שרון שוופי / צילום: אריק סולטן
רגע לפי שסיימה את העשור החמישי לחייה, החליטה שרון שוופי לעזוב את הכיסא שעליו ישבה במשך חמש שנים, כמנכ"לית גב ים. בלי מקום עבודה אחר, בלי תוכנית, בלי אלטרנטיבה, אבל עם רצון לשנות את שגרת היומיום ולחוות את החיים בדרך אחרת. היא בחרה לקחת פסק זמן מהעולם העסקי (למעט עבודות ייעוץ וחברות בדירקטוריונים) וגילתה את הפנאי, הטיולים בעולם, הספורט, הילדים והחברות הנשית. "זה היה בשנת 2012. לקח לי כמה חודשים להתגבש עם עצמי ולקבל את ההחלטה לעזוב, ובסוף הייתה זו חברה שאמרה לי שאני מקטרת כבר מספיק זמן ואני לא מאושרת, אז כדאי שאמשיך הלאה".
גב ים היא מחברות הנדל"ן הגדולות והוותיקות שבישראל, ומהווה חלק מקבוצת אי.די.בי. היא נסחרת במדד תל-אביב 100, ומנהלת נכסים רבים בישראל, בהם פארקים ונכסים מניבים לתעשייה. ההחלטה של שוופי לעזוב משרה בכירה כל כך וללכת אל הלא נודע, איננה עניין של מה בכך. אל גב ים היא הגיעה בגיל 28, ועזבה אותה בגיל 48 - מקץ 20 שנה שבהן כיהנה במגוון תפקידים עד שהגיעה למשרה הרמה ביותר בארגון.
"אהבתי את האנשים שם והייתי בעבודה שאני טובה בה, בחברה מצליחה עם משכורת טובה. להיות מנכ"לית זה תפקיד עם המון אחריות, אבל זה גם תפקיד מאוד בודד. את נמצאת בראש הארגון וצריכה לטפל ברוב הבעיות ובדברים פחות נעימים, כמו פוליטיקה ארגונית ואחריות של חברה ציבורית".
ממה נבע חוסר הסיפוק?
"הרגשתי שעשיתי הרבה, ומכאן הכול יהיה more of the same. הגעתי למסקנה שזה לא עושה לי את זה יותר. הבן שלי היה חייל והבת שלי סיימה תיכון, וזו הייתה הזדמנות אחרונה עבורי לעזוב ולהיות איתם. לא היה משהו אחר ספציפי שרציתי לעשות. זה פשוט היה הזמן, הגיל והרצון לעשות שינוי. זו הייתה עזיבה ממקום נוח, במצב כלכלי טוב, ולא הייתי חייבת להתחיל לעבוד מיד. כשעזבתי הרגשתי שהורדתי מהכתפיים תרמיל במשקל של 90 טון".
ניסית לחפש תפקיד בחברה אחרת?
"לא חיפשתי עבודה כשכירה, ולא חיפשתי בכלל. כשיצאתי, עשיתי עבודות ייעוץ ופנו אליי מחברות עם הצעות עבודה, אבל לא רציתי ללכת לכיוון הזה. היה לי ברור שאם וכאשר אחזור לשוק העבודה, אעשה זאת כיזמית. מיציתי את השלב של להיות מנכ"ל, ורציתי להקים משהו משלי, אבל באותו שלב לא הייתה לי שום תוכנית".
היה משבר בתקופת ה'חזרה הביתה'?
"אחרי הרבה שנות עבודה קשות, שבהן המשפחה התרגלה לחוסר שלי בבית, היה צורך להתרגל מחדש לנוכחות שלי. זה שינוי מנטלי, ושינוי בעיקר בהסתכלות העצמית. המשפחה היא הראשונה שרואה את השינוי שאת עוברת, מלהיות עסוקה כל הזמן, למישהי עם זמן פנוי.
"בעלי אמר לי שחזרתי הביתה אחרי 20 שנה, וזה כמו משבר. זה אכן משבר אישי, כי את מוותרת על משהו שמגדיר אותך המון זמן. זה איבוד של ההגדרה המקצועית, ולוקח זמן לבנות את זה מחדש. זה תהליך מעניין של בדיקה - מה חשוב לך בחיים, מה את אוהבת לעשות, ומה היתרונות שלך".
מה עשית?
