נתניהו והנשיא מקרון / צילום: רויטרס, Philippe Wojazer
הטור הזה משתדל להימנע מלהתערב בענייניה הפנימיים של ישראל, והוא עושה כן הפעם מתוך סקרנות. מה הביא את ראש הממשלה להשמיע הערת לגלוג לעבר פעילה בקריית שמונה, שקראה לעומתו קריאות ביניים בענייני רפואה ציבורית (והעידה על עצמה אחר כך שהייתה תמיד תומכת שלו ושל הליכוד)? את משעממת, הוא חזר ואמר לה, ״את פשוט לא מעניינת, את משעממת אותנו. תביאי דברים מעניינים״.
נתניהו מצייץ להגנתו, שהוא היה שקוע באבל על מות ״חברנו הדגול יעקב וינרוט״. זה בהחלט ייתכן, וחכמי היהודים פסקו עוד לפני 2,000 שנה ש״אין אדם נתפס בשעת צערו״. אפשר כמובן לטעון, על יסוד סרטי ההקלטה, שראש הממשלה נראה משועשע ומחויך, לא אחוז צער, כאשר ביטל את קריאת הביניים (״למה סגרתם את [חדר] המיון?״). אבל אין כל סיבה לפקפק בכנות צערו.
אין גם סיבה לפקפק בכנות חוכמתו של ר׳ שמעון בר יוחאי, שאמר, לפני קצת פחות מ-2,000 שנה, ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים״.
אני חושב שחילופי הדברים ההם בקריית שמונה ירדפו את נתניהו עד אחרון ימי הקריירה הציבורית שלו. הם לא יביסו אותו בקלפי, אך זה יהיה מכלל הרגעים שהוא ינסה להתנער מהם, אל-נכון בתנועת ביטול ובחיוך משועשע. אבל הרגע ידבק בו ולא ירפה.
הסיבה היא שהוא הפגין יהירות כלפי אזרח, שהציג לו שאלה לגיטימית, אם גם לא ברגע הנכון, ואולי לא בנימוס הראוי. תגובתו גזלה ממנו הזדמנות מצוינת להפגין אמפתיה.
״האמפאתור הגדול״
אמפתיה היא סוד ההצלחה בפוליטיקה האלקטורלית. ביל קלינטון רומם אותה למעלת אמנות, והתקשורת הלא-תמיד-ידידותית קראה לו ״האמפאתור הגדול״. הוא הצליח לשכנע את אמריקה שהוא ״מרגיש את כאבה״, בחיוך, בחיבוק, בדמעה. אי-ההצלחה להפגין אמפתיה דנה לא מעט פוליטיקאים לתבוסה, או לשקיעה. מעניין שכך הסתיימו נשיאויותיהם של שני הג׳ורג׳-בושים, האב והבן, שנשיאות קלינטון הייתה תקועה בסנדוויץ׳ שלהם.
בימים האלה שוקעת והולכת נשיאותו של פוליטיקאי צעיר, מבריק ומבטיח, אשר נבחר לנשיא צרפת בגיל 39, כדי לגמול אותה מהרגליה הרעים. הוא דווקא מנסה לגמול, לפעמים במידה ניכרת של אומץ. הצרפתים, שמחלציהם בקעו שלוש מהפכות, איבדו זה מכבר את החשק לשינויים רדיקליים, וזו כמובן בעיה חמורה בשביל מנהיג המנסה לחולל רפורמות. אבל עמנואל מקרון מיטיב לתקוע מקלות בגלגליו שלו.
הוא אינו מסוגל לרחוש אמפתיה. כשהוא מנסה, נובעת ממנו יוהרה חסרת תקנה. כמו למשל הטפת המוסר שלו לצעיר בן 25, גנן מובטל שאינו מצליח למצוא עבודה. מקרון נתקל בו באמצע החודש שעבר, בקבלת פנים לציבור הרחב בגן ארמון האליזה. הצעיר תינה את אכזבותיו. אף כי הוא שולח דפי קורות חיים מכל הבא ליד, הוא נתקל בסירובים. ״אם אתה באמת רוצה ויש לך מוטיבציה״, ירה נשיא הרפובליקה, ״בדוק בתי מלון, בתי קפה, מסעדות, בניין, בכל מקום הם מחפשים ידיים עובדות. אילו חציתי עכשיו את הכביש הייתי מוצא לך״.
מתקבל על הדעת, כל זמן שאיננו שומעים את האינטונציות, ואיננו צופים בהבעות הפנים. צרפתים שהאזינו וצפו התפוצצו מכעס. ״מנותק לחלוטין מן המציאות הצרפתית״, צייץ אחד. ״איך אפשר להפגין כל כך הרבה בוז, חוסר אמפתיה ובורות ב-30 שניות?״ שאל אחר.
