צילום עטיפת האלבום / צילום: Adam Johnson
אריס סאן היה פה מזמן. הצהיל את הסיקסטיז המקומי בקולו החם שחובר לגיטרה חשמלית לוהטת ויצר צליל מריר-מתוק של פופ יווני מוקפץ במחבת ישראלית. שנים לאחר מותו, להיטיו לא נמוגו, אלא חלחלו לתודעה הקולקטיבית ("סיגל", "נערה ממש אוצר", "תל אביב תל אביב"), והוא הפך לגיבור גיטרה שהשפיע על מוזיקאים רבים, כולל צעירים שנולדו שנים לאחר שיאו. ביניהם להקת "בום פם" הנקראת על שם להיט שלו (שהוא גם שם אלבומם הראשון, כולל שיר הנושא שהקליטו עם ברי סחרוף - עוד מעריץ של סאן). גם שלומי סרנגה הוא בין מושפעיו, ומעיד הקאבר שלו ללהיט של סאן "דאם דאם", שמבוצע באלבומו היווני האחרון, "מיסרלו".
ועדיין, הצימאון להשמיע ולשמוע את אריס סאן לא הגיע אל שלב הרוויה, ובתזמון הזה נכנס עכשיו אל זירת הקולות מוזיקאי איכותי נוסף שגדל עליו, ארז לב ארי עם להקת החליפות והאלבום "האורח" - שכולו מחווה מכבדת ומכובדת לאריס סאן ולגיבורי בוזוקי נוספים. את האלבום הפיק פטריק סבג (שמככב כאן במדור לאחרונה כמפיק מבוקש), שותפו של לב ארי ליצירה עוד מימיהם בלהקה "כשניקו תתחיל לדבר" שסבג הנהיג.
שני סוגי שירים יש באלבום. הראשון הוא שירים של סאן, שלב ארי מעניק להם מילים חדשות, כמו "די לי" עם ההברקות המילוליות (שלל מילים שמתחרזות ב"ציה" כמו: ציוויליזציה, אינטראקציה, אפליקציה, אינפורמציה); הלהיט המרקיד "דאם דאם", עם רועי חסן כשותף לכתיבת המילים המחודשות; ו"רחוב הימאים" - בתגבורת קולית מרנינה של שי צברי. וישנם שירים שבהם המילים נשארו ורק הביצוע התחדש, כמו "צלילי הליל" ("שיר החלומות הנחלמים, המגביהים וצוללים עם הרוחות והטללים") - בגרסה נהדרת ו"זוג או פרט" בביצוע מקסים. את שני השירים האלה משלימה יפה לכדי דואט הדס קליינמן, שגם מנגנת בצ'לו בלהקת "החליפות" המלווה כאמור את האלבום.
בזכות קולו עתיר ההבעה והכנות של לב ארי, נגינתם המשובחת של חברי הלהקה וההפקה המהודקת של סבג, התוצאה היא אלבום שמבטא היטב את שני הצדדים המעורבבים במוזיקה של סאן - מלנכוליה צורבת לצד שמחה סמיכה, ולהיפך. ממש כמו שמומחש בשיר הנושא: "הנה הנה אורח / הוא מלמד אותי איך להיות שמח... אבל אני שוכח... / אהבה ופחד לא הולכים ביחד / ענן קטן מסתיר שמש שזורחת".
והנה מילה רעה יחידה דווקא על מה שלכאורה לא קשור למוזיקה - עיצוב חוברת האלבום, שבה המילים כתובות בפונט רע - קטן ועבה, קשה לקריאה. נכון, בתקופתנו כבר לא מוכרחים להוציא אלבום בדרך השמרנית. אפשר גם באופן דיגיטלי. אבל אם כבר בוחרים בדרך הזו - אז למה לא לחגוג את הערך המוסף, את האפשרות להוסיף ליצירה ממד ויזואלי, להנגיש את המילים ולהתעמק בהן. במקרה של "האורח", הניסיון לחוות את האלבום גם בחוש הראייה, מתסכל, וחבל.