טדי נגוסה / צילום: כפיר זיו
"הם רוצים אותי כנוע עם אזיקים על הידיים / שמים עליי עשר אלף עיניים / רואים בי כולה צבע אז דוחפים 'תי לשוליים / הם הסיבה לזה שאני לא שם זין" (מתוך "אזיקים על הידיים").
במכינה הצבאית "גל" בחיפה נותנים לחניכים ערב חופשי. באחד מהם, לפני חמש שנים, התארגנה קבוצת "מכיניסטים" מגובשת של קיבוצניקים ובני עיירות פיתוח, דתיים, חילוניים, יוצאי חבר העמים ואתיופים - לקומזיץ בים. הם עשו "על האש", שתו קצת, דיברו וצחקו עד שראו ניידת מתקרבת אליהם. כמעט כולם נשארו לשבת ותהו מה השוטרים עושים כאן. חמשת האתיופים שבחבורה, תפסו בבהלה את בקבוקי האלכוהול והחביאו אותם במהירות בחול.
"האנשים מסביבנו לא ממש הבינו מה אנחנו עושים", אומר טדי נגוסה וזורק חיוך של "אתה מבין על מה אני מדבר" אל חבר שמתלווה אליו, שגם הוא, כמו נגוסה, לבוש ברישול מחושב ומתוכשט במידה, כי בכל זאת, מדובר בראפר עולה ו"פמליה" זה חלק מהעניין. "השוטר הגיע, שאל מה אנחנו עושים, בני כמה אנחנו והיה נחמד. כולם חייכו אליו והוא הלך ואנחנו לא ציפינו בכלל שיהיה נחמד. היינו בהלם".
אין שוטרים נחמדים?
"זה לא משנה מאיפה אתה בארץ - בדרום, במרכז, בצפון או בלוד - איפה שאני גר, ברגע ששוטר רואה אתיופי שותה, זה יוצר מתח וסיטואציה לא טובה. מפכ"ל המשטרה בעצמו אמר שיש להם פרופיל, לאתיופים. זה לא משהו שמפריע לי להגשים את עצמי או מגביל אותי, כי סך הכול, אני עושה מה שאני רוצה. כל מי שבגיל שלי מכיר את טדי כטדי ואף פעם לא קראו לי אתיופי מסריח או משהו, אבל יש מקומות בארץ שמרגישים את זה יותר, ויש פחות.
"כשאני עולה לשיר את 'אזיקים על הידיים' עם ידיים באזיקים, נגיד בגן המדע ברחובות, שנחשב למועדון של אתיופים מהאזור, הם מיד יבינו על מה אני מדבר. בצפון תל אביב יסתכלו על זה כמו על תופעה. הם מנותקים, לא מבינים את המציאות שלנו".
דווקא בתל אביב נחשפו למצוקה שלכם, בהפגנות הגדולות באיילון ובכיכר רבין.
"והמזל, שההפגנות האלה נגמרו איך שנגמרו ולא הרבה יותר גרוע. בגלל שהדור של ההורים שלנו גונן עלינו, שמר עלינו קרוב כי ידע איזה יחס נקבל ולא משנה מה, כשנחשפנו לאפליה ולחוסר השוויון, לא נלחמנו בשבילם, אלא בשבילנו. אנחנו רוצים להסתובב ברחוב כמו כל אחד, בלי שיקטלגו אותנו, בלי שיגבילו אותנו או יחשדו בנו".
נגוסה, שהשתחרר לפני שנה משירות קרבי, הוא אחד הקולות הרעננים בסצנת הראפ המקומית ומביני עניין טוענים שהוא על המסלול להיות הכוכב הבא שלה. מיד עם שחרורו הוציא את "אול אין" אלבומו הראשון יחד עם הרכב "זולוד" (ZooLod) ועכשיו הוא משחרר סינגלים מאלבומו השני, אחד מהם, כאמור, הוא "אזיקים על הידיים", שנוגע בשתי פרשות, שני מטענים לא מנוטרלים, שעדיין מוציאים משלוותם את בני הדור שלו, אלה שנולדו כאן, גדלו ב"גטאות" של העדה, ורוצים שוויון, הצעירים שיצאו לרחובות והשמיעו את הקול שהוריהם החניקו במהלך עשרות שנים.
"את כל הראיות הם ימחקו ויעלימו / כמו שהם עשו לסלמסה ומנגיסטו / אני הסיבה לדאוג, הסיבה ש'ך לפחד / אל תדאג כי מחר 'תה לא תראה אותי יותר / את כל הראיות הם ימחקו ויעלימו / כמו שהם עשו לסלמסה ומנגיסטו / הלו? יש כאן מישו" (מתוך "אזיקים על הידיים").
אברה מנגיסטו נמצא בשבי החמאס בעזה כבר ארבע שנים. משפחתו טוענת שלא נעשה מספיק כדי להשיב אותו הביתה. בעדה טוענים שאם לא היה אתיופי, הממשלה הייתה מתאמצת יותר. יוסף סלמסה, צעיר אתיופי, נעצר על-ידי המשטרה בחשד לפריצה, חושמל באקדח טייזר ומשפחתו מצאה אותו בפתח תחנת המשטרה כשהוא חבול ואזוק. הוא חווה טראומה קשה אחרי האירוע ומשפחתו פנתה למח"ש, שפתחה בחקירה שהסתיימה בלא כלום. כמה חודשים אחר כך נמצא סלמסה מת. לא ברור האם פגע בעצמו או שמא נרצח.
