איור: עומר הופמן
ממרומי כל גיל, תוך התרפקות על מה שהיה, כל אחד נזכר בערגה בבית, ברחוב ובשכונה שבמקרים רבים כבר אינם, וגם אם ישנם, הרי ששוב לא יהיו בעינינו כמו שהיו. לפעמים, במבט לאחור, כשאני חושב על בית, רחוב ושכונה בילדותי, אני חושב על הבית של פיסטוק, על רחוב סומסום ועל שכונת חיים, תוכניות הטלוויזיה הלימודית, שלימים הפכה לטלוויזיה החינוכית, שנולדה כמוני בשנות השישים ושגם היא כמו הילדות, הסתיימה לבלי שוב.
אני לא בטוח כמה בני גילי זוכרים טלפונים של חברים מהילדות, אולי פה ושם, אבל דומה שבהתאם לגיל, כמעט כל בני דורנו זוכרים את מספר הטלפון שאולי מעולם לא השתמשנו בו, זה של הטלוויזיה הלימודית, מהתקופה שמכוניות וטלפונים עוד הסתפקו בשש ספרות בלבד. כולנו ידענו שכדי להתקשר ל"זהו זה" ולנסות לזכות בחולצה ובתקליט, פשוט צריך לחייג 41-41-55, וכעבור שנים היה שינוי דרמטי והמספר הוחלף ל-426144. כיום כבר לא מחייגים כי לטלפון אין חוגה ונותרה רק המילה הארכאית הזו מפעם.
ומה לגבי הכתובת? אנחנו לא זוכרים כמעט אף כתובת מהעבר, אבל לא שוכחים את הכתובת של הטלוויזיה הלימודית: "רחוב קלאוזנר 14 ברמת אביב", לשם התבקשנו לשלוח תשובות על גבי גלויות. העובדה שאנחנו זוכרים מספר טלפון וכתובת של מישהו לאורך שנים, זיכרון קולקטיבי של דור שלם, מעידה על קרבה יתירה, ואכן כזו הייתה הטלוויזיה החינוכית עבור הדור שלי. גדלנו מאז, התרבינו, גם בערוצים. בולבול הקבולבול, דודלי, קישקשתא, טלאפלא, חביתוש וציפיטפוט כבר נעלמו, אבל ידענו שהיא נשארה שם, זיכרון מתוק מתקופה של ערוץ יחיד וחיים תמימים בשחור-לבן. לפני חודשיים נסגרה כידוע הטלוויזיה החינוכית במסגרת גזירות חוק השידור הציבורי, ובסוף החודש הזה יינעלו שערי הבניין ועובדיו יפוצו לכל עבר.
פעם, כשהייתי בן 12 ועוד אהבתי לראות איך הדברים עובדים גם מבפנים, נסעתי בשני אוטובוסים כדי להיבחן לתוכנית ילדים בטלוויזיה הלימודית. קראו לה "אות ועוד", והתחרו בה מגה-חנונים (כמו שאומרים הילדים שלי בבוז), בחידות של לשון עברית ומתמטיקה. מאחר שאז עוד לקחתי את עצמי ברצינות, התאמנתי והתכוננתי לרגל המאורע, עברתי את המבחנים והתחריתי במשך 14 תוכניות (זו הייתה תוכנית מהסוג שבה המנצח ממשיך לתוכנית הבאה).
פרק הזמן הארוך הזה הפך את הטלוויזיה לבית עבורי. היו שם שני אולפנים, באחד צילמו את התוכנית "שלי" ואת "זהו זה", ובאולפן השני צולם באותם ימים "הבית של פיסטוק". בהפסקות בין הצילומים, מכיוון שלא היו לנו ניידים, שיחקתי "קרוב לקיר" (מי זורק מטבע הכי קרוב לקיר שממול) נגד ציפי מור (המכונה "רגע"); קיבלתי טרמפים הביתה מספי ריבלין, שכמוני גר בראשון לציון; ישבתי בקפיטריה ליד מוני, בראבא ודליק ואפילו השתתפתי ב"תשדירי שירות", לפני שקראו להם "פרסומות". הרגשתי אז שאני משחק לאלוהים בזקן.