"החלטתי לקחת הפסקה. עשיתי רשימה של כל הדברים שלא הספקתי לעשות כמו טיול אחרי צבא, ובמשך שנתיים נסעתי בכל העולם. נסעתי לניו-זילנד עם חברה, לקאריביים עם בעלי, טיפסתי על הקילימנג'רו עם הבן שלי. נסעתי גם להודו, לטרק סובב אנפורנה ולסין. עשיתי קורס ברמנים עם הבת שלי וזה שדרג את החיים של המשפחה", צוחקת שוופי.
"בנוסף, למדתי צורפות יום בשבוע וזו יצירה שמעולם לא עשיתי. התחלתי לעשות ספורט ולרוץ, ועד היום אני רצה שלוש פעמים בשבוע עם קבוצת ריצה ועושה ספינינג וחצאי מרתונים. היעד הבא הוא חצי מרתון ביוון. אנחנו נוסעות שמונה חברות, וזה מרוץ שלאורך המסלול שותים אלכוהול. אני משתדלת לצבור חוויות".
כשיצאת מהמעגל לתקופה ארוכה לקחת סיכון. לא פחדת שיהיה קשה לחזור?
"כן, זה סיכון, אבל הדרך היא מי שאתה. תמיד התקדמתי בזכות עצמי ולא בגלל שאני בת של מישהו שהצליח".
החלטנו שאת השקל הראשון ניקח לעצמנו רק אחרי שקנינו את הנכס הראשון".
לא רציתי להיות מנכ"לית
ב-2014, אחרי שנתיים של טיולים, ספורט וקורסים, היא החליטה שדי. "הבנתי שחסר לי להיות בעמדה של קבלת החלטות, רציתי להרגיש שאני עדיין רלבנטית. היה ברור לי שאני רוצה לחזור לעולם של העשייה ולקחת חלק פעיל בעולם העסקי, אבל תוך שילוב עם איכות חיים אחרת. הבנתי שחשוב לי להמשיך את הקשר ההדוק עם החברות שלי, וזה האושר האמיתי, לא רק לסגור עסקה.
"התחלתי לדבר עם דירקטור חיצוני מגב ים בשם איתי מל, שמגיע מתחום הכספים וההשקעות. הוא שאל אותי מה החלום שלי, ועניתי שאני רוצה להקים משהו חדש. תמיד קינאתי באנשים שהקימו סטארט-אפ. וכך, אחרי שנתיים של הפסקה, הקמתי קרן ריט".
הרבה אנשים היו בוחרים להישאר בפנסיה בגיל צעיר.
"אנשים לא עובדים רק בשביל הכסף, אלא בשביל העשייה והיצירה. היום אני יודעת לשלב יותר את הפנאי והעבודה. זו עבודה פחות תובענית מגב ים, כי אני בפוזיציה של יו"ר, ויש מתחתיי הרבה אנשים שנושאים בנטל. זה מאפשר את האיזון בחיים בין עבודה לחופשות, טיולים וספורט.
"זה גם קשור לגיל - עכשיו יש לי אפשרות לאזן יותר את הדברים. בגיל יותר צעיר לא הרשיתי לעצמי לפתח עוד תחביבים מעבר לעבודה ומשפחה. בגיל הזה אני מרשה לעצמי לפתח תחביבים, ללכת לחוגים, לעשות ספורט ולפגוש חברות. כל פעם אני משלבת עוד משהו בחיים. אני חושבת שבזה הגיל הוא יתרון. את כבר לא במרוץ שאת צריכה להוכיח את עצמך. את יודעת מה חשוב, מתי להילחץ ומתי לא. בגיל יותר צעיר המאבק הרבה יותר קשה. יש מקום לאופטימיות. זה גיל יפה".
הם התחילו לחשוב על רעיונות ולהיפגש עם אנשים, עד שיום אחד קיבלה שוופי טלפון מעומר קרייזלר, מנכ"ל פועלים שוקי הון. "הם רצו להקים קרן שמתמחה בהלוואות בתחום הנדל"ן. אני לא רצית להתעסק בקרן שמתמחה בהלוואות, ושאלתי מה דעתו על קרן ריט, כי לא הקימו אחת חדשה בישראל כמעט עשור, וזה תחום שאני מבינה וטובה בו. איתי ואני בנינו מודל עסקי והצגנו אותו להנהלת הבנק, והצלחנו להלהיב אותם. הם השקיעו 10 מיליון דולר בקרן שלנו, ‘מניבים', ומשם התחלנו לגייס כסף. בגב ים, עם כל הגב של הקבוצה, מאוד קל לגייס כסף. בקרן הריט, מה שאת מוכרת למשקיעים זה את השם והמקצוענות שלך".
