עו"ד ד"ר יעקב וינרוט / צילום: יונתן בלום
התיק הראשון שעליו עבדתי עם עו"ד יעקב וינרוט, שנים אחדות לפני שהצטרפתי למשרדו, היה תיקו של רפאל איתן, לפני 20 שנים בערך. איתן, שר ורמטכ"ל לשעבר, נאשם בכך שבהיותו ראש תנועת צומת קיבל לידיו (מד"ר גונן שגב, שימים הגידו שהיו לו בעיות אחרות) פרטים אישיים של מנכ"ל התנועה, שהוצאו ממאגר צבאי, אשר מהם עלה כי המנכ"ל שיקר באשר לביוגרפיה שלו ולכישוריו. בתגובה הזמין איתן את פיטורי המנכ"ל וטען כי הגם שיכול היה להבין ששגב קיבל את המידע שלא כדין - לא יכול היה לנהוג אחרת מחמת אחריותו המשפטית לגורל התנועה וכספיה שהופקדו בידי המנכ"ל.
ה"הגנה מן הצדק" הייתה אז בחיתוליה במשפט הפלילי בישראל, ואני הצעתי לוינרוט שנוכל לפתח אותה (ולהביא לזיכוי הנאשם) אם נוסיף לטיעונים טיעון תורת משפטי כללי: מן הנמנע ששיטת המשפט תציב אדם במצב דברים שבו כל מה שייעשה יהווה הפרת חוק. מערכת כללי המשפט, כך טענתי, ניחנה בתכונות הלוגיות של עקביות ושלמות: יש לפרשה על סמך ההנחות שלעולם אין סתירה בין ציוויה, ושלגבי כל מעשה אפשרי יש תשובה יחידה לשאלה אם הוא אסור או מותר.
בדרך-כלל יעקב לא היה בררן בטיעונים כסנגור. הוא ייצג בחפץ-לב תיקים קשים וקלים, והפנים לגמרי את התובנה המקובלת, שחקר האמת באמצעות המשפט הוא תהליך דיאלקטי, שבו תפקיד עורך הדין הוא להציג בפני מקבל ההחלטות, בשמו של בעל עניין בתוצאות ההליך, רק פן אחד של המידע שנאסף, ולא לשפוט את המקרה בעצמו. אבל לטיעון הזה הוא התנגד, אידיאולוגית, בכל מאודו. "אני לא יכול לטעון דבר כזה", הוא אמר: שיטת המשפט מלאה סתירות, קביעות עובדתיות עשויות להיות נכונות לצורך אחד ושגויות לצורך אחר, וציוויים סותרים או בעלי תחולה חלולה הם מעשה שגרה.
סופם של דברים - הטיעון רוכך, האופי הלוגי הוסר ממנו, ואיתן זוכה.
מאז עבדנו על תיקים לא מעטים והתייעצנו זה עם זה גם לאחר שעזבתי את המשרד. ברגעים הקשים של העבודה, בלילות של קפה ושל מרקרים צהובים, של הדפסות חוזרות ושל חידודי ניסוחים, שידענו שהשופטים לא יבחינו בהם, תמיד חזרה תפיסת עולמו המוצקה והעניקה מסגרת של משמעות - או למען הדיוק חוסר משמעות - לעבודתנו. הוא חזר ושנה: אנחנו משתמשים בכזב ברטוריקה של "חיפוש האמת", אך פועלים במערכת שמכוננת אמת; לא עומדת לרשות השופט הפועל בשיטת "הוכחה חופשית" קריטריון או מתודה ברורים של אישוש או הפרכת טענות, כי אם תחושות בטן בלתי מנומקות של "מהימות" ו"סבירות"; וכל הקביעות באשר להלך רוחם של בני אדם זרים הם ניחושים חסרי תוקף ואף חסרי פשר.
גדולתו המשפטית של וינרוט נבעה מכך שהוא ידע לשכנע אנשים מתוך תחושת זרות מוחלטת באשר להנחות שבמסגרתם הם פעלו. הניכור והזרות היו בלאו הכי מאפיין של עמדתו הקיומית: זרות לחברינו למקצוע, לחרדים (שאליהם הצטרף בבגרותו אך עדיין נותר מובחן בקרבם), לחילונים (שכינו אותו "יענק'לה" במעין מחווה אנתרופולוגית, למרות שבקרב משפחתו וחבריו היה תמיד "יעקב"), לאנשי עסקים ולאחרים.
הזרות היא זאת שאפשרה לו להיות גדול אנשי החסד שבקרב המשפטנים (ובעיניי שלי ראיתי אותו נותן בסתר מיליונים במהלך השנים), מבלי ליצור כמעט קשר אישי עם מאות ואלפי האנשים שלהם סייע. הזרות היא שחידדה את הווייתו האותנטית. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
■ הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי פרס.