"זה תסכל אותי", אומר נגוסה. "סלמסה הוא שם חשוב אצלנו. יש לי חברים מבית ספר שטוענים שעברו מקרים דומים שלא שמעו עליהם. זה כואב לי, כי בעדה שלנו עשינו הרבה, תרמנו למדינה, בכל משפחה אתיופית יש קצין. זה חלק מהמנטליות, דוחפים אותנו להיות הכי טובים, הגברים צריכים להיות אכבר גבר. כשהלכתי לצבא, הלכתי לפיקוד. יש כאלה שאומרים לילדים, אם תהיה קצין יהיה לך כסף אחר כך, תוכל לצאת מהשכונה. יודעים שהצבא זה מקפצה לחיים. אני הלכתי למכינה כי לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בצבא".
ויש לך טענות למדינה.
"אם היו מפזרים אותנו במקומות יותר חזקים, הכול היה נראה אחרת. אבל כשאתה רואה סביבך עוני, ועבריינים וסמים, כשכילד, אתה מפחד ללכת בלילה ברחוב; כשזה המודל שלך, אתה לא מכיר משהו אחר לשאוף אליו. מי שלקח את עצמו בידיים והתבגר - התקדם, ומי שלא - נמצא בכלא. אני גר בלוד וגאה בזה, אני יכול להגיד שהעיר התפתחה איתי, ולטובה".
מתי התחלת לכתוב?
"אמא אומרת שכבר בגן הייתי מקשקש בשורות, עושה את פעולת הכתיבה עצמה בלי לדעת לכתוב. ההורים שלי מדברים עברית שוטפת, אז אני שולט בשפה. אבא גויס על-ידי המוסד ועזר להעלות עולים, עד שעלה לכאן בעצמו ברגל דרך סודן באמצע שנות ה-80', למרכז קליטה בצפון. אמא הגיעה במטוס למרכז קליטה בלוד. גדלתי בשכונה של אתיופים וקצת רוסים, אבל תמיד הרגשתי ישראלי לכל דבר.
"הפעם הראשונה שנחשפתי לראפ הייתה ביסודי. היו לנו מכשירים סלולריים של סוני אריקסון, ישנים כאלה, ושלחו לי סקיצות של אתיופים שעשו ראפ. חשבתי שאם הם יכולים, אז גם אני. התחלתי לשמוע ראפ מחו"ל וכתבתי. כל הזמן כתבתי. מגיל 13 הופעתי בבמות פתוחות, ואז הגיע אלינו האולפן השקוף של גלגל"צ ונתתי נאמבר. מישהו בעירייה סידר לי להיכנס. אמיר שכטר, שעושה איתי מוזיקה ומפיק אותי מאז, צילם, וזה נהיה ויראלי. קיבלתי הרבה תגובות בפייסבוק וברחוב. אנשים ראו אותי במעגלים של פריסטייל, קיבלתי הרבה חיזוקים ויצרנו רשת של ראפרים, דווקא אף פעם לא הייתי בקבוצה של האתיופים".
למה?
"מבחינתם, אני מוזר. הפכנו לקבוצה עם ערבי, רוסי, אתיופי, ישראלי, קצת מהכול, חברים הרבה זמן - מה שהיום הקולקטיב 'זולוד'. בהתחלה לא היה הרכב קבוע. עולים על הבמה, וחצי שכונה עולה. ואז החלטתי ללכת על זה עד הסוף. בשנה האחרונה בצבא, יחד עם המפיק אמיר שכטר, החלטנו ללכת על אלבום. עבדנו בכל פעם שיצאנו הביתה בסופי שבוע. האלבום היה נטו שלנו. לאמיר יש אולפן ביתי, כל אחד הביא משהו, זה לא עלה לנו".
אתה מצליח להתפרנס מהמוזיקה?
"עד לא מזמן עבדתי בתור בריסטה בבית קפה, הייתי בתחנת דלק. קשה להתפרנס מראפ, למרות שיש את סבלימינל, נצ'י נצ', טונה. אבל יש כאלה שמנצלים את זה שראפרים רוצים להתפרסם, אז סוגרים אירוע במאה שקל. הבעיה בארץ שהשוק קטן. בחו"ל אתה מעלה משהו ליוטיוב, מגיע ל-50 מיליון צפיות, אז אפשר לעשות מזה אחלה משכורת. כאן אין קהל. כראפר חדש, אתה צריך לגנוב אותו".
והראפרים הוותיקים מפרגנים? מארחים אתכם בהופעות?
"אני לא מצפה ממישהו שייתן לי במה, כי אליי באים חבר'ה ומבקשים שאעלה אותם וזה לא אפשרי תמיד. אם תאהב מה שאני עושה, אתה תגיע - ואנשים באים. השנה, למשל, הופענו במסגרת המופע הרשמי של אינדינגב, כשבשנה שעברה היינו בבמה פתוחה. יש הופעות פתוחות במועדונים".
השירים הפוליטיים יכולים לדחוף אותך קדימה.
"זה לוקח ממני המון אנרגיות, אבל הבנתי שאני יכול להיות פה לכאלה, כמו אמא של אברה מנגיסטו, שלא יודעת לדבר עברית, ואני רואה את הפנים שלה מולי כשאני שר. אני כלי שדרכו המסר יוצא לעולם, ויש לי שתי מטרות: להצליח לשים כסף על השולחן של המשפחה שלי - אני עוד גר עם ההורים שעובדים מאוד קשה, לפרנס את עצמי ואותם; ולהיות הכי טוב במה שאני עושה. להגיע לכל הבמות בארץ ואז לצאת לחו"ל".
טדי נגוסה | אישי: 23, רווק, גר בלוד | אקטואלי: הופיע החודש עם ההרכב "זולוד" בפסטיבל אינדינגב. נמצא בעבודה על אלבום שני שייצא בקרוב