פועל הבניין שאנחנו לא מכירים
לפני כמה שנים מיהרתי לאתר בנייה בהרצליה שבו מצא את מותו פועל בנין מסין בתאונה מחרידה. פלטות בטון שהגיעו לאתר באמצעות משאית, נפלו על ראשו של הפועל עת השתחררו ממנוף. עוברי אורח עצרו לכמה רגעים לנוכח האמבולנסים וההמולה, הנהנו בראש והמשיכו הלאה. למי יש זמן באמצע יום עבודה. את שמו של הפועל, חוו'אה לובין בן ה-45, הצלחתי לאתר בדרך לא דרך, בזמן שגופתו נותרה במשך שבועות ארוכים במקררי המכון לרפואה משפטית באבו כביר. רק 52 יום אחרי שלובין נפטר הוטסה גופתו סופית לסין אחרי תסבוכת ביורוקרטית.
עכשיו דמיינו לכם ישראלי שנהרג בחו"ל ושבגלל ביורוקרטיה גופתו לא מוטסת לישראל - תוך שעות ספורות הייתה פורצת סערה ברשתות החברתיות ומקבלי ההחלטות היו מוצאים פתרון מהיר. הרי אנחנו ישראלים וערבים זה לזה. במקרה של פועלי בניין, ועוד מסין, הזמן לא דוחק. אל תחשבו שסיפורו של לובין חריג במיוחד.
בישראל מתים מדי שנה בממוצע למעלה מ-30 פועלים באתרי בנייה, והעובדה שזה לא נמצא על סדר היום הציבורי מחלחלת לראשיהם של מקבלי ההחלטות ולעובדים האמונים על הנושא במשרדי הממשלה. מדהים, לא? תחשבו שמישהו שאתם מכירים היטב יוצא בבוקר מהבית לעבודה. נותן חיבוק לאישה ולילדים ולא רואה אותם יותר כי הוא נפל מגובה, או כי חפץ נפל וקבר אותו תחתיו. האמת שבמציאות חיינו אפשר בעיקר לדמיין את הסיטואציה, כי אנחנו כבר לא מכירים אותם - את הפועלים האלה שבונים לנו את רבי הקומות, או את המשרדים המפוארים שמהם אנחנו עובדים. עיון ברשימת ה'נופלים' באתרי הבנייה מלמד שמרביתם ערבים תושבי השטחים, ערבים ישראלים, או פועלים זרים. עכשיו לכו תילחמו למען אנשים שאתם לא מכירים.
אלא שבשביל זה בדיוק אנחנו משלמים מסים שמגיעים בצורת משכורת למשרדי ממשלה, שמספרים לנו במצגות ופוסטים מושקעים עד כמה הם דואגים שהכל כאן מסודר ותקין ושאנחנו בכלל לא מדינת עולם שלישי. אז זהו, שככל שמדובר בבטיחות אנחנו מדברים הרבה, אבל עושים ממש מעט. בקדנציה הנוכחית של הכנסת אמנם נרשמה עלייה מרשימה במספר הדיונים שהתקיימו בנושא, ואפילו מספר חברי כנסת שהעניין בנפשם הצליחו להעביר כמה חוקים שיסייעו למצב, אבל זה טיפה בים.
מספר המפקחים וחוקרי התאונות במינהל הבטיחות מוסיף להיות נמוך. העברת תקנה שתחייב הצבת פיגומים באתרים לפי התקן האירופי טרם עברה, ועל מקצועיות החקירות המשטרתיות במקרים של תאונות קטלניות בכלל אין מה לדבר. ככה זה כנראה, כשגם ב-2018 אין כתובת ברורה או גורם אחד שמוכן להתחייב לקחת על עצמו את הטיפול בנגע התאונות.
