גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

איור עטיפת הספר

יש להניח שכמעט כל מומחה מדיה חברתית שיישאל כיצד ליצור תוכן ויראלי שישבור את האינטרנט, ימליץ לכם להיות חתול, להצטלם כשאתם עושים משהו מסוכן וסתום במיוחד או לנהל סגנון חיים כמו של קים קרדשיאן. האפשרות שניתן לחולל סערה קיברנטית באמצעות דמותה של משפטנית יהודייה-אמריקאית בשנות ה-80 לחייה, לא תופיע במקום גבוה ברשימת ההיתכנויות שלו. אולם באינטרנט, כידוע, מתרחשים דברים לא צפויים, וזה בדיוק מה שקרה לשופטת בית המשפט העליון בארצות-הברית, רות ביידר גינסבורג. האינטלקטואלית פורצת הדרך, שבמשך שנים עמדה בחוד החנית של המאבק למען שוויון זכויות לנשים, הפכה בשנים האחרונות לגיבורת תרבות של ממש.

הסרט הדוקומנטרי המצוין RBG (ראשי התיבות של שמה, שהפכו למותג בארצות-הברית - ועל כך בהמשך), שמהשבוע מוקרן בערוץ yes דוקו וב-STING TV וישודר בכאן 11 במארס, משתמש בתהילה הלא צפויה שנחתה על גינסבורג בערוב ימיה כמעין חכה. הצופה מתפתה להבין את סוד הפופולריות המאוחרת של גינסבורג, וכך נשאב להתעמק בסיפורה של אחת הנשים המשפיעות ומעוררות ההשראה שעדיין חיות בינינו.

יוצרות הסרט ג'ולי כהן ובטסי ווסט, שהפיקו וביימו, אומרות בשיחה טלפונית עם G, שלפחות על-פי התגובות שהן מקבלות, אפילו באקלים הפוליטי המקוטב ביותר אי-פעם בארצות-הברית יש כלפי גינסבורג אהדה עמוקה. "לא יצא לי להיות נוכחת בהקרנה של הסרט לקהל שמרני באופן מובהק", אומרת כהן, "אבל מגיעות אליי תגובות מהרשתות החברתיות ואני רואה שאנשים כותבים דברים בסגנון 'הייתי רפובליקאית כל חיי ואני מתה על השופטת גינסבורג'. יש משהו בסיפור האישי שלה ובכמה שהיא נלחמה למען זכויות נשים שאני חושבת שמעורר אליה אמפתיה שחוצה את הקווים המפלגתיים. הדברים שהיא נלחמה עליהם במשך השנים שלה כעורכת דין מקובלים על כלל הציבור האמריקאי היום, כולל על אלו שנמצאים בצד הימני ביותר של המפה הפוליטית. מההתרשמות שלי, גם נשים שמרניות ודתיות מעל גיל מסוים רואות בסרט עד כמה גינסבורג הייתה משמעותית במאבק למען זכויות נשים בארצות-הברית, ולא יכולות שלא לחוש כלפיה כבוד גם אם הן חולקות על תפיסותיה בתחומים אחרים", אומרת כהן ורומזת לתמיכתה העקבית של גינסבורג בזכותן של נשים לבצע הפלות - מן הסוגיות היותר טעונות בציבוריות האמריקאית לאורך השנים.

הסיבה שגינסבורג הפכה לגיבורת תרבות הרבה לפני עידן טראמפ, טמונה לדעת כהן בזהות השמרנית של בית המשפט העליון האמריקאי הרבה מעבר לשנתיים האחרונות. "בשנים האחרונות בית המשפט העליון קיבל ברוב הפעמים החלטות שמרניות בתיקים הטעונים אידיאולוגית, בגלל המינויים שביצע הנשיא ג'ורג' בוש הבן", אומרת כהן. "בשלב הזה, השופטת גינסבורג כיהנה בבית המשפט כבר שני עשורים וזה הציב אותה ברמת הבכירות והוותק שגרמה לכך שהיא הייתה זו שכתבה את דעת המיעוט.