אולי יש סיבה לכך שלא קמה קרן ריט במשך עשר שנים. אולי אין כדאיות לקרן כזו?
"מאוד קשה להקים קרן ריט. לקח לנו הרבה זמן לעשות את זה. סבסדנו בעצמנו את ההקמה, וזה לא משהו שכל יזם מוכן לקחת על עצמו. סביב ההקמה יש הרבה מאוד רגולציה קשה, אישורים מרשות המיסים ורשות ניירות ערך, המון עבודה מול משקיעים והסכמים. המשקיעים בדרך כלל לא אוהבים שיזמי הקרן מקבלים תמלוגים לפני שהם מוכיחים את עצמם, ולכן החלטנו לקחת את השקל הראשון לעצמנו רק אחרי שקנינו את הנכס הראשון באוקטובר 2015.
"אנשים אוהבים להשקיע בנדל"ן. אנחנו רואים שהיום הרבה משקיעים פרטיים קונים משרדים להשכרה במסגרת קבוצות רכישה. אבל בהשקעה בנדל"ן יש עלויות תחזוקה, תיווך, השקעה בנכס לקראת ההשכרה. יש כאלו שמשקיעים עצמאית, ויש כאלה שדרך קרן ריט".
בישראל אין היום הרבה נכסים למכירה, בטח לא במרכז הארץ, ולא נכסים גדולים. איך אתם מתמודדים עם זה?
"צריך להיות יותר קריאטיביים. נכון שיש מגבלה של נכסים, אבל עדיין מגיעות אלינו עסקאות. יש המון נכסים שנמצאים בידיים פרטיות ועוברים מדור לדור, עד שמגיע הדור שלא רוצה להתעסק איתם. בשנתיים האחרונות קנינו שמונה נכסים ב-600 מיליון שקל. היעד הוא רכישה של נכסים בהיקף של כ-300 מיליון שקל בשנה, כאשר עסקה ממוצעת שלנו היא 70-80 מיליון שקל. ארבע עסקאות בשנה זה יעד אפשרי".
יש לכם תחרות גדולה מול הכסף המוסדי וקרנות הריט האחרות.
"האסטרטגיה שלנו היא לא להתמקד במסחר ובקניונים. במרכזים המסחריים יש יתרון לגודל, שמשרת קבוצות כמו עזריאלי, עופר וביג. יש להן יתרון בניהול הנכסים האלה כי מרכז מסחרי זה לא רק נדל"ן, השווי שלו מאוד תלוי בפדיון של החנויות.
"אנחנו מאמינים בתעשייה ולוגיסטיקה. זה תחום יציב וסולידי, והשווי של הנכסים האלה כל הזמן עולה. המטרה היא לא למצוא נכסים סקסיים, אלא כאלה שהתשואה עליהם טובה למשקיעים, אבל תשואה היא לא תנאי מספק. נדל"ן זו ריצה למרחקים ארוכים, ואנחנו בוחנים את ההתנהגות של הנכס לאורך זמן. אנחנו מחפשים נכסים שהמחיר למ"ר בנוי שלהם יהיה קרוב למחיר שווי הקרקע בתוספת עלות הקמה. כמובן שאין מציאות, אבל אפשר למצוא נכסים במחירים סבירים. אנחנו, אגב, לא עושים עסקאות בכל מחיר, אנחנו פוסלים הרבה מאוד עסקאות".
תני דוגמה למבנה של עסקה אטרקטיבית.
"קנינו מחסן לוגיסטי בשטח של 15 אלף מ"ר בהרטוב, שדמי השכירות עבורו היו סביב 30 שקל למ"ר. הסכמנו לקנות אותו בתשואה קצת יותר נמוכה, של 6.8%, בגלל הפוטנציאל. ידענו שמחיר השוק עבור השכירות הוא 35-38 שקל למ"ר. חוזי השכירות לא היו ארוכים, וידענו שנוכל לחדש אותם במחירים גבוהים יותר".
למה בחרת ללכת לתחום של נכסים מניבים ולא ליזמות נדל"ן?
"פחות רציתי לעסוק בזה. עשיתי הרבה יזמות בגב ים, וכדי לחזור לפרויקטים בסדר גודל הזה צריך הרבה מאוד כסף. להתעסק בפרויקטים קטנים פחות מעניין אותי".
אם כבר מדברים על כסף גדול, עדיין לא הגעת למשכורת שאת מכירה מגב ים.
