35 שנה ל"גלובס" \ איור: גיל ג'יבלי
"גלובס" התחיל להתגלגל לו בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה. שנת 1982 למעשה, עוד לפני שהתחלנו לחגוג את יום הולדתו הרשמי. זה היה דף מידע יומי שעסק בעיקר בבורסה בתל-אביב. עם מפולת המניות בתחילת 1983 נקלע דף המידע לקשיים, והבעלים שלו, יצחק דוידוף, החליט שכדי להציל אותו הוא חייב להתרחב ולהופיע כעיתון ערב. וכך נולד הגיליון הראשון, ב-17 באוקטובר 1983 - 8 עמודים מלאי חדשות. והימים ימי המפולת במניות הבנקים, ולמרות העיתוי החדשותי המוצלח, העיתוי הכלכלי היה בעייתי יותר.
● יו"רית ובעלים משותף ב"גלובס", אלונה בר און: לתווך את המציאות, להשיב אמון ולהציף סוגיות ועוולות
● עורך "גלובס" לשעבר, אדם ברוך: "גלובס"? מה זה?
בגיליון חגיגות ה-20 שנה ל"גלובס" סיפר מי שהיה אז עורך העיתון, חגי גולן, כי כשנה לאחר ש"גלובס" החל לצאת לאור, התברר כי העיתון שסיקר עסקים פחות ידע לעשות עסקים בעצמו, ובמהרה עובדי ועורכי העיתון מצאו את עצמם מחפשים משקיעים. הכתובת הטבעית לבעל בית חדש נמצאה בהוצאת מוניטין, שמחזיקה בעיתון עד היום, בדמותו של חיים בר און. מוניטין כבר ניהלה בזמנו שבועון כלכלי בשם "כספים", והחיבור היה טבעי, אם כי המיזוג הסופי לקח עוד קצת זמן.
35 שנה ל"גלובס": הכותרות של אירועי הכלכלה הגדולים
"אני באתי מ'העולם הזה' והחלטתי שאני רוצה משכורת קבועה, ולא מתאים לי להיות פרילנסרית והתחלתי לעבוד בעיתון 'מוניטין'", מספרת פרשנית "גלובס", סטלה קורין-ליבר, שהיא אחת מהעיתונאים הוותיקים בעיתון, לצידם של משה ליכטמן ואלי ציפורי. "יום אחד, כמה שנים אחרי שהגעתי לשם, באים אליי חיים בר און (מבעלי מוניטין ומי שיהפוך בהמשך לבעלים של "גלובס" - א"ט) והעורך אדם ברוך ואומרים לי: 'אנחנו רוצים לדבר אתך'. אמרתי 'בסדר', והם אמרו: 'אנחנו רוצים לפתוח עיתון כלכלי'. אמרתי: 'יופי לכם'. אז הם אמרו: 'אנחנו רוצים שתכתבי שם'. על זה אמרתי להם: 'סליחה, אני הייתי אחות ונהייתי עיתונאית ב'העולם הזה' ואחר בכך ב'מוניטין'. מה אני מבינה בכלכלה'. ואז אמר לי אדם ברוך ברצינות רבה: 'זה הכול היגיון וחוסר היגיון'".
היו עיתונים כלכליים אחרים?
"באותה תקופה היו שלושה יומונים כלכליים, שלושתם של ההסתדרות ואותו מו"ל. כנראה שגם הכתבים היו אותם כתבים, שהיו ממציאים לעצמם שמות שונים בכל עיתון. במוניטין פתחו את 'כספים', שהיה מגזין שבועי בענייני כלכלה. ככל ש'כספים' הפך לעיתון יותר רציני, כך גם הלכו ונעלמו העיתונים האחרים. צריך לזכור שההסתדרות כבר הייתה בנפילה, היא איבדה בהמשך את בנק הפועלים, והם והעיתונים האלה איבדו את כוחם.
"במוניטין הריצו את 'כספים' במקביל ל'גלובס'. המיזוג היה רק ב-88'-89'. בזמנו לא היה לנו קשר ל'גלובס', שהיה עיתון 'בורסה', ו'כספים' היה יותר עיתון 'כלכלי'. לא היינו קשורים בכלל. 'גלובס' התעסק בעיקר בשוק ההון - המניה הזאת עלתה, וההיא ירדה. בתי השקעות היו כותבים טורים. היו המלצות על מניות וכו'.
"אליעזר פישמן לא יכול היה להצטרף בהתחלה, כי בתחילת שנות ה-80 הוא לא היה יכול להכניס כסף כשמצבו היה כל-כך קשה, אחרי קריסת הקרנות שלו. הוא היה צריך להחזיר כסף לכל-כך הרבה נושים. אבל ראיינתי את פישמן ל'מוניטין', וזה היה יוצא דופן, כי הוא לא היה מדבר עם עיתונאים ולא הסכים להצטלם. ואז הוא אמר במהלך הראיון: 'את יודעת מה? זה נראה נורא מעניין, עיתונות'. אז אמרתי לו: 'יאללה, תבוא'. מאוד חיבבתי אותו בזמנו, חשבתי שהוא נהג בסדר אז. ואחרי איזה גיליון או שניים הוא התחבר ל'גלובס'.
"בתקופה הזו 'כספים' המשיך לעבוד ,כי הוא הרוויח והיה צריך לסגור הלוואה לפועלים השקעות. אז הוא המשיך לעבוד, עד שבר און החזיר את ההלוואה שלו ואז סגר את 'כספים', והכול התחבר ב'גלובס'. ואז חיים אמר לי: 'בואי ל'גלובס'', ואמרתי שאני לא מבינה בשוק ההון, והוא אמר שאפסיק לבלבל במוח, כי גם בעבר אמרתי שאני לא מבינה כלום, לפני שהתחלתי לעבוד ב'כספים'. וכולנו עברנו לרחוב יגאל אלון".
