יהודית רביץ, שרית חדד, שלום חנוך ואהוד בנאי. צילומים: באדיבות YES דוקו
מגיע למוזיקה הישראלית להיות הגיבורה הראשית. להתבטא לא רק כפסקול של סדרה, אלא לככב בתור הנושא של הסדרה. לא לשרת עניין אחר, גדול ממנה, אלא להיות העניין עצמו. וזו המהות של הסדרה "בית, פזמון", שיצרה וערכה אתי אנטה-שגב (שמאחוריה הפקת אלבומים ישראלים משפיעים וניהול מוזיקאים כמו גידי גוב, שלמה ארצי, מאיר אריאל, ריקי גל ורבים נוספים). כמו בסדרה המצוינת "עוד סיפור אחד ודי" (גם היא שודרה ב-yes), הסיפור מסופר באמצעות מונולוגים, נקודת מוצא שעלולה להוות חולשה מבחינה ויזואלית. הפיצוי הוא חומרים ארכיוניים, חלקם נדירים, ובעיקר - וזה בגדר תגלית - מיטב זמרי ארצנו כאמני התנסחות שמפגינים הופעה ורבלית לא פחות מוצלחת מזו שעל הבמות. התוצאה היא פרקים מהודקים (לפחות השניים שנצפו עד כה מתוך שישה בסך הכול) וקצביים, ובין דובר לדובר נוצרים קשרים וחיבורים, כולל הקשרים היסטוריים, כשיוצר אחד השפיע על יוצר אחר - או על כמה יוצרים.
כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים... הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה".
ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").
ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי - "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.
אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" - על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן - שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".
רוחב יריעה ואילוצי עריכה
החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה). כמו גם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר - חלוצת הרוק הישראלית - שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס - זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון, אמא של דיוויד ברוזה, ולאה סיטין, אמא של נורית גלרון) - נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.
מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה".
"בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.
הסדרה משודרת בימי ד' ב-21:00, ערוץ yes דוקו