"היא כתבה טקסטים חזקים בשפה רבת עוצמה, וזה גרם לכך שאפילו בשנים של נשיאות אובמה, ליברלים ראו בגינסבורג את קול ההתנגדות בבית המשפט העליון. בממשל הנוכחי, החיבור של הציבור הזה אליה רק הלך וגבר, משום שהיא אחד הקולות החזקים ביותר שליברלים בארצות-הברית מרגישים שהם יכולים להזדהות איתו כיום. היא אומנם לא פוליטיקאית, אבל כל החיים שלה הוקדשו לרעיון של שוויון ושל שוויון בפני החוק, שהם נושאים משמעותיים בשביל המגזר הזה".

"נתנה לנו הרבה מחמאות"

התדמית הנוכחית של גינסבורג נולדה ב-2013, בדיוק 20 שנים לאחר שהנשיא ביל קלינטון מינה אותה לאחת מתשעת שופטי בית המשפט העליון האמריקאי. "באותה שנה הוכרע תיק שעסק בזכויות הצבעה למיעוטים, ואחרי שסטודנטית למשפטים התבאסה מאוד על פסיקת בית המשפט, וקראה את דעת המיעוט בתיק, שאותה כתבה גינסבורג, היא פתחה בלוג שהיא קראה לו Notorious RBG והתפעלה בו מיכולת הכתיבה של השופטת", מספרת ווסט. "הרעיון הזה נתן השראה לאלפי אנשים באינטרנט שיצרו ממים, וכמו שקורה לעיתים קרובות באינטרנט, הדבר הזה הלך והתפשט וזה נהיה ויראלי".

האמת, לומר "הלך והתפשט" זה אנדרסטייטמנט. עמוד הטמבלר (רשת חברתית של מיקרו-בלוגים) של הסטודנטית - שיינה קניז'ניק שמה - ככל הנראה ענה על צורך אמיתי בדמויות מופת נשיות בנות זמננו. הוא חגג את האינטלקט המבריק של גינסבורג, אבל עשה את זה עם קריצה: הופעתה החיצונית השברירית של השופטת הקשישה הפכה לכלי להעצמת האירוניה שבהשוואתה לראפר שחור נערץ (Notorious B.I.G שנרצח ב-1997 כשהיה בן 24 בלבד). עד מהרה קניז'ניק תרגמה את התופעה האינטרנטית החדשה לכסף, והחלה למכור מוצרים שחגגו את אישיותה יוצאת הדופן של גינסבורג. תיקי בד, חולצות, בגדי תינוקות, ספלים, סווטשירטים וגופיות שעליהם מוטבע דיוקנה חמור הסבר של גינסבורג עם כתר מוזהב לראשה החלו להופיע גם בעולם הממשי.

לאחר שהתקשורת שמה לב לתופעה, חברה קניז'ניק לעיתונאית האמריקאית ממוצא ישראלי עירין כרמון (כרמון נמנית עם העיתונאיות הבולטות של עידן MeToo ואחראית בין השאר לתחקיר הוושינגטון פוסט בשנה שעברה שהביא לפיטוריו של העיתונאי הוותיק צ'ארלי רוז בגין תלונות על הטרדה מינית), וב-2015 השתיים הוציאו לאור את הספר "Notorious RBG: The Life and Times of Ruth Bader Ginsburg", שהפך לרב מכר וקיבע את דמותה של גינסבורג כאייקון פמיניסטי. מאז אפשר למצוא קעקועי RBG על גופן של נשים, דמותה מככבת ב"סטרדיי נייט לייב" וחיפוש אינטרנטי יניב אינספור תמונות של כלבים, חתולים ותינוקות שמחופשים לה.

בניגוד לקדרות השיפוטית היבשושית האופיינית לקולגות שלה, לגינסבורג אין שום בעיה עם זה. אולי מלבד תלונותיה המשועשעות על כך שהיא לא יכולה להגיע לשום מקום מבלי שיבקשו ממנה סלפי. "אנשים שואלים אותי איך אני מרגישה עם זה שהכינוי שלי מבוסס על שמו של ראפר, ואני אומרת להם 'מדוע שארגיש לא נוח? יש לנו הרבה במשותף. בראש ובראשונה שנינו נולדנו וגדלנו בברוקלין ניו-יורק'", היא אומרת בסרט לקהל צעיר שמקשיב לה בהערצה.