אגב, בריז׳יט בארדו הקדימה לגלות את מומיו של מקרון. היא קראה לצרפתים שלא לבחור בו, לפני שנה וחצי, מפני שאפשר להבחין ב״צינה בעיני הפלדה שלו״ (נשמע יותר טוב בצרפתית).
בסך הכול, די קל להפגין אמפתיה. כל מה שצריך זה ג׳סטה קלה של ידידות ונעימות, מידה של סלחנות, והופ, הכאב עבר. כמעט קשה להיכשל במבחן כל כך אלמנטרי. פוליטיקאי, בייחוד רב-ניסיון, הנכשל במבחן כזה מעיד על עצמו הן קהות חושים מפתיעה והן, אולי, גירעון אמתי של אמפתיה.
השטן פיתה אותה
מעניינת בחירת המלים של ראש הממשלה. קוראת הביניים הייתה בעיניו ״פשוט לא מעניינת״. מאיפה בא הניסוח הזה? אני חושב שמקורו הוא בשיח לא-פורמלי באנגלית אמריקאית, הלשון שראש הממשלה מיטיב בה מאוד. האנגלית שלו עשירה, מדויקת, אידיומטית. לא-אבא-אבן, אבל אנגלית טובה ושוטפת יותר מזו של רוב הפוליטיקאים האמריקאיים.
באנגלית הזו אפשר לשמוע לא פעם, בהקשר דומה, את המלים it’s not interesting, או you are not interesting. השימושים האלה מבטאים זלזול וביטול.
חיפוש אקראי ברשת הביא אותי אל מונולוג מרושע בסרט "המכשפות מאיסטוויק" (1987), שהיה מבוסס על ספר סאטירי של ג׳ון אפדאייק. אחת הנשים שהשטן מפתה פותחת ואומרת, ״אני משוכנעת שאתה הגבר הלא-מושך ביותר שפגשתי בימי חיי... הפגנת כל תכונה דוחה אפשרית של אישיות גברית, ואפילו הוספת עליהן״; והיא מסיימת ב״אתה אפילו לא מעניין מספיק כדי להבחיל אותי״.
יש משהו שנון בשימוש הלשון, אבל בייחוד משהו מרושע. ככה מדברים אנשים לא-נחמדים ולא-נדיבים, הרוצים רק דבר אחד: להתנשא - ולהעליב. פוליטיקאים תאבי חיים אינם מדברים כך.
״רגע של מאקאקה״
זוכרים את ג׳ורג׳ אלן? לא? מה הפלא. בתחילת 2006, כאשר התמודד על בחירה חוזרת לסנאט של ארה״ב מטעם מדינת וירג׳יניה, אלן תואר כ״ג׳ון קנדי הרפובליקאי״, וחזו לו גדולות נשיאותיות. הסקרים העניקו לו יתרון של איזה 60% על פני יריבו הדמוקרטי הכמעט-לא-ידוע.
יום אחד הבחין אלן בגבר שחום עור באסיפת בחירות שלו. הוא העווה את פניו בבוז, הפנה אצבע לעומת השחום, והודיע לשומעיו ש״האיש הזה, מאקאקה או מה שלא יהיה שמו, עוקב אחרינו באשר אנחנו הולכים״. איש לא ידע מה זה ״מאקאקה״, והעיתונות התחילה לברר. הדעת הוסחה ממסע הבחירות של הסנאטור המבטיח, עד שנודע כי ״מאקאקה״, ״קוף״ בפורטוגלית, הייתה מלת גידוף לשחורים במושבות פורטוגל ובלגיה באפריקה.
אלן הפסיד בהפרש של ארבע עשיריות האחוז. הקריירה שלו הסתיימה, בגלל מלה אחת של חוסר אמפתיה כלפי יריב פוליטי, שאגב אפילו לא פצה את פיו. אלן יצטרך להתנחם בחלקו החשוב בערך Macaca במהדורה האנגלית של ויקיפדיה.
מעניין לאן יוליך את בנימין נתניהו השעמום שהפילה עליו אורנה פרץ. האם הרגע ההוא בקריית שמונה יהיה ״רגע מאקאקה״ שלו? ובכן, נתיב ארוך מאוד של מעידות רטוריות מזדנב מאחוריו, והוא מתארך והולך. הניסיון מלמד שהוא לא ילך לשום מקום מחוץ לבית ברח׳ בלפור.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny