החולות הצבעוניים של ואדי רם / צילום: shutterstock| א.ס.א.פ קריאייטיב
זה החו"ל הכי קרוב שיש, הכי נגיש והיחיד שאפשר לחצות אליו את הגבול ברגל או ברכב פרטי. רק הדיוטי פרי (הצנוע) מזכיר שמדובר במעבר גבול למדינה זרה, שכנה שמציעה לישראלים כל טוב במרחק נגיעה. שלא כדרכי, אל טיול הג'יפים הזה הגעתי דרך הפייסבוק, בעקבות תמונת מדבר שצדה את עיניי, ושאבה אותי להרפתקה. בתום דו-שיח קצר עם משה הראל, מארגן הטיול, קיבלתי מפרט מלא של המסלול והצטרפתי, גוררת בעל וזוג חברים.
טיול לירדן היה חלום ישן שלי, ואולי דווקא בגלל הקרבה הוא נדחה ונדחה, עניין של עיתוי. השאיפה הייתה לשלב טיול ג'יפים עם טרקים ומשנקרתה ההזדמנות, אפשר לומר בדיעבד, שזו הייתה טעימה שרק פתחה את התיאבון.
ירדן היא מדינה גדולה שרובה מדבר (כ-90%), ותושביה, מרביתם בדואים, מתגוררים בערים. רק קומץ חי עדיין במאהלים ומשמר מסורת כהלכתה. הסכם השלום מ-1994, הזרים אליה גלי מטיילים מישראל והם קיבלו אותם בחום ובנדיבות. גם אנחנו התקבלנו ברוחב לב, ופה ושם אפילו בעברית למתחילים, מלבד עבדאללה מחסנאת המדריך שלנו, שהפתיע בעברית קולחת.
החבורה שאליה הצטרפנו, התגבשה וירטואלית, ואחרי מפגש לתדריך ולהסברים בביתו של הראל בתל אביב, הגענו למעבר הגבול באילת. ההרכב האנושי היה מגוון ואיכותי: משפחה עם ילדים, זוגות, קבוצות חברות, ושלישיית אחים ואחיות, כולם סקרנים, אוהבי טבע וטיולים וחובבי הרפתקאות. חלקנו הבאנו ג'יפ מהבית, אחרים קיבלו במקום, והשיירה מנתה בסופו של דבר שישה רכבי שטח רעבים לאקשן. במקרה שלנו, החברותא הייתה מוצלחת מאוד. את הטיול חווינו כקבוצה מגובשת וזה העצים רגעים רבים.
אחרי ערב בעקבה, שכלל סיור בשוק התוסס כמתאבן, הגיע זמנה של המנה העיקרית ושמנו פעמינו צפונה דרך הערבה הירדנית. קל לראות את השוני מול הצד הישראלי שמנוקד ביישובים מוריקים וזרוע חלקות חקלאיות לעומת הירדני הכמעט שומם. נופי המדבר וההרים זהים כמו תאומים סיאמיים שהופרדו בלידתם לפני מיליוני שנים כשנוצר בקע ים המלח, רק שהצד הירדני גבוה יותר והתברך ביותר מים.
ואדי חסה, יעדנו בדרום ים המלח, מנקז שטח גדול, ונחל זרד שזורם בו הוא נקיק קניוני יפהפה שזורם במרץ כל השנה. מים במדבר הם פלא משובב נפש והיו התשובה האולטימטיבית לחום המקומי.
כדי להרוויח את הטבילה, נסענו קטע בנחל, בשיירה ממושמעת אחרי הראל שהוביל כדי להימנע מבולדרים ובורות. הכיף היה כפול: גם נהיגה מאתגרת, וגם נוף בראשיתי מרהיב. ככל שהתקדמנו, סגרו עלינו קירות הסלע והתרוממו אל-על, מותירים פיסת שמיים תכולה כמו סדק בין ההרים. עצרנו בתוך המעוק בין קירות אבן חול אדומים שהטבע אייר בפסים ובגוונים בלתי נתפסים, לרביצה מחיה, וזו הייתה חוויה מושלמת.
במקום כזה, קשה שלא להתפעל מיופייה של הבריאה, מהניגודיות שבטבע ומייחודו. לאורכו של הנחל שיורד מההרים לכביש ים המלח (כ-38 ק"מ), יש טרק רגלי בן יומיים עד שלושה, אולם עקב מקרים מצערים בעבר, מטיילים ישראלים לא יכולים בשלב זה ליהנות ממנו (ראו מידע מעשי) וחבל. כשיצאנו, חיכתה לנו על גדתו, ארוחת מקלובה בדואית שהשלימה את התמונה.
