פסק דין שניתן לאחרונה על-ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (השופטת עידית איצקוביץ) מאפשר הצצה למאבק היצרי המתנהל בשנים האחרונות בין דיירי מגדל היוקרה "סיטי טאוור".
התובע, ויקטור פאלח, נבחר במאי 2013 לשמש כחבר בוועד הבית של מגדל היוקרה "סיטי טאוור". אין חולק כי את התפקיד הזה הוא מילא בהתנדבות, ולפיכך הוא אינו זכאי לתשלום כלשהו בגינו. עם זאת, לטענת פאלח, במקביל לתפקידו בוועד הבית הוא הועסק בתפקיד אב הבית של הבניין בשכר חודשי של 20,000 שקל. לטענתו, מדובר בסכום סביר הנמוך בהרבה מזה ששולם לחברת הניהול שביצעה את תפקידו עד למועד תחילת עבודתו.
פאלח טען עח העסקתו בתפקיד אב הבית נמשכה כשנה וחצי, עד שהוא הודח מתפקידו כחבר הוועד. סכום תביעתו של פאלח עמד על כרבע מיליון שקל וכלל את דרישת פאלח לתשלום שכרו, פיצויי פיטורים, פיצויים בגין הפרת חוזה, עוגמת-נפש ועוד.
לטענת ועד הבית הנוכחי בבניין, לא רק שבין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, שכן פאלח אינו הועסק כאב הבית ב"סיטי טאוור", אלא שהאחרון אף גנב כספים מוועד הבית.
בסמוך למועד בחירתו של פאלח לחבר בוועד הבית, התקבלה החלטת הוועד לבטל את העסקתה של חברת הניהול שעד לאותו מועד הייתה אחראית על תפעולו השוטף של מגדל היוקרה. החל מאותה תקופה, טען פאלח, הוא שימש בעצמו כאב הבית. ואולם עם מינויו של ועד חדש בספטמבר 2014, החלו העניינים להסתבך עבור פאלח. באותו היום בו מונה הוועד החדש, נשלח לפאלח מכתב ובו דרישה מיידית להשבת מפתחות הבניין.
הליך ההוכחות במשפט כלל עדים רבים, רובם בעלי דירות במגדל היוקרה. ממקרא פסק הדין ניתן להתרשם כי הסכסוך בין התובע לוועד הבית הנוכחי הוא רק נדבך קטן מסכסוך עמוק, קשה ורווי יצרים הניטש במגדל במהלך השנים האחרונות. סכסוך זה כולל הגשת תלונה במשטרה נגד חברי הוועד הקודם בטענה לגניבת כספים מקופת הוועד, קבלת דבר במרמה וזיוף וכן תביעה אזרחית להשבת הכספים שעל-פי הנטען לקחו לכיסם חברי הוועד הקודם. עוד עולה מפסק הדין כי לטענת פאלח, חברי הוועד החדש פרצו למשרדו ולא אפשרו לו לצלם מסמכים שהיו יכולים לסייע לו להוכיח את תביעתו.
אין יחסי עבודה
תביעתו של פאלח נדחתה. בית הדין קבע כי בין פאלח לוועד הבית לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד. ראשית, בית הדין קבע כי מינויו של פאלח לתפקיד אב הבית כלל לא היה חוקי, שכן חוק המקרקעין קובע כי התקשרות עם אב בית (ובלשון החוק - "מתחזק") יכולה לצאת אל הפועל רק אם התקבלה על כך החלטה על-ידי בעלי הדירות שיותר ממחצית הרכוש המשותף צמוד לדירותיהם. בעניינו של פאלח, ההחלטה התקבלה על-ידי חברי הוועד בלבד, וכלל לא כונסה אסיפת דיירים לצורך מינויו של פאלח כאב הבית.
זאת ועוד, בפסק הדין נקבע כי ועד הבית הקודם נהג באי-חוקיות גם כשלא כינס אסיפת דיירים לאישור המשך כהונתו, דבר שעל-פי החוק יש לבצע פעם בשנה, ולפיכך גם כל ההחלטות הנוגעות לפאלח שהתקבלו לאחר שנתו הראשונה בוועד הבית הקודם, כמו למשל ההחלטה לשלם לו שכר חודשי של 20,000 שקל - ממילא התקבלו על-ידי גוף שפעל באופן לא חוקי.
על-מנת להשיב על השאלה האם פאלח בכלל ביצע עבודה כאב בית - או שמא שימש אך ורק בתור חבר בוועד הבניין, נדרש בית הדין לעדותיהם של חברי הוועד הנוכחי והקודם, אשר חלקן היו רוויות סתירות ולא עקביות. לבסוף, ובמיוחד נוכח כך שהוכח כי פאלח בצע עבודה שחרגה בהרבה מהמקובל שיבצע חבר ועד הפועל בהתנדבות, קבע בית הדין כי פאלח "אכן ביצע עבודה כלשהי", וכי בעיקרה מדובר בעבודה שבוצעה בעבר על-ידי חברת הניהול.
לגופה של השאלה בדבר התקיימותם של יחסי עובד-מעביד, בית הדין קבע כי נראה שהטענה בדבר קיומם של יחסים כאלה הועלה על-ידי פאלח, לראשונה, רק עם סיום היחסים בין הצדדים, כשנדרש להשיב את מפתחות הבניין. ממילא בין הצדדים לא היה חוזה עבודה כתוב.
כמו כן, בית הדין עמד על הבעייתיות בהפעלת "מבחן המרות והפיקוח", המשמש כמבחן עזר לבחינת השאלה האם מתקיימים יחסי עובד-מעביד. זאת, משום, שפאלח היה למעשה חלק מהוועד הקודם, עובדה היוצרת מצב אבסורדי במסגרתו פאלח היה כפוף כ"עובד" לגוף המעסיק אותו, בו הוא חבר בעצמו. בהקשר זה קבע בית הדין כי לא הוכח שפאלח אכן היה נתון לפיקוח ומרות של הוועד הקודם.
גם ביחס למבחן העזר הנוגע לתמורה, בית הדין הצביע על כך שהוא נוטה לטובת המסקנה כי פאלח לא ראה עצמו כעובד, שכן במשך כל תקופת העסקתו הוא לא דרש לקבל את מלוא השכר והזכויות הסוציאליות המגיעות לעובד שכיר, על אף שברור לפי עדותו וניסיונו המקצועי כי הוא היה בקיא מאוד בזכויות אלה במועד בו שמש לטענתו כאב הבית של הבניין. זאת ועוד, ממילא פאלח לא הציג ולו תלוש שכר אחד שניתן לו בעבור העבודה שביצע, והוא אף לא דיווח על כך לרשות המס - בניגוד ליתר המועסקים על-ידי ועד הבית.
לפיכך, בית הדין קבע כי העבודה שבוצעה על-ידי פאלח בוצעה במסגרת התקשרות חוזית, שלא במסגרת יחסי עובד-מעביד, ומכאן שבית הדין נטול סמכות עניינית לדון בתביעה.