גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

א.ב יהושע / צילום: איל יצהר

המנהרה, אברהם ב. יהושע, הוצאת הספריה החדשה, 323 עמ'

הספר: קריאה בספר של א"ב יהושע מלווה אצלי בהתניה בלתי נמנעת, ובדריכות: שרק לא תקפוץ עליי המורה לספרות עם מבחן הבגרות - ולא משנה כמה שנים חלפו מאז סיום התיכון - ותשאל כיצד מביאה יצירתו לידי ביטוי מתחים אידיאולוגיים על רקע תמורות חברתיות-תרבותיות.

ועם זאת, צריך להודות על האמת: ספק אם ספרו החדש, 'המנהרה', ייכנס לרשימת החובה של תלמידי ישראל. לא שהוא אינו ראוי לכך, אבל בימינו הוא עלול להיתפס כ'בעייתי'. התעסקות עם עזרה לפלסטינים בלתי חוקיים (או בשפת יהושע, שב"זים: שוהים בלי זהות), שימוש בשפה פוליטית (לילדים אזרחי ישראל הוא קורא ילדי פלסטין) ורמיזות לשכחה הקולקטיבית, הנמצאת ברקע השיטיון של הגיבור, צבי לוריא, עלולים לעודד חשיבה ביקורתית מדי. וזו, בימינו, אינה רצויה כל כך.

לוריא הוא מהנדס דרכים בפנסיה שסובל מאטרופיה (חולשה של רקמות המוח, המובילה במקרה שלו לשיטיון). הנפש צריכה לתחזק את המוח, מודיע לו הרופא, ומסביר: אלה שתי מערכות נפרדות. עם התובנה הזו, שלא בטוח שהמדע כולו יסכים איתה, הוא יוצא אל הלא נודע של חייו.

כבר בשלב מוקדם של המחלה הוא שוכח את קוד הרכב (ולכך יש לו פתרון יצירתי), אבל את הדבר החשוב יותר, חיבתו לאשתו רופאת הילדים, הוא לא שוכח כלל, כי איתה "קוד התשוקה הוא בנפש ולא בשכל" (עמ' 79). אשתו היא שמחברת בינו לבין מהנדס צעיר שמתכנן כביש סודי עבור הצבא באזור מכתש רמון. ואז מתברר שיש עוד משהו סודי: בדיוק שם ישנם שב"זים, שאיש כמעט אינו יודע על קיומם. כדי לעזור להם הוא מתכנן כריית מנהרה הדומה לזו שחוצבת האטרופיה בראשו - לא גדולה מדי, אבל נוכחת.

למרות הנושא המדכא מאוד של הספר, המיומנות הבלתי מעורערת של יהושע עוזרת לקורא לצלוח אותו, בשאיפה בלי לשכוח אחר כך (כמעט) כלום. גם לא את השקשוקה שיצאה מרחמה של האם הגדולה, כלומר מהסיר.

שורה לזכור: "כל גמלאי מחפש משמעות לחייו" (עמ' 168).

שורה תחתונה: מדכדך, אבל קשה להתעלם ממה שנשקף מהמראה.

אזור אי-הנוחות, ג'ונתן פראנזן, הוצאת עם עובד, 159 עמ'

הספר: ג'ונתן פראנזן מציג טיוטת דיוקן עצמי קצרה בשישה פרקים, ובואו נעשה את זה יותר קצר: אם זה לא היה הוא, ספק אם הייתה סיבה לקרוא. בכל זאת, התרפקות של אדם על ילדותו ועל תחביביו, על כל אי הנוחות המלווה אותם והמייצרת עניין כלשהו, הייתה יכולה להישאר נושא שיחה בין חברים. אבל זה כן הסופר האמריקאי החי החשוב בעולם היום, אז הנה אנחנו כאן, מתמסרים לזרם התודעה שלו.