לונה פארק גיאולוגי
אחת הסיבות המרכזיות שמשכו מטיילים מאז ומעולם לירדן הייתה דרך הבשמים הנבטית. הנבטים, אדוני המדבר, נוודים וסוחרים מוכשרים, עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר. הם הובילו שיירות גמלים עמוסות סחורות מתימן, מסומליה ומהודו - מור ולבונה, בשמים, בדים, מלח ותבלינים - לשווקים ביוון וברומא. ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים שבו הוקמו תחנות מעבר כל 30-40 ק"מ ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. גם לפני הסכם השלום, הגיעו לכאן ישראלים, מטיילים, חוקרים והרפתקנים, שצעדו בעקבות הנבטים, מקורות המים שלהם, החאנים שהשאירו בדרך ובעיקר ה"סלע האדום", פטרה, בירתם.
את הדרך לפטרה עשינו באחד הנתיבים המוכרים ביותר, נקב נמלה (Namla), דהיינו מעלה נמלה. הדרך התלולה טיפסה עד לגובה 1,200 מטרים והמשיכה לפטרה ודרומה על דרך המלך העתיקה. את שביל החתחתים החליף לאחרונה כביש סלול ונוח שמתפתל עם הטופוגרפיה, ויש בו כמה נקודות תצפית אל הערבה. מראש הנקב נסענו בלונה פארק גיאולוגי בחסות הטבע שפיסל באבן החול הנובית האדומה תצורות ומופעים מרהיבים, ואדיות ונקיקים, גבעות עגלגלות דמויות גולגולות ויופי אינסופי. הרכסים נמתחים צפונה ודרומה ושם, בין הרי השרע, מסתתרת בוואדי מוסא פטרה העתיקה. עד 1985 עוד חיו בה תושבי האזור משבטי באני ליי ואל בידול, ומשפונו היא הוכרזה כאתר מורשת עולמי על-ידי ארגון אונסק"ו. ב-2007 נכנסה לרשימת שבעת פלאי תבל החדשים.
התחלנו את הביקור בעיר הנבטית במרכז מבקרים חדיש ויפה. שימו לב שחייבים להיכנס בלווי מדריך וניתן לשכור שירותי הדרכה במקום. כרטיס הכניסה כולל רכיבה על סוס בקטע הראשון, אבל לא כולל טיפ, לפיכך קיים סיכוי שתמצאו את עצמכם בלבו של ויכוח על גודל התשר, שכנראה אף פעם אינו גדול מספיק. ירדנו ברגל.
פטרה, שנבנתה בין הרים וגבעות, הייתה מוגנת ושמורה, עם דרכי גישה קשות ונקיק כניסה צר, ה"סיק", שאפשר אבטחה קלה. הנקיק הוא פלא של הטבע, שחרץ בסדקי החול ופרץ בהם דרך דקיקה, עטופה מצוקי ענק שסוככים מעליה ומסתירים אותה. הדרך נחשבה מקודשת, וההליכה לאורכו היא גם היום לא פחות מחוויה רוחנית.
הנבטים חצבו בקירותיו גומחות לאליליהם ובראשם דושרא, אל היום והשמש ואדון ההרים, וכן אזורי תפילה, מזבחות ומקדשים. בקצה הסיק מגיעים אל ה"אוצר" המפורסם, אותו מבנה אדיר ממדים שחצוב בסלע. אין אחידות דעים באשר לשימושיו או למקור שמו, והאם אכן הוחבא בו אוצר. כך או כך, המבנה העצום נחצב מלמעלה למטה ותוכו השתמר כיוון שהיה מוגן, אבל הוא סגור למבקרים. אגב, העיטורים החיצוניים מתארים באיורים סמליים לוח שנה מרתק עם השעות, הימים, החודשים ועונות השנה.
מערות וקירות מגולפים
פטרה היא פלא אנושי וטכנולוגי ושימשה גם עיר קבורה. סלעי החול נוחים לחציבה ולכן היא עשירה במערות, שהפכו בהמשך גם למשכנם של המקומיים. כשצעדנו פנימה התגלתה עיר שלמה: מערות, קירות מגולפים נוספים, תיאטרון מרשים וקברי מלכים שנבנו במלאכת מחשבת.
עבדאללה סיפר על החיים בפטרה בגוף ראשון, משום שחי וגדל במערה מקומית, שאותה גם ראינו, והוסיף בגעגוע סיפורים אישיים מרגשים. ובכלל ,האיש הזה נכנס לנו ללב בשקט הפנימי, בשלוות מדבר שהוא מביא איתו, בידע ובעיקר ברצונו העז שנהנה. לדבריו, רק 30% מהעיר נחפרו כך שעוד רב הנסתר על הנגלה, ולמרות שעות של שוטטות לא הצלחנו לראות הכול. כדאי לטייל בפטרה כמה ימים, לצעוד למנזר או לקבר אהרון, לפקוד את הארמונות הנבטים והכנסייה הביזנטית ולהתפעם מהמראות שנצרבים בנשמה.