"גם ג'ולי וגם אני ראיינו את השופטת גינסבורג לפרויקטים קודמים, ושמענו בזמנו על הסיפור יוצא הדופן שלה ועל מה שהיא עשתה למען זכויות נשים בארצות-הברית", אומרת ווסט. "אחרי שהיא הפכה ליותר ויותר 'ידועה לשמצה' וקיבלה את הכינוי Notorious RBG בגלל דעות המיעוט החריפות שהיא כתבה בפסיקות בית המשפט העליון והפכה פתאום לכוכבת ניו-מדיה עם כל מיני ממים כמו You Can't Spell Truth Without Ruth, הסתכלנו זו על זו ואמרנו לעצמנו שלסיפור שלה יש עוד הרבה צדדים ומישהו צריך לעשות עליה סרט דוקומנטרי - ושכדאי שאנחנו נהיה אלו שנעשה אותו".

כמו שניתן להניח, לשתיים לא היה פשוט במיוחד לגרום לשופטת העליון האמריקאית שהייתה אז בת 83 להתמסר למצלמה. "זה ללא ספק דרש מאיתנו לגלות סובלנות ודבקות במטרה", אומרת כהן. "התגובה הראשונה שלה כשהצגנו לה את הרעיון לבסס סרט דוקומנטרי על חייה הייתה 'עדיין לא'. לקחנו את זה על עצמנו כאתגר להבין איך לגרום לזה לקרות. ראיינו כמה אנשים שהיו משמעותיים בסיפור חייה - קולגות לשעבר וחברים - וצילמנו אותה בכמה אירועים פומביים. ככה הראנו לה שאנחנו רציניות ושאנחנו לא סתם רוצות להתמקד בכך שהיא הפכה לגיבורת תרבות פופולרית עם נוכחות אינטרנטית משעשעת".

לאחר שגינסבורג השתכנעה ברצינותן, היא התמסרה. לא רק שהיא אפשרה לכהן ולווסט להתלוות אליה לאירועים פומביים ולאופרה, ולראיין חברות קרובות ובני משפחה, היא גם הזמינה אותן לצלם אותה בחדר הכושר כשהיא לבושה בסווטשירט כחול שעליו כתוב באותיות גדולות ולבנות !Super Diva.

איך היא הגיבה לסרט?
"להפתעתנו, היא לא ביקשה מאיתנו לראות את הסרט לפני ההקרנה שלו", אומרת ווסט. "הפעם הראשונה שבה היא ראתה אותו הייתה במחיצת 500 אנשים בבכורה שלו בפסטיבל סאנדאנס, שזה היה די מורט עצבים מבחינתנו. נראה היה שהיא מרוכזת בו מאוד, ואחר-כך היא נתנה לנו הרבה מחמאות".

בעקבות הפופולריות של גינסבורג הופק גם סרט עלילתי על פועלה ("On the Basis of Sex"), שייצא לאקרנים בארצות-הברית בדצמבר. בסוף השבוע הקרוב תיפתח במרכז התרבות סקירבול בלוס אנג'לס תערוכה מקיפה בעקבות הספר "Notorious RBG", שבה יוצגו עבודות אמנות שהושפעו מגינסבורג לצד צילומים מארכיונה הפרטי, מסמכים הנוגעים לעבודתה, פריטים היסטוריים ועמדות אינטראקטיביות.

תשע נשים, 500 גברים

גינסבורג נולדה בברוקלין ב-1933 למשפחה יהודית ממוצא רוסי. להוריה לא הייתה השכלה אקדמית, אולם הם החדירו בה את האהבה ללימודים ואת ערך העבודה הקשה. אמה, היא מעידה, תמיד אמרה לה להיות ליידי ולהיות עצמאית. חברותיה מתארות אותה כבחורה מבריקה נטולת יכולת לנהל סמול-טוק. ביולי האחרון, כשבאה לישראל לקבל את פרס בראשית למפעל חיים, היא התייחסה למוצאה היהודי ואמרה כי "הרעיון היהודי של תיקון עולם הוא בהחלט חלק מהמורשת שלי".