"כרגע זאת פחות המטרה. אנחנו גובים דמי ניהול מאוד צנועים, ואם נצליח יהיה לנו גם כסף. בינתיים אנחנו נהנים מחדוות היצירה ואני מאוד נהנית מהאנשים סביבי. הרבה הגיעו מגב ים, אנשים שאני מכירה ועבדנו ביחד שנים".
מה החשש הגדול ביותר בתפקיד שלך?
"אני זו שקובעת את האג'נדה וזו אחריות מאוד גדולה כלפי המשקיעים המוסדיים שנתנו לנו את כספם, וזו גם אחריות מאוד אישית, אין מדיניות של מישהו אחר מלמעלה או קבוצה גדולה".
נשמע שהורדת תרמיל של 90 טון ושמת על עצמך תרמיל של 190 טון.
"זה כנראה מאוד מתאים לי. הפכנו את החברה לציבורית, וחזרתי לסביבה המוכרת לי עם כל האחריות. אני אוהבת לקבל אחריות, להחליט את ההחלטות ולקבוע".
בלי חקיקה זה לא יעבוד
שוופי שירתה ב-8200 ולמדה משפטים ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית. בעקבות בן זוגה הגיעה לחיפה, והתברגה לתפקיד הראשון שלה בגב ים. "התחלתי כעוזרת מנכ"ל, ולא ידעתי כלום. ככל שרציתי לקחת יותר אחריות ולעשות יותר, כך התקדמתי. וככל שהתקדמתי, גיליתי שאני מעדיפה להיות בצד שמקבל החלטות ועושה עסקים.
"אם היית שואלת אותי בגיל 20 אם אני אהיה מנכ"לית - כנראה שהתשובה שלי הייתה לא. ההורים שלי והמשפחה שלי הם אנשי אקדמיה, ולא היו לי מודלים מנהלים שרציתי להיות כמוהם. הקריירה שלי התפתחה משילוב של הזדמנויות וכישורים".
על המשבר בקבוצת אי.די.בי, ששוופי הייתה חלק ממנה הרבה שנים, היא מעדיפה לא לדבר. היא לא נכנסת לפרטים, לא מסגירה עם מי היא בקשר או לא בקשר ורק אומרת: "עצוב לי על מה שקרה. עצוב לי על נוחי".
חסר לך היום משהו שהיה לך בגב ים?
"לא חסר לי כלום. לא הייתה בי אף פעם חרטה על כך שעזבתי, או שלא עזבתי מוקדם יותר. בתור מנהלת אני מקבלת המון החלטות ביום, ואי אפשר כל הזמן ועל כל החלטה לחשוב מה היה אילו. אי אפשר לצאת מזה טוב.
"עכשיו טוב לי בתפקיד של היו"ר כי אני לא מתעסקת בניהול השוטף, אני נהנית מהיצירה ומהמשאים ומתנים על נכסים וגיוסי הכסף, ואני מאוד אוהבת את החיבור לאנשים. אתמול הייתי במשרד שלנו בקיסריה ושמתי לב שהיינו צריכים לסגור את הדלת באיזו פגישה, כי הייתה פגישה בחדר אחר והיה רעש. פתאום יש אנשים, וזה יותר כיף. יש גם תוצאות והכנסות, אז אפשר לנשום קצת".
יש תובנות ניהוליות שצברת בגב ים ולקחת לתפקיד החדש?
"אחד הדברים שעשינו בקרן היה שגם העובדים הם שותפים לרווחים, כדי לתת תחושה שכולנו ביחד בדבר הזה. בגב ים המשכורות טובות והיו תקופות שחילקו אופציות, אבל לא כל העובדים קיבלו. זה בעיקר היה למנכ"לים. לדעתי, צריך שתהיה תחושה של שיתוף בחברה כדי לתת לאנשים את התחושה שהם שותפים להצלחה. ההצלחה תלויה באנשים וצריך לדעת לסמוך עליהם ולגבות אותם.