כמאה קילומטרים דרומה משם, כשנופים שונים מפרידים בין לבין, הגענו אל שמורת הטבע של ואדי רם, מהאזורים המרתקים בירדן. הוואדי משתרע על פני 720 קמ"ר של דיונות והרים מפוסלים, מרחבים אדירים שחלקם נדמה שנלקחו מהירח, חולות נודדים בשלל צבעים, עמודים מזדקרים, קשתות שחרט הזמן באבן וסלעים שעוצבו לכדי פטריות או דמויות בעלי חיים. גם כאן הותירו הנבטים חותמם בחרוטות בנקיקי סלע ומצאו מקורות מים להרוות צמא. את הלילה בילינו בחאן מקומי באווירת מדבר מושלמת ובאירוח בדואי כהלכתו כולל חפלה וריקודים.
למחרת יצאנו למסע רכוב בחולות. כחובבת ג'יפים ותיקה וכתבת שטח לשעבר, ניסיוני בדיונות היה דל ומר, כך שהאתגר היה בעיקר לא לעשות בושות, אבל המשימה התבררה כפשוטה כשמוציאים מהצמיגים אוויר במידה הנכונה. כך מגדילים את שטח הפנים ופשוט גולשים. נסענו שעות במרחבים, שחיברו הרים וחולות רבים כשעבדאללה מנווט בין השבילים בדייקנות, וזו הייתה חוויה אדירה.
השיא היה בדיונה גבוהה שבה השתעשענו עם הכלים, ירדנו ועלינו במדרון התלול ויכולנו להמשיך לנצח. כשיצאנו מהוואדי לכיוון הכביש בשעת אחר הצהריים, הרגשתי שאני מוכנה לעשות סיבוב פרסה ולהתחיל את היום הזה מההתחלה.
ההנאה עלתה על הציפיות, ולא רק על אלה שלנו, שכן התברר שכמה מהחברים חזרו על אותו טיול זו הפעם השלישית! נראה לי שאלך בעקבותיהם. זו לא פרידה, רק פסק זמן עד לפעם הבאה.
מידע מעשי
מתי לבקר? הזמן הטוב ביותר הוא בסתיו ובאביב ובעיקר בחודשים אוקטובר, נובמבר ומארס. בחורף קר, בעיקר בהרים. בקיץ, כצפוי, חם מאוד.
ויזה: טיול בירדן מחייב ויזה, למעט מי שנכנס ויוצא בו ביום. מארגני קבוצות דואגים ל"מניפסט" - ויזה קבוצתית שמקלה את הביורוקרטיה למטייל אך, מחייבת כניסה ויציאה מרוכזות.
מעבר הגבול הישראלי לרוב מהיר. אצל הירדנים בלתי צפוי, הקפידו על הכללים: ניתן להעביר כלי רכב בבעלות פרטית בלבד (לא רכב חברה/השכרה/רכב משועבד). אם בעל הרכב איננו נוכח, נדרש ייפוי כוח מעורך דין. צריך תרגום של רישיון הרכב לאנגלית, עדיף להכין מראש, בגבול זה גוזל זמן יקר. בנוסף לדמי מעבר יש לשלם עבור ביטוח לכיסוי צד ג' מקומי - שתקף עד תום תקופת הרישיון (טסט). שמרו את המסמך עד היציאה חזרה.
כל רכב מקבל לוחית רישוי מקומית - שמרו על המספרים במקום בטוח ברכב עד ליציאה.
והכי חשוב, כל קבוצה מחויבת לסוכן מקומי, למדריך ירדני ולשוטר ממשטרת התיירות, ועקב מקרים מצערים בעבר, סגרו הירדנים את הטרקים הרגליים בפני הישראלים, ביחידים או בקבוצות. למי שמגיע עצמאית - אסור לטייל לבד, חייבים לקחת מדריך/נהג מונית שילווה אתכם.
ירדן היא מדינה בטוחה מאוד ואין חשש אפילו מגניבות. הדינר הוא מטבע חזק, לכן לא הכול זול ויש מקומות שניתן לשלם גם בדולרים.
שלא כמו במחוזותינו, לא מגישים מים במסעדות וצריך לקנות. המנהג הבדואי להגיש קפה/תה לאורחים בארץ, לא קיים בירדן, ומומלץ להצטייד בערכת קפה.