את ההיתקלות המערכתית הראשונה של גינסבורג ביחס המתנשא של החברה לנשים, היא חוותה כשהיא התקבלה לתואר ראשון בממשל באוניברסיטת קורנל בתחילת שנות ה-50. "באותם ימים על כל אישה אחת היו ארבעה גברים, כך שעבור הורים, לשלוח בחורה לקורנל היה הימור בטוח. אם היא לא הצליחה למצוא שם חתן, היא הייתה מקרה אבוד", היא אומרת בחיוך.

גינסבורג סיימה את לימודי התואר שלה בהצטיינות, אולם כשהגיעה ללימודי התואר בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, ראתה שהאפליה נגד נשים רק מעמיקה. היא כבר הייתה נשואה ואם לתינוקת בת 14 חודשים ולמדה באחד המחזורים הראשונים של המוסד שבהם הותר לנשים ללמוד בו. "איך הייתה ההרגשה להיות אחת מתשע נשים במחזור של יותר מ-500 גברים?", שואלת גינסבורג רטורית בסרט, "הרגשתי שאני כל הזמן נבחנת. אז אם התבקשתי לדבר בכיתה, חשתי שאם לא אשיב תשובה נכונה, אני נכשלת לא רק אישית, אלא בשביל כל הנשים. גם הייתה לי תחושה לא נוחה שמפקחים עליי. בארוחה של הדיקן לכבוד הנשים שהתקבלו ללימודים בבית הספר למשפטים, הוא ביקש מכל אחת מאיתנו לקום ולהסביר לו למה אנחנו תופסות מקום שיכול היה לשבת בו גבר".

גינסבורג לא תכננה להפוך ללוחמת חסרת מורא דווקא למען שוויון לנשים. "בתואר הראשון היה לי מרצה לממשל שרצה להראות לי שהחברה שלנו סוטה מערכיה הבסיסיים ביותר, בגלל כמה פוליטיקאים שראו קומוניסטים בכל מקום. אבל גם שהיו עורכי דין שהגנו על זכויותיהם של האנשים הללו לחשוב, לדבר ולכתוב בחופשיות. ואז עלה במוחי הרעיון שאני יכולה לעשות משהו שישפר קצת את החברה שלנו".

הניסיון האישי שהיא צברה כאישה מבריקה בתחום גברי ניתב אותה לשם. "לאחר שהיא סיימה את לימודי המשפטים שלה, היא לא הצליחה למצוא עבודה כעורכת דין בשום משרד נחשב, למרות שדיקן בית הספר למשפטים בהרווארד לחץ על שופט שהוא הכיר למנות אותה לתפקיד, כי השופט חשב שנשים אינן יכולות לעבוד קשה כמו גברים", מספרת ווסט. "היא אומנם הייתה אחר-כך מתמחה של שופט אחר, אבל אז היא עברה לאקדמיה. כמה מהתלמידות שלה עודדו אותה לבנות קורס על נשים ועל חוק וכשהיא התחילה לחפש חומר לקורס, הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו זה שעד אז נכתב מעט מאוד על זכויות נשים ועל חוקים שנוגעים לנשים. אז היא גם הבינה עד כמה עמוקה האפליה נגד נשים בארצות-הברית".

התובנה הזאת גרמה לגינסבורג להקים ב-1972 קליניקה לזכויות נשים במסגרת הארגון האמריקאי לזכויות אזרח ולקחת על עצמה תיקים שניצחון בהם ייצור תקדימים בעלי משמעות רחבה מאוד. היא תקפה מקרים שבהם נשים הודרו מתפקידים ומארגונים; התנפלה על מקרים שבהם זיהתה אפליה בשכר ובתנאי קבלה, ובעיקר עשתה את הכול בצורה חכמה ומדורגת. לעיתים היא אף לקחה על עצמה תיקים שבהם גברים לא קיבלו זכויות שניתנו רק לנשים, על-מנת לשכנע את בית המשפט עד כמה הרסנית יכולה להיות אפליה על בסיס מגדר לחברה כולה.