הנושא הראשון שבו הוא בוחר לעסוק הוא בית למכירה - אותו הבית שקנו הוריו בשנות ה-60 ושבו גדל, בסנט לואיס שבמיזורי, וכעת התרוקן סופית מיושביו עם מותה של אמו. מכירת בית אינה עסק קל, אפילו כשאינה מקושרת למוות: זיכרונות עולים וצפים, חשבונות ישנים נפתחים, ואם אתה זה שמופקד על התהליך מטעם המשפחה, זה מסובך עוד יותר. אחר כך הוא מספר על נעוריו בעיירה וובסטר גרובז, ההצטרפות לקבוצת אחווה של הכנסייה הקהילתית הראשונה, ובעצם, כיצד ניהל חיי חברה שקשורים בדת בלי להיות דתי בהכרח - משהו שבישראל וביהדות הרבה יותר קשה לו לקרות. בפרק העוסק ברומן שלו עם השפה הגרמנית הוא מאפשר לעצמו קצת חירות ספרותית, שעשוע קטן אחרי קפקא, רילקה ותומאס מאן.

הפרק האחרון עוסק בחיבתו לצפרות שהחלה סמוך למות אמו, ונושא את הכותרת 'בעיית הציפורים שלי'. התחביב הזה לימד אותו שיעור בערנות, והפך אותו למיסיונר של בעלי כנף, כך שיש לומר את האמת: סיכוי קלוש שהפרק יעניין את מי שהטבע לא מושך אותו. אבל אם המקרה הפוך (כמו אצלי, למשל), קחו המלצה מפראנזן - "אין מקום טוב יותר לציפורים באמריקה בפברואר מאשר דרום טקסס" (עמ' 130). אגב, כשראיינתי אותו עבור מגזין זה, דיברנו גם על ציפורים, והצעתי לו לבוא לבקר באתרי הצפרות של ישראל. למרבה הצער, לא היה נראה כי ימהר להיענות להזמנה.

שורה לזכור: צפרות היא "כמו להיות מחובר לטפטפת משובחת של ספיד" (עמ' 149).

שורה תחתונה: למי שמעוניין להכיר את פראנזן קצת טוב יותר.

אדית פיאף, פייר דוקלו וז'ורז' מרטן, הוצאת רסלינג, 430 עמ'

הספר: ביקור בבית הקברות פר לשז אינו שלם בלי דקה או שתיים מול המצבה של הזמרת אדית פיאף, שקבורה בקבר משפחתי. אמנם המעריצים אינם 'משקיענים' כמו אלה של ג'ים מוריסון, אבל הם בהחלט מביעים את עצמם בנקודה האחרונה שאליה הגיעה השאנסיונרית המצליחה ביותר בתולדות תרבות צרפת.

פייר דוקלו, ביוגרף ועיתונאי, וז'ורז' מרטן, מעריץ ואספן נלהב, חיברו פרט לפרט, עד אחרון הציטוטים והסוודרים המרופטים, כדי לנסח מחדש את הביוגרפיה של אדית גאסיון, שנולדה, או לא, על מדרגות רחוב בלוויל מס' 72. כמות הסיפורים שהמציאה על עצמה או שהמציאו עליה עצומה, ולכן העקשנות להגיע לחקר האמת מעוררת הערכה, אך מצד שני מתישה את הקורא.

אין חולק על כך שפיאף גדלה בתנאים של הזנחה, תוך היעדר ממד היציבות והביטחון שצריך כל ילד, וזה מה שהכתיב את מסלול חייה. הקול הוא שחילץ את 'ציפור הדרור הקטנה' מגורל מר עוד יותר, אך גם כבוד וממון לא מצליחים 'לתקן' שריטות נפשיות שנחרטו בגיל צעיר. לא בכדי היא הואשמה על ידי סביבתה כמי שהורגת את כולם באורח חייה הלא מאוזן. וגם אם לא התחרטה על דבר, היה ראוי שכמה אנשים יתחרטו על מה שגרמו הם לה.

שורה לזכור: "אם כל אחד מאיתנו בונה את עצמו מסיפורו האישי, לפעמים חיוני לייפות פה, לצנזר שם, להמציא במקום אחר... ללא הייפוי נחווה את עצמנו מחדש מכוערים מדי, בלתי קיימים יותר מדי, בלתי ראויים או מבזים במראה חסרת הרחמים המשתקפת מעיני אחרים" (עמ' 76-77).

שורה תחתונה: למעריצים מכורים בלבד.