ובשלב הזה "גלובס" נהיה הגוף שאנחנו פחות או יותר מכירים היום.
"עיתון ורוד, שמגיע לבתים של אנשים בשעות הערב. זה היה הגימיק. אנחנו כמו ה'פייננשל טיימס'. צריך לזכור שאנחנו כבר בעולם שאחרי המשבר הכלכלי בישראל של 85', אחרי משבר הבנקים והמשבר של פישמן בבורסה. צריך לזכור שיצאנו מתקופה מאוד קשה כלכלית, למשל היו מגבלות על מט"ח, אסור היה להוציא כסף מהארץ, וכולם היו קונים ברחוב לילינבלום דולרים בשחור. היו לסוחרים בחנויות שם מקפיאים שבתוכם הם היו שומרים את הדולרים. הבורסה עדיין הייתה ברחוב אלנבי, והכול שם היה צעקות.
"מדינת ישראל השתנתה בתקופה הזאת, וכל הזמן הזה 'גלובס' ו'כספים' היו עם יד על הדופק. היה עמוד בענייני כלכלה בעיתון 'הארץ', וזהו. 'גלובס' ליווה את כל המהלכים - כמעט שלא הייתה ביקורת עיתונאית אחרת.
"אנחנו גם לא היינו עיתון של הממשלה. למשל, בעיתונים אחרים אתה רואה עד היום סיקור של משרדי ממשלה ומשרד האוצר בעיקר. 'גלובס' היה תמיד העיתון של הביזנס, של הבורסה. ראיינו את הרקנאטים, את אהרן דברת ודומיהם. זה מאפיין את 'גלובס' גם היום. לא התעלמות מהממשלה, אבל לעיתון היה קו ועמדה לטובת הביזנס".
למרות רשימת עורכים מכובדת, נראה שבר און שמר על השליטה בעיתון.
"תמיד היו עורכים ב'גלובס', אורי גוטליב, מתי גולן, אדם ברוך, חגי גולן. היו שמות רציניים. חיים ישב בקומה אחרת, אבל הוא ידע את הכול, וכל ההחלטות היו עוברות דרכו. האישיות שלו הייתה הכי דומיננטית בעיתון, ולא משנה מי היה העורך, בלי קשר לכמה מוכשרים הם היו.
"תמיד היו התערבויות ואינטרסים. למשל, פעם כתבנו משהו לפני הפיצול של בתי הזיקוק בשנות ה-90, שלא מצא חן בעיניהם, והם הפסיקו את הפרסום שלהם, וחיים אמר - 'אז תפסיקו'.
"יום אחד הלכתי לחיים, והמזכירה אמרה לי 'חכי פה בחוץ, כי יש אנשים חשובים אצלו'. חיכיתי, ופתאום יצא מהחדר מנכ"ל של בנק גדול. אלה היו השנים שאחרי פרשת ויסות מניות הבנקים, והמנכ"לים הודחו רק אחרי שהייתה ועדת חקירה ותבעו אותם. בינתיים המנהלים המשיכו לעמוד בראש הבנקים, למרות המעורבות שלהם בפרשת הוויסות. והנה המנכ"ל יוצא עם הבכירים, והם מסתכלים עליי בעיניים מזרות אימה והולכים.
"נכנסתי לחיים ושאלתי אותו 'מה זה היה?', והוא אמר לי שזה בכלל לא קשור אליי, ושלא אתערב. הסברתי לו שראיתי את המבטים שלהם, ואני יודעת שזה היה קשור אליי, והוא אמר שזה רק נדמה לי, ואני תמיד רואה מבטים כאלה, אבל התעקשתי עם חיים. ראיתי את העיניים שלהם - מזרות אימים ומרושעות. ואז חיים נשבר ואמר לי: הם באו להגיד שאת מקבלת שוחד. חיים אמר לאותו מנכ"ל: תביא לי הוכחות בדוקות וסגורות, ועד אז - אל תעז להיכנס לפה'.
"חיים היה מצפוניסט, לוחם צדק. הוא היה מקורב ליגאל אלון, והצדק החברתי היה מאוד חשוב לו. ההופעה שלו בטי-שירט וג'ינס הייתה חלק מההצהרה שלו. הוא אמנם היה יושב לאכול עם העשירים והמקושרים במסעדת אולימפיה המיתולוגית, אבל הוא ראה את עצמו לוחם. אולי מיקי אלבין (שגם היה שותף במוניטין, א"ט) עשה עיתונות בשביל להשפיע. חיים לקח את זה בשביל לתקן עולם".
אבל היה גם פיקוח על העיתונאים?
"חיים היה מוודא גם מה העיתונאים שלו כותבים. ידעתי שהוא רוצה לדעת על סמך מה אני כותבת דברים. איך נקבעת עוצמת הדברים. הוא איפשר לכתוב, אבל גם לא רצה להסתבך. הוא לימד אותי בעצמו איך להתכונן לתביעות משפטיות. איך לשמור עותקים מהחומר הכתוב - לא בבית שלי, אלא אצל חברה שלי ביפו. הוא לימד אותי גם ללכת לדבר בטלפון ציבורי ולא מהבית או מהמערכת. אמרתי לו שבמערכת זה טלפון מרכזייה, והוא הסביר לי שגם דרך זה אפשר להקליט. אז עמדתי בטלפון ציבורי עם אסימונים. כשהתחלתי לעבוד מהמשרד של בעלי, חיים ביוזמתו היה מגיע פעם בחודש מישהו ובודק שאין לי האזנות".