קולית כמו מלפפון

את כל זה עשתה גינסבורג עם גישה שעומדת בסתירה מוחלטת להלך הרוח המהפכני באופן כללי, ולסיסמה הפמיניסטית הידועה שקובעת כי "נשים שמתנהגות יפה לעיתים נדירות משנות את ההיסטוריה". גינסבורג מספרת בסרט שאמה, שהיוותה עבורה מקור השראה ושמתה מסרטן עוד לפני שבתה סיימה את התיכון, תמיד הדגישה בפניה שכניעה לכעס תוציא אותה מאיזון ותמנע ממנה להגשים את מטרותיה. היא גם נהנית לצטט את אלינור רוזוולט שפסל שלה מוצב בלשכתה, שאמרה דברים דומים: "כעס, טינה וקנאה. אלו תחושות שפשוט שואבות ממך את האנרגיה שלך. הן לא פרודוקטיביות ולא יביאו אותך לשום מקום, אז פשוט תתגברי עליהן".

דוגמה טובה לכך שגינסבורג עומדת מאחורי המילים הקשות ליישום, ניתן לקבל בהקלטת אודיו שמופיעה בסרט, ושבה נשמעים כמה משופטי בית המשפט העליון שמולה מלגלגים עליה וסונטים בה, כשהיא טוענת מולם באחד התיקים שהובילה בשנות ה-70 של המאה שעברה. גינסבורג, שמעידה על עצמה שהייתה פקעת עצבים עוד לפני שנתקלה בהתנהגות המבזה שמזכירה "מועדון גברים" מהסוג הנחות ביותר, ממש נושכת שפתיים מטאפוריות וממשיכה הלאה, קולית כמו מלפפון. בסופו של דבר, היא גם הצליחה לשכנע את השופטים בצדקת טיעוניה ולזכות בתיק.

למזלה של גינסבורג, תמיכה מבית אף פעם לא חסרה לה. "הוא היה הגבר הראשון שהכרתי שהיה אכפת לו מזה שיש לי מוח", היא מספרת בסרט שמקדיש לא מעט דקות לתיאור סיפור האהבה הגדול של גינסבורג ושל בן זוגה מרטי. השניים הכירו כסטודנטים לתואר ראשון, וגינסבורג נזכרת שמערכת היחסים ביניהם הייתה ייחודית מתחילתה. "מה שהיה עצוב בכמה מהבחורות שלמדו איתי בקורנל היה שהן הסתירו כמה הן חכמות, אבל מרטי היה כל-כך בטוח ביכולות שלו עצמו, שהוא מעולם לא ראה בי איזה סוג של איום".

השניים עברו משברים אישיים לא מעטים. מרטי חלה בסרטן בשנות ה-20 לחייו, ועל אף שבדרך נס החלים ממנו, סבל מבריאות שברירית במשך שארית חייו. שנים לאחר מכן הוא תמך בה כשהיא חלתה והחלימה. הוא עשה חיל כעורך דין המתמחה במיסוי, אולם באופן לא אופייני לתקופה ולבני מינו, תמיד עודד את גינסבורג להילחם בכל כוחה למען המטרות שהיא האמינה בהן. כשהנשיא ג'ימי קרטר מינה אותה לבית המשפט הפדרלי לערעורים ב-1980, הוא נהג לומר "עברתי לוושינגטון כי אשתי השיגה עבודה טובה".

כשהשניים נשאלו באירוע פומבי באילו תחומים הם מייעצים זה לזו, הוא ענה: "אשתי לא נותנת לי עצות בנוגע לבישול ואני לא נותן לה עצות בנוגע לחוק. נראה שזה עובד די טוב לשני הצדדים".

