייך והרבה יותר מבוגרים ממך בגיל?
"היחס שקיבלתי היה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. ב'רוח חדשה' ניהלתי אנשים מאוד צעירים, וחששתי שבחאן יהיה לי קשה. ולהפתעתי המצב די הפוך. אנשי דור ה-Y שאותם שניהלתי קודם חיים באיזה חוסר שקט, הם עוזבים כל שנתיים-שלוש, וכל הזמן צריכים להתקדם. גם במשרד האוצר כולם היו נורא צעירים. בחאן יש עובדים ותיקים וטובים, שיודעים את המקום שלהם ומאוד אפקטיביים. התרגלתי לסביבה היותר מבוגרת מאוד מהר, וזה דווקא נעים.
"אימא שלי תמיד אומרת שבתיאטרון קצת אין גיל. מילדות אני זוכרת שתמיד ראיתי בהצגות שלה קאסטים שהיה בהם שחקן בן 18 ושחקן בן 50 והם היו חברים נורא טובים ונפגשו גם מחוץ לעבודה. אז גם אני חווה קצת את האווירה של אין גיל".