"כשהייתי צעירה מיהרתי להעביר ביקורת ולמדתי שזו לא חוכמה כל הזמן להגיד לאנשים מה הם יכלו לעשות אחרת או יותר טוב. כשמוניתי למנכ"לית גב ים לקחתי יועצת ארגונית שתעזור לי ולארגון להתמודד עם כמה סוגיות, למשל זה שהייתי מנכ"לית אישה צעירה והיו מנהלים מבוגרים ממני תחתיי, או המעבר מפוזיציה של קולגה למקבילים שלי, לפוזיציה של בכירה מהם. אחד המשפטים הכי חשובים שהיא אמרה לי היה שאם אני לא מרוצה ממישהו, אפשר לתת לו חיזוקים, לחנוך אותו ולהביא אותו למטרה לא בדרך של ביקורת, אלא בדרך של הדרכה. אין דבר כזה ביקורת בונה. ביקורת מכבה ומביאה לתסכול, ואם יש מישהו שכל הזמן מופנית כלפיו ביקורת - כנראה שצריך לפטר אותו".
למדת משהו על החיים האישיים שלך?
"למדתי להעריך יותר את איכות החיים, לא הכול זה העבודה. אם יש משהו שאני קצת מתחרטת עליו, זה שלא הייתי מספיק עם הילדים שלי. השלמתי את זה בטיולים, ובסך הכול הייתה להם ילדות מאוד טובה עם זמן איכות איתי, והם גדלו לתפארת.
"ברמה המקצועית, בגב ים התגלגלתי מתפקיד לתפקיד, והיום אני עושה הכול בהחלטה מודעת. היום אני מבינה יותר שההצלחה של אישה לא נפגעת כשהיא עושה עוד דברים חוץ מלקדם את הקריירה שלה. כשהייתי צעירה לא העזתי להישאר עם ילד חולה בבית, תמיד מצאתי לזה פתרונות. היום יש לי עובדת בחברה שלא מגיעה לעבודה כי היא מעודדת את הבת שלה באליפות ישראל בהתעמלות קרקע, ואני מעודדת את זה. מצד שני, אני יודעת שכל העובדים עושים כל מה שצריך. אלו תובנות שמגיעות עם הגיל".
את חושבת שהכסף הוא המניע העיקרי עבור עובדים?
"כל העובדים שהגיעו אלינו הרוויחו יותר בתפקיד הקודם, וייקח כמה שנים עד שהם יחזרו לשכר ההוא. אבל עם מי שיכול היה להרשות לעצמו ועובד במניבים, יש שיתוף ותחושה של ביחד ותחושת הערכה, וזה מאוד חשוב".
למה קשה למצוא נשים מנהלות בנדל"ן? יש יותר נשים בבנקאות ובהייטק, ומשום מה בנדל"ן יש תקרת בטון, אם כבר יש נשים בכירות, הן במקרים רבים יורשות של חברות.
"תחום הנדל"ן הוא יחסית שמרני והמנהלים מגיעים מתחום ההנדסה, שיש בו פחות נשים. אני דירקטורית בחברת נדל"ן בשם אורון, ואין בה מנהלות, כולם שם מהנדסי בניין. אבל אני לא חושבת שהנדל"ן צריך להיות שונה מיתר התחומים שבהם נשים כן מצליחות להתקדם. כדי להצליח נשים צריכות לרצות את זה מאוד, אפילו יותר מגברים. והן בדרך כלל יהיו מאוד טובות ומרשימות. באיסלנד, אגב, השיח המגדרי שונה. יש דגש על נטוורקינג של נשים עבור נשים. השיח שלהן מדבר על מה אתן עושות אחת בשביל השנייה. זו אחווה שיש לגברים בארץ, אבל לנשים פחות. האג'נדה שלי זה להכניס עוד נשים לדירקטוריונים, ואני אצליח בזה".
את חושבת שיש מקום לחקיקה בתחום, למשל שמספר החברות בדירקטוריונים יהיה זהה לזה של הגברים?
"כן, כי בלי חוק זה לא עובד. היום בכל דירקטוריון של חברה ציבורית יש אישה אחת לפחות, בזכות החקיקה".
על אייג'יזם
"אני יודעת שיש לאנשים בעיה לשמור או למצוא מקום עבודה אחרי גיל 55, אבל בנדל"ן רואים את זה פחות. זה תחום שיש בו הרבה מאוד יזמות פרטית והערכה לניסיון, קשרים, התמקצעות וידע. אני רואה סביבי הרבה אנשים מבוגרים ממני, שממשיכים לעבוד במרץ.
"האייג'יזם קורה יותר בתחומים של חדשנות והייטק. נדל"ן הוא תחום יותר מסורתי, והאנשים שמובילים את רוב החברות הם בכירים ומבוגרים. לא כל כך מהר מחליפים אותם בצעירים. אגב, ברוב החברות המנהלים הבכירים יושבים שנים - אמות, גב ים, ביג, עזריאלי".