ב-1993, כשהתפנה מקום בבית המשפט העליון והנשיא קלינטון חיפש מחליף או מחליפה, מרטי גינסבורג פעל מאחורי הקלעים בכל כוחו כדי לקדם את בחירתה של אשתו לתפקיד. לאחר שגינסבורג הגיעה לראיון אצל הנשיא, העניינים נסגרו במהירות. "לקח לי רבע שעה להחליט שאני רוצה אותה שם", אומר קלינטון בסרט. אחרי 217 שנות עצמאות אמריקאית, היא הייתה בסך-הכול האישה השנייה שמכהנת כשופטת עליונה.

איך תסתדר עם קוואנו?

בבית המשפט העליון מכהנים תשעה שופטים שהאיזון בין השקפות עולמם הוא זה שאמור לשקף את הלך הצייטגייסט בחברה האמריקאית. מאחר שמרגע שמונה לתפקיד, כהונתו של שופט עליון אינה מוגבלת בזמן, קיימת חשיבות אדירה לזהות השופטים שאותם ממנה נשיא ארצות-הברית עצמו (בכפוף לשימוע). משום כך, נשיאים מעדיפים למנות לתפקיד שופטים צעירים יחסית, שיוכלו להישאר לכהן בבית המשפט העליון במשך שנים ארוכות ולנווט בפסיקותיהם את ארצות-הברית על-פי תפיסת עולם מסוימת.

כשגינסבורג מונתה לתפקיד בגיל 60, פסיקותיה מיקמו אותה פחות או יותר במרכז הרצף הליברלי-שמרני, עם נטייה קלה לשמאל. עם השנים היא נעה באיטיות לקוטב השמאלי, ובשנים האחרונות - לאור הרכבו השמרני במובהק של בית המשפט - היא ככל הנראה נחשבת לסמן הליברלי של המוסד.

בגלל עמדותיה, גילה, ובעיקר זהותו של האדם שיושב בימים אלו בבית הלבן וחוסר העכבות שהוא מפגין, קשה להמעיט בחשיבותה של גינסבורג בנקודת הזמן הנוכחית. פרישתה מהתפקיד (או מותה) בעת שטראמפ משמש כנשיא, תביא למינוי של שופט עליון שמרן נוסף ומסמור הקו השמרני של בית המשפט לשנים ארוכות. בראייה היסטורית, יש לרוב כזה את היכולת לשנות את פניה של אמריקה. ואם מקבלים את התזה שהלך הרוחות שמייצגות פסיקות בית המשפט העליון בארצות-הברית משפיע על מחוקקים בשאר העולם, אפשר להבין מדוע רמת החרדה לשלומה של גינסבורג מגיעה בימים אלו לשיא.

יש משהו לא הוגן בשאלה אם לאור כל זאת, היה על גינסבורג לפרוש לקראת סוף כהונתו של אובמה, כדי לאפשר לו למנות לבית המשפט שופט ליברלי צעיר, שיסייע להטות את הקו האידיאולוגי של המוסד לצד השמאלי של המפה הפוליטית. עם זאת, ועל אף האהדה הרבה כלפי גינסבורג, טענות כאלו עלו בשנים האחרונות מהשמאל האמריקאי החרד מכך שהרכב ימני במובהק יביא לרגרסיה שמרנית עמוקה בארצות-הברית במשך שנים רבות לתוך העתיד. "נראה לי שהיא לא מתחרטת על כך שהיא עדיין מכהנת כשופטת עליונה", אומרת כהן, "ובכל פעם שהיא מדברת, היא מביעה את כוונתה להישאר בתפקיד לאורך כל כהונתו של טראמפ. כמה פעמים בחודשים האחרונים היא אמרה שהיא מתכוונת להישאר בבית המשפט ללא הגבלת זמן".

מעבר לשאלת פסיקותיו העתידיות של בית המשפט העליון האמריקאי, ובצל מינויו השנוי במחלוקת של ברט קוואנו לשופט עליון, חרף עדותה של חברה ללימודים שהאשימה אותו כי תקף אותה מינית בשנות ה-80, ראוי להתעכב לרגע על שאלת היחסים הבין-אישיים בין השופטים שלעיתים פעורה ביניהם תהום אידיאולוגית. "בכל יום לפני שאנחנו מתיישבים בבית המשפט, אנחנו קודם כול עושים סבב וכל שופט לוחץ יד לכל האחרים", אומרת גינסבורג אל מול המצלמה. "אנחנו יודעים שסולידריות בין עמיתים חשובה מאוד לתפקוד היעיל של בית המשפט, אז מוטב שיהיה כבוד הדדי בינינו ואפילו חיבה הדדית".