את פיסת הנוסטלגיה היפה ההיא מפעם, הקליטו הוריי על גבי קלטות וידיאו. נוכח גודל השעה הם היו מהראשונים שרכשו מכשיר וידיאו בשנת 1980, ועקב הפיגור הטכנולוגי המשפחתי שלנו הם מהבודדים שעוד מחזיקים מכשיר כזה בביתם, כדי להציג את הקלטות האלה בפני כל אורח מזדמן שעלה בגורלם לצוד. לאורך עשרות שנים נמנעתי מלהסתכל בקלטות, אבל ידעתי שההורים שלי מחזיקים לי נוסטלגיה במגירת הסלון, אחת כזו שפעם, כשאחפש דרך להציל מעט את כבודי, אראה בגאווה לילדים.
ואז, לפני כמה שנים, כשחשתי כבר מספיק מבוגר, ביקשתי מההורים את הקלטות כדי להעבירן למדיה יותר ידידותית למשתמש. בביתם נפלה שתיקה רועמת, עד שאמא התעשתה ראשונה והתוודתה שאבא הקליט בטעות משחק כדורגל חשוב על הקלטת. מאחר שהיו לנו שתי קלטות ומאחר שאורך כל אחת שלוש שעות, נפלתי ברוחי חלקית בלבד, בתקווה להציל את מה שאפשר. ההמשך לא היה מעודד יותר, ואמא שוב לקחה אחריות והאשימה את אבא, בהחרבה טכנולוגית של שתי הקלטות, מהמסד ועד הטפחות. העבר מת.
בהליך משפטי, בטרם נגזר העונש, יש לנאשם זכות לומר את דברו האחרון. רבים מהם, בעצת עורך דינם, מבקשים להביע חרטה כנה. מניסיון של שנים בעבר כפרקליט פלילי, למדתי שלרוב הם מתחרטים בכנות על כך שהם נתפסו. כך גם הוריי הביעו חרטה עמוקה על כך שהם נאלצו לספר לי על גודל האסון. מכיוון שלכל בעיה יש פתרון, ידעתי שלטלוויזיה החינוכית יש ארכיונים ואני רק צריך לקפוץ לשם, לחטט נכון ולהחזיר לי את עברי. אלא שהחשש שגם שם אין לי עבר (והדחיינות הטבעית שלי), מנעו ממני מאז לקפוץ לקלאוזנר 14.
אלא שלגורל, כמו לגורל, יש תמיד דרכים נפתלות לסגור מעגלים, ובשבוע שעבר הוזמנתי להרצות בפני עובדי הטלוויזיה החינוכית על זכויותיהם מול ביטוח לאומי וכאלה, נוכח פיטוריהם מהעבודה. ההרצאה נערכה באולפן 1, האולפן של ילדותי, ושוב עמדתי, כעבור 38 שנים, באותו מקום. הפעם המצלמות כבר כבו וכ-100 עובדים בכיסאות פלסטיק הביטו בי.
מילותיה של נעמי שמר "ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות, המצלמה אומרת", קיבלו מובן פשטני ואמיתי. אנחנו רגילים לראות תמונות של מובטלים מירוחם או מחצור הגלילית, ששואלים בפנים לא מגולחים על רקע שערי המפעל "איך אפרנס שמונה נפשות", והנה, אני עומד מול אבטלה. שקטה, כואבת ועצובה, שמצטלמת קצת פחות טוב כשהיא קורית ברמת אביב, ומגלה עוד פיסת ילדות שכבר לא תשוב, ועוד אנשים שמבחינתם זו לא הייתה רק נוסטלגיה אלא חיי היומיום, חלומות ופרנסה, שנרמסו תחת גלגלי החלטות פוליטיות.
בסוף ההרצאה, בדחילו ורחימו, ניגשתי לליאורה מהארכיון ושאלתי בשקט, האם אולי, ככה במקרה, אפשר לאתר ולצלם את התוכניות מחודש ספטמבר עד דצמבר של 1980, כדי לגלות מתשובתה, גם לעצמי, שלפעמים החגיגה נגמרת.