בהמשך לדברים הללו, מתעכבות היוצרות ווסט וכהן על סיפור החברות האמיצה שנרקמה בין השופט הארכי-שמרן המנוח אנטונין סקאלייה לבין גינסבורג הליברלית. השניים הסכימו זה עם זו לעיתים נדירות, אולם שניהם העריכו זה את זו מבחינה אינטלקטואלית ואישית. חברה טובה של גינסבורג, המשפטנית ברנדה פייגן, אומרת עליה בסרט שיש לה יכולת מופלאה להפריד בין דעות של אנשים לבין האישיות שלהם. "היא מסוגלת להיות חברה קרובה של אדם שהיו לו דעות מקוממות על נשים, ועל הומואים ולסביות. לי יש בעיה עם זה. אין לי חברים קרובים שהם ימנים מטורללים".

כל זה עומד כעת למבחן עם כניסתו של קוואנו לבית המשפט העליון. "אי-אפשר לדעת אם היא תסתדר איתו או לא. אני מניחה שנגלה את זה עם הזמן", משיבה ווסט בזהירות כשהיא נדרשת לסוגיה. "לא נוח לי להשוות את המצב הנוכחי לחברות האמיצה שגינסבורג ניהלה עם סקאלייה השמרן משום שקוואנו הגיע למינוי הזה לאחר שהואשם בתקיפה מינית. במשך השנים הראתה גינסבורג שהיא מסוגלת לפתח קשרים שחוצים גבולות אידיאולוגיים בעולם המשפט או הפוליטיקה, אבל באמת אי-אפשר לדעת מה יהיה עם קוואנו".

גם אם בעבר, נשים מן העבר השני של המפה הפוליטית העריכו את פועלה של גינסבורג, עירין כרמון סבורה שכיום רק פוליטיקאים משתי המפלגות יכולים למנוע מזכויות נשים ומיגור הטרדות מיניות להפוך לנושא מפלגתי שהתמיכה או ההתנגדות לו נקבעות על-פי השתייכות פוליטית. כרמון בטוחה שגינסבורג מחויבת לקו הפמיניסטי ומזדהה עם תנועת MeToo, ומזכירה שהשופטת העליונה גם חלקה סיפור הטרדה מינית משלה בהקשר הזה - ולקו שלה יהיה משקל גדול גם בבית משפט עליון שמכהן בו שופט שנתפס כתוקף מיני. "העדות של כריסטין בלייזי פורד ושל אחרות נגד קוואנו גרמו להרבה אנשים להבין מיהו האדם הזה ומה עומד על הפרק כאן", אומרת כרמון, "והבנו עד כמה אנו עדיין חיים בעולם שבו ברירת המחדל היא להעריך את הגבר ולהאמין לו על פני כל דבר שאישה אומרת".

תיקי גינסבורג

1973 | הפעם הראשונה מול העליון: פרונטיירו נגד ריצ'רדסון

המקרה: שרון פרונטיירו, סגן משנה בחיל האוויר האמריקאי, הגישה בקשה לקבל הוצאות דיור והטבות רפואיות בעבור בעלה. בקשתה נדחתה מכיוון שעל-פי החוק, הטבות כאלו ניתנו רק לנשותיהם של אנשי קבע. בחוק כלל לא הייתה התייחסות לאפשרות הפוכה. פרונטיירו, שהניחה שמדובר בטעות, ניגשה לגזברות כדי לתקן אותה ונתקלה בגברים שאמרו לה שהיא בת מזל שבכלל הניחו לה לשרת בחיל האוויר. היא החליטה לתבוע.

התיק: כשגינסבורג ושותפתה בקליניקה למען זכויות נשים באגודה האמריקאית לזכויות האזרח שמעו על המקרה, הן ביקשו להצטרף אליו כצד. לאחר הפסד בבית המשפט העליון של אלבמה, התובעים הגישו ערעור והתיק הגיע לדיון מול בית המשפט העליון של ארצות-הברית. "ידעתי שאני מדברת אל גברים שכלל לא חשבו שאפליה מגדרית זה דבר שקיים, ותפקידי היה לומר להם שזה באמת קיים", נזכרת גינסבורג. "החוק מניח שכל הנשים עסוקות עם הבית והילדים וזה מסייע להשאיר את האישה במקומה - מקום הנחות מזה שתופסים הגברים בחברה שלנו", טענה גינסבורג לבית המשפט. "בבקשתנו מבית המשפט להכיר במין כקריטריון פסול אנחנו מעודדים עמדה שהוצהרה בתקיפות ב-1837 על-ידי שרה גרימקי, דוגלת ידועה בביטול העבדות ותומכת בשוויון זכויות בין גברים לנשים: 'אינני מבקשת טובות לבנות מיני. כל מה שאני מבקשת מאחינו הוא שיורידו את רגליהם מצווארינו".

התוצאה: בית המשפט קיבל את הטיעון ותיק פרונטיירו הפך לתקדים.

1975 | אפליה מגדרית פוגעת בכולם: ויזנפלד נגד ויינברגר

המקרה: סטיבן ויזנפלד, שאשתו מתה במהלך לידת בנו, החליט להיות המגדל היחיד של הילד ובירר מהן ההטבות המגיעות לו מביטוח לאומי. הוא נענה כי להטבה קוראים "הטבת אם" ולכן הוא אינו עומד בקריטריונים.

התיק: גינסבורג לקחה את התיק כדי להדגים בפני בית המשפט עד כמה עמוקה האפליה על רקע מגדרי. כחלק מהאסטרטגיה שלה, גינסבורג הושיבה את ויזנפלד עמה בשולחן וסיפרה לשופטים, כולם גברים לבנים, שמרשה הופלה לרעה לאחר שלא יכול היה לעבוד כשהתמסר לגידול בנו הפעוט.

התוצאה: התיק הסתיים בפסק דין פה אחד לטובתו של ויזנפלד ונוצר תקדים ששימש תביעות נוספות רבות במהלך העשור שלאחר מכן.

1996 | מובילה את העליון: ארה"ב נגד וירג'יניה

המקרה: המכון הצבאי של וירג'יניה, מכללה צבאית יוקרתית, קיבל לשורותיו גברים בלבד מאז הקמתו 157 שנים קודם לכן. נערה שרצתה ללמוד במכללה הגישה תביעה נגד מדינת וירג'יניה בטענה שמדיניות קבלת גברים בלבד למוסד מפירה את מדיניות ההגנה השווה בפני החוק. התיק עבר מבית המשפט המחוזי לבית המשפט לערעורים ומשם לעליון.

התיק: בעבור גינסבורג, שמונתה לשופטת בבית המשפט העליון שלוש שנים קודם לכן, היה ארה"ב נגד וירג'יניה התיק הראשון בתפקיד זה שבו היא דנה בזכויות נשים, והיא ייחסה לו חשיבות רבה. הטיעון של ההגנה היה שגם נשים נהנות מחינוך לנשים בלבד ומשום כך יש להתיר חינוך לגברים בלבד. גינסבורג רמסה את הטיעון בכך שהזכירה לפרקליט שייצג את וירג'יניה שמדינתו זנחה את מדיניות ההפרדה המגדרית בבתי ספר ציבוריים שנים קודם לכן ושהמכון הצבאי של וירג'יניה הוא האחרון שבו היא עדיין נהוגה.

התוצאה: נשיא בית המשפט העליון וויליאם רנקוויסט נתן לגינסבורג להקריא את דעת הרוב שהתבססה על התיקון ה-14 לחוקה שעל-פיו "אף מדינה לא תשלול משום אדם את ההגנה השווה של החוקים", כלומר בכוחו לבטל כל חוק או צו נשיאותי שעומדים בסתירה לחוקה. מאותה שנה, ותוך התמודדות עם מחאה גברית קולנית, החלו נשים ללמוד במכללה.